על בלעם ועל חוסר קֶשֶׁב

קביחס לדמויות אחרות המוזכרות בתורה, בִּלְעָם נראה טיפוס מזַן נדיר,
הוא אינו שייך לעם ישראל, ואף על פי כן יש לו קשר ישיר עם אלוקים.
הוא לא יעשה שום דבר משמעותי בלי לקבל רשות מאלוקים,
אם תהיה לו שאלה, הוא יודע כי בלילה אלוקים יתגלה ויפתור לו אותה,
הוא יודע לנהל שיח שלם גם עם אתון, לראות מלאך אלוקים ניצב לנגדו בדרך, ולהגיד ״חטאתי״ מיד כשנתפס בטעותו.
הוא מקריב קרבנות לאלוקים, ואז שומע ממנו דברי נבואה ומצווה לאומרם לבָּלָק.

*

אבל זה רק מצד אחד.
כי מצד שני,
האלוקים של בִּלְעָם הוא מאוד מטושטש,
הוא אחד שלא בדיוק יודע הכל,
הוא יודע כי באו אנשים לבלעם, אבל בלעם צריך להסביר לו מי האנשים האלה, לתווך ולפרש לו את המציאות.
תשובותיו של אלוקים, גם הם לא לגמרי עקביות,
בתחילה הוא אומר לא ללכת עם האנשים האלו, ולא לקלל את העם,
אחר כך, לנוכח שרים רבים ונכבדים מהראשונים, הוא אומר כן ללכת.
ואחרי שבלעם מתחיל ללכת, בא מלאך האלוקים, עומד בדרך ומפריע לו ללכת.
וכשבלעם ישאל אותו האם לחזור, הוא יגיד לא, תמשיך ללכת.

איזה מין אלוקים זה ? זה אותו האלוקים שאמר על עצמו לא איש אל ויכזב ?

*

אבל במחשבה שלישית, אולי בלעם הזמין לעצמו את האלוקים הזה בדיוק.

בדבר אחד נראה כי בלעם נוהג בעקביות: בחוסר קֶשֶׁב.

הוא מדבר עם האלוקים על איזה ״עם היוצא ממצרים״, אבל מתעלם לגמרי מחלקו של האלוקים בזה.
פרעה, יתרו ואנשי כנען ידעו כי מדובר בעם האלוקים, אבל בלעם מתעלם.

אלוקים אומר לו בברור, לא תאור את העם כי ברוך הוא, אבל הוא לא קשוב,
הוא גורם לבלק לשלוח שרים רבים ונכבדים, ואז מנסה לשאול מחדש אם ללכת.
אלוקים אומר לו רק מה שאשים בפיך תדבר, אבל הוא עדיין רואה סיבה ללכת, אולי ימצא את הדרך לקלל.
האתון אשר שירתה אותו בנאמנות מעולם, פתאום מתנהגת באופן משונה ביותר, היא סוטה מהדרך, לוחצת אותו אל הקיר, רובצת תחתיה, אבל הוא לא קשוב, הוא מכה, מכה, ושוב מכה.
האתון פותחת את הפה ושואלת, למה אתה מכה אותי, אבל הוא לא נבהל, רק מחפש את החרב כדי להעניש ולהרוג אותה.
הוא רואה מלאך מול עיניו עם חרבו שלופה, אך עדיין לא יסוב על עקבותיו, רק ישאל, בתום, האם לחזור ?! הרי אמרו לי ללכת.
לבסוף הוא מגיע לבלק, ושם עם אמצעי חזק ביותר – קרבנות, הוא מנסה לקלל.

הוא במקום הכי קרוב לאלוקים, אבל מתנהל בחוסר קשב מוחלט, 
במקום ללכת אחרי האלוקים, הוא מוביל את האלוקים אליו, ואלוקים, למרבה הפלא, מאפשר ומאפשר.

מאפשר, אבל לא ממש באמת, לבסוף בלעם יגיד בדיוק את מה שישים אלוקים בפיו, ויחזור הביתה בבושת פנים.
חוסר הקשב חזר אליו.
וסופו, ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. אולי דווקא זו היתה השפה האמתית שלו.

לתגובות
להכיר עוד..

תמונה1

על המרגלים, ועל ׳להיות בְּקֶשֶׁב׳

אחת השאלות שהטרידו אותי בפרשת המרגלים, היא מה היתה הטענה על בני ישראל.

משה שלח מרגלים לתור את הארץ והם חזרו עם תשובות קשות, הם סיפרו על עם עז, ערים בצורות וילידי ענק, כמעט כולם אמרו שאין יכולת לעם לִגְבּוֹר על יושבי הארץ.
מתבקש לכאורה שתגובת העם תהיה פחד ובהלה.
אבל התורה כותבת עליהם טענות קשות: ״עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי״. (במדבר יד יא)

פרשה זו קשה. ויש עוד הרבה מה להבין בה.
אבל משהו שהתחדד לי בענין הזה ועל ׳להיות בְּקֶשֶׁב׳.

*

קול עקבי וברור ׳זרם בדם׳ לבני ישראל במשך כמה דורות אודות הבטחת הארץ.

לאברהם נאמר:

כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם (בראשית יג טו)

ליצחק:

כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ (בראשית כו ג)

וליעקב:

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ (בראשית כח יג)

משה מקבל את המינוי להוציא את ישראל, והקול הופך לתכנית קונקרטית:

וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג ח)

הוא מעביר לעם את הקול הזה כהבטחה אישית אשר תחול עליהם עצמם:

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה׳ (שמות ו ח)

העם יוצא ממצרים וחוצה את הים בניסים ובגבורות, על שפת הים הוא שר שירה.
חלק מהשיר הוא על הכניסה העתידית לארץ:

תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה׳ (שמות טו יז)

ממשיכים לַמִּדְבָּר, מקבלים את התורה, והבטחת הארץ מקבלת פָּן מעשי, הם שומעים איך הולך להתבצע הפלא:

וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ.
לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.
מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ.
וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ (שמות כג)

והנה, לאחר כל ההכנות וההבטחות, מגיע הקול הגדול האומר לקום ולצאת לדרך:

רְאֵה נָתַן ה׳ אלקיך לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ אלקי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת (דברים א כא)

עֲלֵה רֵשׁ ! הגיע הזמן.

*

אבל רגע לפני שזה קורה המרגלים נשלחים, חוזרים עם התשובות הקשות, ופתאום אין קול ואין עונה. הקול האלוקי שליווה אותם עד כה, אינו עונה דבר על טענת המרגלים.
לא תשובה על השאלות ולא תמיכה בפחד. דממה.
איך ניתן להבין שינוי דרסטי כזה ?
נראה שהוא לא הולם את רצף הקולות שהיו עד אז.

*

קו הגבול שבו הקול השתתק, היה הריגול.
האם ריגול מצד עצמו הינו דבר רע ?
לא יתכן.
משה עצמו אומר על זה ״וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר״ (דברים א כג), וחוזר ושולח מרגלים במלחמת האֱמֹרִי: ״וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר״ (במדבר כא לב).
גם יהושע תלמידו לאחר 40 שנות ציפייה בָּמִּדְבָּר, שולח שוב מרגלים לתור את הארץ (יהושע ב).

תפקיד המרגלים היה לייצר מגע עם המציאות המוחשית, לְעַמֵּת את הדיבורים, הידיעות וההבטחות עם המציאות בשטח. וזו הדרך להתחיל לפעול ולקיים את הציווי ״עֲלֵה רֵשׁ״.
השאלה המקורית עליה נדרשו המרגלים לענות לא היתה האם לצאת למלחמה אלא איך לצאת, באיזה דרך ללכת, ומאלו ערים להתחיל. (דברים א כב)

ולכן, הרגע בו העם הפך ממצב סביל הרואה גבורות וניסים ושומע הבטחות, למצב פעיל וטבעי של מלחמה, הוא הרגע שהאחריות על המצב עוברת לידי אדם, ושם הקול מסיים את תפקידו.

*

אמנם קול אלוקי הבטיח את הארץ, הוא גם הראה מעשי גבורה ושליטה מוחלטת בטבע,
אבל אין לו ערך אם לא יהיה לו קֶשֶׁב.
קול, הוא רק קול, הוא נותן הצעה, הוא נותן כיוון, אבל רק השומע יבחר כיצד לנהוג בו.
יבחר, יתן קשב מלא,
יבחר, יתן קשב חלקי,
יבחר, לא יקשיב בכלל.

ובשונה מהפעלת כח, קול מטבעו אינו לוחמני, הוא יאמר את דברו וישתוק.

*

׳להיות בְּקֶשֶׁב׳, זהו מצב בנפש, לְקשב יש שכבות של עומק.
אפשר לראות מציאות מלאת עוצמה וגבורה, להתאחד איתה ולקבל כח, כזה שלא משאיר מקום לשום פחד. (וכזה היה כָּלֵב)
אבל אפשר להיות גם בקשב שטחי, ואז כאשר הכל מנגן ויש ניסים ונפלאות, אפשר אפילו לשיר על הכניסה לארץ.
אבל כאשר צריך לעמת אותו עם מציאות קונקרטית, שם אין כלים.

*

ומענין, דבר אחד מצליח להחזיר את העם לקשב: כאב.
כאשר מגיע הכאב בדמות עונש לכל הולכי מדבר, כשהם שומעים כי במדבר הזה ימותו כולם ורק בניהם ירשו את הארץ, רק אז העם מתעורר ומחליט לקום להילחם.
אבל אז כבר מאוחר, הקול הספיק להתחלף, כעת הוא אומר שלא לעלות.

*

המציאות מדברת,
בְּשָׂפָה משלה היא מנווטת ומובילה,
כאב, זה לא הדרך שלה,
פעם אחת היא תתן את קולה,
ואז תייחל בדממה,
ללב קשוב ואמיץ,
שילך בדיוק בדיוק איתה.

תמונה3(תהלים פא)

לתגובות
להכיר עוד..

על כָּלֵב, וכשנשאר רק ׳אלוקים על הנייר׳

פרט אחד התחדד לי לאחרונה בדמותו של כָּלֵב – המרגל משבט יהודה, וב׳אנטי תזה׳ שהוא הציג למול חבריו – עשרת המרגלים.

המרגלים התבקשו על ידי משה לבדוק את חוזק העם היושב בארץ ואת חוזק הערים, הם בדקו וחזרו עם תשובות קשות.
תוך כדי מסירת העובדות למשה, כָּלֵב משתיק את חבריו ויוזם ויכוח בנושא יכולת העם להילחם ולכבוש את הארץ.
כָּלֵב אומר:

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ (במדבר יג ל)

 ואילו חבריו עונים:

לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג לא)

הוא בעצם היה אחד מהם, ראה מה שכולם ראו, ויותר, הוא היחיד שהגיע עד חברון מקום מגורי הענקים, עמד מול הפחד, ראה אותו עין בעין, ודווקא הוא קם ואומר: עָלֹה נַעֲלֶה, יָכוֹל נוּכַל.

ניסיתי להבין ׳מאילו חומרים׳ עשויה התגובה הזו של כָּלֵב, מנין האומץ והבטחון הפנימי, ומנין היכולת לעמוד אחד מול כולם.

*

במחשבה ראשונה, זה נראה אופייני לאיש גיבור משבט יהודה, שבט המלוכה.
אבל התורה עצמה נותנת לכָּלֵב מימד נוסף:

וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי  (במדבר יד כד)

כָּלֵב מתואר כ׳עבד ה׳׳, תיאור נדיר שככל הנראה שמור בתורה רק למשה רבינו.
כָּלֵב מביא אתו ׳רוח אחרת׳, ועם זה הוא ממלא איזה רֵיק – ״וימלא אחרי״.

איך עבד ה׳ פותר בעיות כאלו, מה היא הרוח האחרת הזאת, ומה הוא הריק שהוא ממלא ?

*

המידע הגולמי שהביאו המרגלים הגיע דוקר, הוא הכיל פער מובנה.
מצד אחד אלוקים אומר:

רְאֵה נָתַן ה׳ אלקיך לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ .. אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת (דברים א כא)

מצד שני העם עז, הערים בצורות וגדולות מאוד, ומלמעלה צופים ילידי הענק.
אלוקים לא השאיר בעולם תשובה לשאלה הזאת. מטעם הכמוס עמו, הוא השאיר את המציאות חצויה, אלו שנכחו שם חוזרים עם חוויה של חולשה מול כח ועוצמה, הם מרגישים כמו נמלים מול ענקים, ואיש מלבדם שלא היה שם בעצמו, לא יכול לגשר על הפער הזה. גם לא משה.

אבל כָּלֵב לא הרגיש ככה. לכָּלֵב היתה תחושת בטחון, והוא מסביר בעצמו מנין הבטחון.
מאוחר יותר, בדיבור משותף עם יהושע הוא אומר:

אִם חָפֵץ בָּנוּ ה׳ וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ (במדבר יד ח)

ובאותו דפוס, גם 45 שנה אחרי, בעומדו על מפתן הארץ, שריד אחרון לדור מדבר, הוא מבקש מאת יהושע – המנהיג החדש את חברון שהובטחה לו, ואומר:

כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי ה׳ אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ (יהושע יד יב)

*

ערים גדולות ובצורות זו עובדה, אנשים ענקיים זו עובדה, אבל בכדי לקבוע אם אפשר או אי אפשר לְנַצֵּחַ, השאלה היא מי זה אתה, עם מה אתה בא, מי הוא הצבא שלך, מהי תודעת הכח שלך, ומהי ההערכה העצמית שלך.
כאן לא יעזרו הצהרות, ולא מילים יפות.

כָּלֵב שילב את האלוקים עמוק לתוך המציאות, הוא חווה בתוך תוכו מציאות אינטגרלית אחת של נוכחות אלוקית עם עוצמה וכח, מציאות אחידה שבה הם, עם הנוודים קם ומנצח. ומכאן המשפט העצמתי עָלֹה נַעֲלֶה.. כִּי יָכוֹל נוּכַל.

עַם ישראל כבר למד קודם איך להתיחס לפערים במציאות, הם ראו כי גם מצרים המַעֲצָמָה היא לא באמת ׳כל יכולה׳, הם ראו איך ים עצום וגועש פתאום משתתק ומתפרק, ובמדבר הגדול והנורא הם קיבלו מגורים, אוכל ומים.
אבל עדיין ברגעים קשים אלו, נוכח הפער במציאות שנגלה להם, נשאר להם רק ״אלוקים על הנייר״.

ושם הופיע כלב, לקח את הידיעות האלו עמוק אל תוך הלב, שילב אותם עם הפער המובנה שהציגו העובדות, וראה מציאות אחת אחידה. מציאות של כח ועוצמה.
ועם זה הגיע אל משה ברגע של חוסר אונים, להושיט חבל הצלה לעם האובד בפחדיו.

תמונה1

לתגובות

להכיר עוד..

על רות ועל אהבה עד מוות

תמיד אהבתי את הסיפור הזה של מגילת רות.

גם אחרי לילות ללא שינה של חג השבועות, כשאני בקושי מצליח להחזיק את העינים פתוחות, משהו בקריאה של מגילת רות תמיד מעורר אותי, שובה אותי, משאיר בי איזה טעם מיוחד.

אני מנסה להבין מה יש בסיפור הזה.

*

קודם אתמצת אותו ׳על יבש׳:
בעקבות רעב בארץ ישראל, יורד אלימלך לארץ מואב עם אשתו נעמי ושני בניו.
אלימלך מת בניכר. ואחריו, בניו שנישאו לנשים מקומיות, מתים גם הם.
נעמי האלמנה מחליטה לחזור אל ארץ המולדת. כלותיה, רות וערפה, אלמנות גם הן, בוחרות להצטרף ויוצאות אתה לדרך.
בעקבות הפצרותיה החוזרות ונשנוֹת של נעמי, ערפה מחליטה לשוב אל בית אביה, ואילו רות מתעקשת להמשיך אתה.
נעמי ורות מגיעות לארץ, מתיישבות בה דלות וריקות ללא לחם למחיה.
העת היא קציר שעורים, רות מנסה לפרנס אותה ואת חמותה ויוצאת יום יום לשדה ללקט שיבולים מאשר השאירו הקוצרים.
השדה שאליה היא נקרית היא שדהו של בועז, קרוב משפחתה של נעמי.
בועז רואה את רות, ניגש אליה ומגלה הערכה לטוב שהיא גומלת עם חמותה, הוא מזמין אותה להמשיך ללקוט משדהו ולדבוק בנערותיו. את נעריו הוא מצווה לבלתי לגעת בה.
רות עושה כמצוות בועז, נשארת בשדהו וחוברת לנערותיו, וכך מביאה טרף לנעמי ולה כל עונת הקציר.
עוברת עונת הקציר. נראה שאין ממה להתפרנס יותר.
נעמי, בדאגתה לרות, מבקשת לה פתרון קבוע, ומצווה את רות לרדת בלילה אל הגורן כשהיא רחוצה, מבושמת ולבושה במיטבה, לגלות מקום משכבו של בועז ולשכב לצדו. להמתין למאמר פיו.
רות, ללא היסוס, עושה בדיוק כך, ובעת זו מבקשת מבועז כי יקחנה לאשה.
בועז, מוקסם ממעשיה של רות אשר ויתרה על הבחורים שקראו לה, נעתר, ולוקח את רות לאשה.
רות הרה ויולדת בן, ׳עובד׳ שמו. חמותה נעמי, מגדלת אותו ומתנחמת בו.
׳עובד׳ גדל, מוליד את ישי, ישי מוליד את דוד, הוא דוד מלך ישראל.

עד כאן הסיפור היבש.

*

ואני מנסה ׳לפענח׳ את דמותה של רות,
נערה אשר כל חייה לפניה, אך בניגוד לצפוי, במקום לבנות את חייה מחדש לאחר הטרגדיה המשפחתית שנקלעה אליה, היא נדבקת בחמותה, אשה מוּכּת אסון, זקנה ועניה אשר אין לה שום דבר חומרי להעניק לה.
החמוֹת הזו מבצעת צעד לא פשוט. כשהיא עזבה את הארץ, הארץ היתה בעת רעב ושפלוּת, והיא בעושרה בחרה לעזוב, להתנתק. כעת הארץ התרוממה קצת, והלחם חזר, אבל דווקא היא הפכה לחסרת כל, שבורת לב ואבודה. ועם כל זה היא עדיין חוזרת, חוזרת אל עמהּ, חוזרת אל אלהיה. החיים לא ממש נגמרו, יש מה לאסוף מהם. גם ככה.

אם נעמי חוזרת ובזקנותה, הרי רות באה מֵחָדָשׁ פעם ראשונה, ומקריבה על כך את נעוריה.

ביחד עם חמותה שאינה שָׂשָׂה לקחתה, היא נודדת אל ארץ זרה, אל עם חדש ואלוקים חדשים.

אבל..
העם שהיא בוחרת לה, לא בטוח שהיא רצויה בו, היא מואביה, והמואבים, לפחות הזכרים, אסורים בנישואין על היהודים.
האלוקים שאליו היא מתקרבת, אינו מחייך בשעה זו, להיפך, הוא בדיוק זה שלקח לה את בעלה, את חמיה, את גיסה וכל רכושה.
ובארץ החדשה היא עניה וחסרת כל, איש לא לוקח חסות עליה. כדי להשיג פת לחם עבורה ועבור חמותה, היא תצטרך לעבוד קשה במציאת שאריות שעורים וחיטים בשדות זרים.
ולבנות לה חיים חדשים, לחפש לה איש, לחפש אהבה ? לא כעת ! הבחורים אמנם קורצים, מהם אפילו עשירים, אך הם יְעַנּוּ לשלילה. היא לא תבחר בצעד משמעותי כזה לפני שנעמי תַּנְחֶה אותה לכך.

*

היא באה מבחוץ, מן עם זר ומנוכר, ונלחמת, חותרת למגע עם חמות, עם עַם, עם אלוקים, אשר כולם זרים לחלוטין. היא חסרת כל, כלום לא מובטח וכלום לא מאיר.
אך היא עוצמת עין, מתעלמת מקולו של עמהּ הקורא לה לשוב, מתעלמת מן נעוריה ההולכים וכלים, מתעלמת מן הבחורים הקורצים, ונלחמת בעוני וברעב.

היא תלך ותלך, ומבחינתה לָנֶצַח, רק המוות יעצור אותה.
ואולי גם המוות לא, לבסוף במצוות חמותה היא צועדת, יפה ומקושטת, משאירה גם את חמותה וגם את ביתה מאחור, כדי לעשות מעשה קרוב להתאבדות בשדהו של בועז.
הכל כדי שהאיש שיכול להיות אביה או סבּהּ, אולי ישאנה לאשה.

*

האם יש תכונה מוּכּרת שיכולה לתת הסבר, קצת מגע אנושי עם התמסרוּת והידבקות שכזאת ?!
לא מצאתי אף אחת מלבד ׳אהבה׳.

האם אותך רות, קראו ״חולת האהבה״ ?!
אך במה היית כה מאוהבת, האם אפשר לראות את זה, לספור או למשש את זה ?!

*

היהדות, מסתבר, לא סתם אהבה אותך בחזרה,
אולי היתה אפילו נואשת למצוא אחת כמותך,
מאוהבת עד מוות, נדבקת ולא מרפה,
תהרוג אותה, תקח לה הכל, והיא באהבתה.

רק תגידי רות – מאיזה חומר את עשויה ?!

תמונה3(רות א)

לתגובות
להכיר עוד..

על הדיוּק שבטבע והכָּאוֹס בחיים

הטבע מדויק כל כך, הוא עובד מצוין, לבד ובהרמוניה.
הפרחים מהונדסים בקפידה, העגבניות אדומות, הבננות צבועות צהוב, והתות מלא ריח.
החמנייה מסובבת ראשה אט אט כדי להביט אל יְדִידָהּ, כוכב מימן עצום, המקפיד בוקר בוקר לבקרה.
העננים עולים מן הים בקצה אחד של הכדור, נודדים ימים רבים, במסירות, להשקות איזו פיסת אדמה בקצה האחר.
הגוזלים הקטנטנים פותחים מקור ענק, צווחים לאמא ציפור וזו אצה רצה להביא עוד גרגיר.

הדיוק הטבעי נמצא מעלינו, חג סביבנו, וזורם בעורקינו, הוא עובד לבד, מנגן את ניגונו בדממה.

גם המין האנושי למד לייצר דיוקים, תראה F16 ממריא בשאגת מנוע, מכונית חשמלית של טסלה צוברת תאוצה, או אייפון וגלקסי של הדור הבא.

*

כשאני מסתכל על כל זה, ממש מוזר לי לאיפה נעלם כל הדיוק הזה בחיים שלנו,

אנו חיים ב׳בלבלה׳ אחת גדולה,
בְּיוֹם אחד הכל זורם ומאושר, וביום שני הכל הפוך ומיותר,
אנשים ממורמרים וטרודים, ולא משנה כמה הם מרוויחים בחודש, מלאים בחרדות, מייצרים אין סוף ביטוחים רק כדי לשרוד, ביטוח לאומי ביטוח בריאות, ביטוח תאונות אישיות, ביטוח חיים, ביטוח רכב, ועדיין כלום לא בטוח. מספיק איזה וירוס סיני בגודל 0 כדי לפרק את כל המערכת.

והלב. הלב הזה. למה כל יום וחצי הוא נשבר ?! האם אדון הטבע לא יכול היה לשמור עליו שלם, להעניק לו בדיוק כל מה שהוא צריך כדי שהוא יהיה מאושר כל יום. קבוע. אחת ולתמיד ?

לא ברור מה חָטָא המין אנושי בעצם קיומו, גודלו קטן מפרומיל ביחס לטבע המדויק הזה, אבל מצליח לגרור אליו כל כך הרבה כָּאוֹס.
מה מסובך לתת לחיינו איזה שהוא רצף עקבי כמו ב DNA, סדר ודיוק כמו בגרעין האטום, וקצת יותר קֶשֶׁב למחשבותינו ולרגשותינו כמו בתורת הקוונטים ?

*

אז לא מצאתי תשובה לשאלות. אבל משהו בקשר ללב השבור.

בתהלים יש פרק שאני אומר בתפילה יום יום, ורק לאחרונה שמתי לב כמה הוא יפה,
מצטט ממנו 2 פסוקים סמוכים:

(ג) הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם

(ד) מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא

רצף מוזר יש כאן, זה מתחיל בתיאור על מקור של רחמים, מקור של אהבה, כח המרפא שבורי לב ונותן תחבושת לכל עצב.
ובאותה נשימה ממש, לפני כל הסבר איך ולמה זה בדיוק קורה, יש קפיצה לתיאור על מספרים ושמות של כוכבים וגרמי שמים.
איך זה בדיוק קשור ?

אולי כך הכוונה: הדיוּק ממרומו, ממקום שאינו נאבד בין מליארדי כוכבים אשר באין סוף גלקסיות, ממקום שלכל כוכב הוא נותן שם עצמי ומספר, אותו דיוּק פונה לטפל בשבורי הלב.
לכל רגש יש שם ומספר, לכוס שהתנפצה, להיא שעצבנה, לחריקות באוטו בעת ההנעה, למזג האוויר המשונה, לתכנית לְטיול שהשתבשה, ולכל שאר מליארדי הכוכבים האלו הנעים שם בלב.

אדון דיוק לא מבטיח לתת דו״ח מדוע כל דבר קרה. הוא לא מבטיח למנוע את זה כדי שלא יקרה בפעם הבאה.
אבל הוא כן יודע איך קוראים להם, יודע בדיוק איך הם מרגישים, הוא יודע איך לדבר אתם, והוא בא במיוחד כדי לרפא אותם.

אם בלבי שאלתי את אלוקים ״האם תדע להרגיש כאב ?!״, נראה שכאן יש סוג של מענה.

*

ולמי שרוצה למשוך אליו את הדיוּק הזה באופן יזום, בהמשך הפרק יש נוסחה:

(ו) מְעוֹדֵד עֲנָוִים ה׳ מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי אָרֶץ

(יא) רוֹצֶה ה׳ אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ

כאשר אתה מרגיש ׳גדול׳ ו׳מבין׳, חושב שאתה ״כל יכול״ ו״עף על עצמך״, כנראה אתה חָשׂוּף יותר לחוסר הדיוק וללב השבור – מחלתו המוזרה של המין האנושי.
הביטחון והדיוּק נמצאים דווקא במקום שאתה מבין כמה אתה חלש, מבין כמה אתה קטן.
אז אם הגעת לרגע כזה, אתה במקום מצוין. אל תברח. הַרְפֵּה והמתן שם.
אדון הדיוקים מחפש בדיוק אותך. בדיוק ככה.
תכף הוא בא ומחולל לך שם סדר.

תמונה9(תהלים קמז)

לתגובות
להכיר עוד..

להיות בְּאַהֲבָה

עם שאלה אחת
היא מחכה לי בפינה,
שואלת, בוחנת ולא מרפה,
״כמה אני בְּאַהֲבָה״

וזה לא משנה
אם אני היום בטוב,
או טיפ טיפה
שׂוֹחֶה ברע,

וזה לא משנה
אם יש לי על הראש,
טון או שניים
של דאגה,

כי ברגע שהצטמקתי
לתוך עצמי,
ברגע שראיתי
רק אותי,

היא לא הענישה
ולא כעסה,
פשוט קרסה
לתוך עצמה.

*

הכל מסביבי רוצה אותי באהבה.
מבקש את זה, מתחנן את זה, צועק את זה ושותק את זה.

להיות באהבה. זה חבר המלווה אותך. בכל מטר שתלך בחיים.
תבחר להיכנס הביתה, תבחר להתכנס לתוך עצמך,
תבחר לצאת החוצה, לכביש, לסופר, או לחפש עבודה.
תמיד תהיה שם השאלה המַנְחָה: ״כמה אתה באהבה״.

אהבה היא חיים.
אהבה היא נקודת מוצא.
אהבה שורדת חום וקור יובש וסערה.
אהבה נושאת עליה כל משא.

אבל, להיות באהבה זה כמו חבר נסתר. נעלם.
יום אחד הוא נמצא אתך, וביום הבא, נשארת לבדך.

והשאלה מטרידה,
האם האהבה הזו היא באמת גלים גלים, ענין של מצב רוח, יום באה ויום הולכת.
או שאהבה ניתנת לבחירה.
האם כמו לבחור באוכל בריא, ניתן לבחור ״להיות באהבה״ ?

כאשר ביתי הקטנה מכניסה את ראשה בין עיני ודורשת ״אבא תיתכל״ (תסתכל), נראה שאני יכול לבחור באהבה.
אבל כאשר אני מחזיק מול המוסכניק ׳תושבת מנוע׳ ושואל בחשד מדוע הוא החליף אותה אם היא נראית כחדשה, נראה שאינני יכול לבחור באהבה.

*

אבל אם אשאל את מהנדס האהבה, זה שהמציא אותי ואותה, נראה כי תשובתו ברורה.

ישנם שתי מערכות יחסים בסיסיות וראשוניות ביותר,
אחת היא אתה מול רֵעֲךָ – האנשים הסובבים אותך,
ואחת היא מול הווייתך – מול כל הקורה אתך,

על הראשונה הוא הצמיד ציווי:

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט)

וכך גם על השניה:

וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אלקיך (דברים ו)

התשובה במילה: וְאָהַבְתָּ. תהיה לאוהב.
בכל דרך שתלך, בְּחַר באהבה. הֱיֵה באהבה.

אז ״להיות באהבה״ – זה כנראה שלך,

נשאר עכשיו לחפש את הנוסחה.

תמונה4(דברים ו-ה) (ויקרא יט-יח)

לתגובות
להכיר עוד..

תשאיר משהו

תמונה6(ויקרא יט)

זו האדמה שלך, היא הצמיחה יבול,
נשאר לך רק לקצור ולקחת,
אבל לא,
רגע לפני שאתה מפריד סופית בין היבול והאדמה,
רגע לפני שאתה אומר שלום לטבע ולוקח הכל הביתה,
אתה נדרש להשאיר שם כמה זכרונות ממך,
לקט, שכחה ופאה, פרט ועוללות.

'להשאיר' זו מצווה חריגה בַּנּוֹף,
אין בה נתינת צדקה בטוּב לב,
לא תרומה למטרה קדושה,
ולא קרבן לאלוקים.
כשאתה משאיר, אתה רק מסיר את הבעלות,
משחרר את התפיסה.

כעת אתה הופך לצוֹפה,
תכף יבוא עני הממתין בדיוק לזה,
הוא כבר יכנס לבד,
יֵרָאֶה כמוך לרגע, בעלים הנכנס לתוך שלו, קוצר, אוסף ולוקח.
אל תעזור לו ואל תפריע לו.

כל החורף, כאשר חרשת, זרעת, עמלת והזעת, הטבע והאדמה אהבו את המגפיים שלך,
אבל לפעמים ברגע של סיום, אתה עלול לדרוך חזק מידי.

הרכוש אמנם שלך, האנרגיות והמשאבים גם הם שלך,
אבל כשאתה ממצה את יכולת ההשתכרות מהם,
כשאתה סוחט אותם עד כְּלוֹת,
אתה נותן פחות כבוד למימד הנוסף בהויה שלך,
כאילו שמש רוח וענן הם משרתים פרטיים שלך.

אז פשוט קח צעד קטן אחורה,
הַרְפֵּה, והנח לאנשים שאין להם, להיות השותפים החדשים שלך.
עִמְדוּ שווים לרגע לְמוּל הצלע השלישית המעניקה חיים לשניכם יחד.

כעת אתה מדוּיק יותר והטבע מאושר יותר.

לתגובה

להכיר עוד..

רגע לפני האביב

רגע לפני בוא האביב, חודש ניסן וחג הפסח, אנו חוגגים כל שנה את פורים.

אם פסח פותח את מחזור החיים, מחזור הצמיחה בטבע, והתהוות עם ישראל לעם, הרי שפורים סוגר אותו.

פסח הוא חג התגלות. העם מקבל בו יחס מיוחד, יחס של עם נבחר, אויביו מוכחדים והוא משתחרר מכבליו ויוצא לחרות.
גם חוקי הטבע מושתקים למען האידיאל הגדול הזה.

אבל פורים קורה בתוך החשיכה, בתוך ההסתר, בפורים נמצאים בגלות ונשארים בגלות.
בפורים אין נס על טבעי. הכל מתחרז בתוך הטבע.

*

זה נראה כמו תהליך התפתחות ספיראלי, פותחים שנה, הכל חדש, הכל אפשרי, כל הכוחות זמינים, המשאבים עומדים הכן, הזמן אידיאלי, המקום אידיאלי, הנייר חדש, והספר רק מתחיל להיכתב, אלוקים נמצא ומאיר.

אבל מתחילים ללכת, מתחילות תקלות, נופלים, קמים, מתגברים, נשברים, מתחיל להחשיך.
מנסים למשוך אבל מתחיל להצטבר מרחק גדול מהאידיאל, הכל נהיה רחוק, שחוּק וחסר סיכוי.
חושך מוחלט. אלוקים נעלם. מתחפרים מנסים להתגונן. צועקים במר לב.

ואז מגלים אותו שם, עמוק עמוק בתוך בית המלך הפרסי, יושב בין המלך למלכה ומנגן את ניגונו משם.
ובדיוק משם הוא מחזיר לנו את מתנת חיים.
עם המתנה הזאת אנו באים לאביב הבא, כדי לפתוח מחזור חיים חדש.

*

אז תעמוד ישר או תעמוד הפוך.
תהיה שפוי או תהיה שתוי.
תהיה קרוב צמוּד, או תהיה רחוק אבוּד.
מסתבר שהוא שם. לידך. שומע ומקשיב. צופה ומחבק.

*

וככה אתה יפה יהודי.
אתה חזק לא כי אתה באמת חזק.
וגם כשאתה חלש, אתה לא באמת חלש.
רק תשמור על קשר.

לתגובה

להכיר עוד..

משכן העדות

תראה כי המשכן אינו רק אוסף של כלים ועבודות, אלא ישנו ייחוס אחד ועקבי בין המשכן וכל כליו לדבר אחד – לעדות, והעדות עומדת בפני עצמה. בזכות עצמה.

ראשון הוא הארון, הארון נקרא:

אֲרוֹן הָעֵדֻת (שמות כה-כב)

הכפורת המכסה את הארון, היא:

הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת (ויקרא טז-יג)

הכרובים הסוככים על הכפורת:

הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת  (שמות כה-כב)

גם הדיבור שיוצא אל משה:

וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת (שמות כה-כב)

הפרוכת שבין הקודש לקודש הקדשים,
תפקידה להסך על ארון העדות:

וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת (שמות מ ג)

וּשמה:

פָרֹכֶת הָעֵדֻת (ויקרא כד-ג)

עד כאן תחום קדש הקדשים, ומכאן תחום הקדש,
השולחן, מקומו אינו עצמי אלא יחסי לפרוכת העדות:

וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת (שמות כו-לה)

המנורה, מקומה יחסי לשולחן אשר מחוץ לפרוכת:

וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן (שמות כו-לה)

ועבודת המנורה מתייחסת גם לעדות:

בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ (שמות כז-כא)

מזבח הזהב, מקומו ביחס לעדות:

וְנָתַתָּה אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב לִקְטֹרֶת לִפְנֵי אֲרוֹן הָעֵדֻת (שמות מ-ה)

והקטורת אשר מוקטרת על מזבח הזהב ניתנת לפני העדות:

וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת (שמות ל ו)

הקרשים והיריעות החופים את המשכן והחצר הסובבת תוחמים את המשכן ששמו:

מִשְׁכַּן הָעֵדֻת (שמות לח-כא)

מזבח העולה, מקומו יחסי לפתח משכן העדות:

וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד (שמות מ-ו)

הכיור, מקומו יחסי למשכן ולמזבח:

וְנָתַתָּ אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ (שמות מ-ז)

ותפקידו לרחיצת ידי הבאים אל המשכן (שמות ל-כ).

גם צנצנת המן מוכנסת לנוכח העדות:

וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת (שמות טז לד)

ובמחלוקת קורח נכנס מטה אהרן לאותו מקום:

הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת (במדבר יז כה)

והענן, תפקידו לכסות את המשכן אשר הוא אוהל לעדות:

וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת (במדבר ט טו)

*

ומה היא העדות ?

וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים (שמות לא יח)

*

נראה כי העדות היא כמו גרעין. וסביבה גלים גלים מתרחבים.
הארון הכפורת והכרובים הם מרחב ראשון ועצמי,
הפרוכת הסוככת על הארון מסמנת את מרחב קודש קדשים,
שולחן מחוץ לפרוכת, מנורה נוכח השולחן, מזבח זהב המכוון לפני הארון, ופרוכת סוככת המסמנת את מרחב הקדש,
קרשים ויריעות התוחמים את כל מרחב המשכן,
מזבח עולה לפני פתח המשכן, כיור בין המשכן למזבח, וקלעי החצר התוחמים את חצר המשכן.
וכולם סובבים נוכחות אחת – עדות.

*

הוא הגדול שלמעלה או אי שם, הנמצא, הנוכח, אבל נשגב ונעלם, זה שקיומו מוכרח אבל בלתי נתפס,
הוא דיבר אלינו והשאיר עדות פיזית פה בעולם.

לעדות הזאת יש משכן, הוא מקיף אותה וסובב אותה, בעוד מחיצה, בעוד עבודה, בעוד דיוּק ובעוד הכנה.

לא ניתן לגשת אל העדות בסתם בוקר אחד ולמשש אותה.

אבל היא קיימת שם, בהירה וברורה, היא מוחזקת בידינו אנו, בתוך המיטב שבכספנו וזהבנו, במשכן שאנו בונים לה בנדבת ליבנו.

לתגובה 

להכיר עוד..

ויצא אל אחיו

משה גדל כבן אצל בת פרעה, באותו זמן אחיו עובדים בפרך, המצרים ממררים את חייהם:

וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה

הוא רחוק מאחיו, רחוק מהסבל הנורא שעובר עליהם, בדיוק בצד השני של החברה המצרית.

אבל הוא בוחר לעזוב את האזור המוגן:

וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם

ברור למשה מי הם האחים שלו, והם לא אנשי המלוכה המצרית אשר גדלוהו כבן.
אחיו הם דווקא עבדים, שפלים, בזויים, מוכים ונרדים.
כנראה לחזור לאמא בת פרעה לא יעזור להציל את אחיו הכואבים.
משה נשאר עם אחיו.

ואז:

וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו

המראה של איש מצרי מכה איש עברי אינו נדיר מן הסתם.
אבל משה לא מקבל אותו.

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל

הוא דן במו ידיו את המצרי ואומר בזה גם אמירה ישירה ובוטה נגד פרעה ומוסד העבדות שהוא הקים: מצרי המכה דינו למות. לא פחות.
מלבד שהוא מסכן את חייו, הוא מאבד בבת אחת את הנכס היקר ביותר שלו, את הקשר לבית המלך:

וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן

*

מה מניע אותו ? האם הוא בא לחולל מהפכה במצרים ? האם הוא מאמין בכוחו להיות המושיע של ישראל ?

ברור שלא, משה משוכנע כי הוא האדם האחרון שמסוגל וראוי לכך.

מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם..
לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי

אם הוא בטוח שהוא לא מושיע, בטוח שלא באמת יעשה מהפכה, אז מה ההגיון לסכן את חייו כדי להרוג מצרי בודד, הרי מאות אלפי אחיו נרדים כאן ?
ועוד, האם האח המוכה הזה באמת ניצל ?! הרי מחר יבוא מצרי חדש ויכה אותו שוב.

ההגיון הוא להשאר בבית המלך. לפחות לשמור על עצמו. אולי יום אחד יתאפשר לעשות מעשה אסתר ולעזור לעמו דרך שם.

אבל משה, זה העניו מכל האדם אשר על פני האדמה, אינו רואה את הדברים בגדול. הוא לא מתכנן מהפכות.
מול עיניו עומד הכאן והעכשיו. יש פה אח מוכה. וזה דבר גדול וחשוב מספיק בכדי להגיב ולחולל צדק.
מבלי ללבוש את בגדי המושיע, מבלי להביא בשורת גאולה, ובהתעלמות מוחלטת מהסיכון הגדול וטובתו האישית.

*

ותראה כי דווקא האיש הזה שידע להתעלם לגמרי מכל עצמו ומכל רעשי הרקע כדי לראות אח מוכה ולוותר בעבורו את כל אשר לו, הוא האיש שזכה להיות מגוייס למען המטרה הענקית, לבצע את המהפכה שלא היתה מימות עולם.

לתגובה

להכיר עוד..

למשוך עד הקצה ואז לשחרר

למשפחה אחת של שבט לוי במצרים היה חיים משלה.

העם נמצא בצרה, המצרים ממררים את חייהם בעבדות וחושך,
ומעל הכל גזירת פרעה להרוג את כל הבנים הנולדים.

אבל להם זה פחות נוגע,
נכון, פרעה גזר להרוג את היילודים,
אבל הוא לא אסר לקחת אשה, להרות או ללדת.
אז:

וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן

טוב, נולד תינוק, אבל עכשיו מה עושים אתו, הרי אם הוא ייתפס הוא יהרג ?!
פשוט. אפשר להחביא אותו.
אז:

וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים

אבל שלשה חודשים עוברים בסוף, אי אפשר להחביא יותר,
הגזירה מחייבת כעת להשליך אותו ליאור.

אם חייבים – עושים.
אבל יאור זה לא בהכרח אומר להרוג.
במקום להשליך אפשר לשים,
במקום באמצע היאור אפשר בשפה,
ובמקום לשים את התינוק כמות שהוא, אפשר בתוך תיבה.
אז:

וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר

אבל מה כל זה יעזור, ומה יהיה מעכשיו, איך תינוק קטן יכול לחיות ביאור ?!

זו באמת שאלה,
אבל אין מה לעשות בענין הזה.
אפשר רק לנסות לדעת מה יקרה.
אז:

וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ

אבא ואמא כבר סיימו חלקם. הם נשארו בבית.
נשארה רק אחות צופה.
ובנקודה זו הגיעו אנשי לוי לקצה גבול היכולת שלהם.

*

ובדיוק כאן, כאשר הם שחררו לגמרי את החבל, הגלגל התחיל להסתובב אחורה:

דווקא בתו של פרעה, היא זו שמוצאת את הילד:

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ

במקום לקנא ולקיים את גזירת אביה, היא דווקא חומלת:

וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה

בדיוק האחות של הילד שנשארה רק לדעת מה אתו, היא תזכה כעת לבקש לו מינקת:

וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי

ודווקא אמו של הילד שכבר ויתרה עליו, היא שכעת תניק אותו בחזרה:

וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ

אמא אמנם תניק אותו, אבל הוא לא שלה, היא צריכה להחזיר אותו:

וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן

ואכן, היא ויתרה על הבעלות מזמן,
לא רק על הבעלות על הילד, גם על הבעלות על עצמה, על הזכות לדעת ולתכנן את חייה.

*

ותראה כי שמו של משה נקבע דווקא על המעשה הזה:

וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ

משה איש האלוקים, אשר פה אל פה דבר ה׳ בו, האיש העניו מכל אדם,
לא נולד כשעדיו לגדולות, גם לא קיבל חינוך מוקפד אצל גדולי הדור,
להיפך, חייו היו מוטלים בספק מיום היוולדו, ולבסוף הם נתנו לו במתנה דווקא מבת פרעה.

אם משפחת לוי עשתה דרך ארוכה,
היה זה כדי לשחרר אותו ואת עצמם מלהיות בעלים עליו.
הם כה היו בטלים למטרה הזאת, עד שאפילו שמותיהם לא הוזכרו כאן, לא רלוונטי מי הוא ׳בן לוי׳, מי היא ׳בת לוי׳, ומי זו ׳אחותו׳.

לתגובה 

להכיר עוד..

על מלכות והודאה

תראה את שרשרת ההודאות של משפחת המלוכה,

את השם ׳יהודה׳ קוראת לאה על שם ההודאה:

״וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה״.

במעשה תמר, יהודה מודה:

״וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי״.

כאשר הגביע מתגלה באמתחת בנימין, מכל אחיו יהודה ניצב להודות:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עון עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי

ודוד המלך, כאשר נתן הנביא מוכיחו ומקללו קשות על לקיחת בת שבע, מיד מודה:

״וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה״.

הודאה במילה, חטאתי.

האם ניתן למצוא קשר בין הודאה למלוכה ?

*

בדרך כלל, ׳הודאה׳ משמשת בהקשר של אמירת תודה.
אבל גם כשהכוונה לומר תודה, ברור כי אין כאן רק אקט של אמירת מילים,
הודאה היא מצב בנפש של הכרה וקבלה.

אדם מיסודו נוטה להתכחש לעובדה שיש לו חֶסר וכי הוא נצרך לאחר.
להודות כשהוא מקבל טובה זה להכיר במציאות של החֶסר והסכמה להכיר בטובת האחר.

ולכן ׳הודאה׳ משמשת גם בהקשר של הודאה בחטא.
כשאדם חוטא, הוא מעדיף להישאר ללא החטא, להתכחש לקיומו,
כשהוא מודה הוא מכיר בחסרונו.

*

בשונה מילדיה הקודמים שבשמותיהם הבטיחה לעצמה פתרונות, בלידת יהודה,לאה בפעם הראשונה מקבלת ומחבקת את מציאות חייה הכואבת. (הרחבתי כאן)
יהודה עצמו, כאשר תמר כלתו עומדת לגלות את קלונו לעין כל, הוא בוחר לעצור מלהעניש אותה, הוא מקבל את המציאות שבה הוא החסר, והוא החוטא, ומעביר ממנה את עונש המוות במחיר של בושה לדורות.
וכך דוד, מול נתן הנביא, הוא מקשיב עד תום לתוכחה והקללות הקשות על ביזוי דבר ה׳, ואז מכיר מיד ולא בוש: ׳חטאתי לה׳׳. בלי ׳בגלל׳, בלי ׳אבל׳.

*

הודאה היא הקשב המוחלט למציאות,
היא פתיחת צינור נקי מחלודה ואמוציות בין האדם לבין ההוויה שלו,
ככה לאה קבלה את הרצף של החֶסר והכאב שבחייה מבלי להתעלם ומבלי להתפרק.
ככה יהודה ודוד הסכימו לספוג את הבושה הגדולה החותכת בבשר החי, והמשיכו לחיות בתוך עצמם, במיטבם.

*

לעיתים המלך נחשב לפי גבורתו לנצח את המציאות,
אבל כאן לומדים כי המלך הוא מלך דווקא ביכולת שלו להיות קשוב למציאות ולדעת לקבל אותה.

זו החותמת של יהודה:

יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ
ובתרגום:
יְהוּדָה אַתְּ אוֹדִיתָא וְלָא בְּהֵיתְתָּא בָּךְ יוֹדוֹן אֲחָךְ
(אתה הודית ולא בושתָּ, בך יודו אחיך)

לתגובה 

להכיר עוד..