'בְּאַהֲבָה!', ועל דוד שלי אריאל

דוד שלי אריאל חולה.
הדוד הנפלא עם הלב החם.

משהו בלבלב שלו לא טוב.
לא רציתי לשמוע, גם לא שמעתי את המילה 'סופני'.

במלחמת המפרץ הוא הגיע מרחוק, עם האוטו הצהוב הישן, תיקן לנו את הרדיו כשהיתה האזעקה.

היום הוזעקנו אנחנו לכותל, כל אלו שדוד אריאל תמיד חייך להם ואהב אותם,
עמדנו לידו, התפללנו איתו. התפללנו עליו.

*

הסתכלתי בחזור על פיסות החיים, על הרכבות והתשתיות, על העצים הנטועים והמדרכות היפות, הכל עומד הכן להעניק לאנשים פיסות חיים. 

קיוסקים מוארים, מוזיקה בפול ווליום, באסים מרעידים למרחוק, בחורים מצחקקים, קונים פחית קולה או אייס קפה.

אבל למי יש כח לעבוד בשביל פיסות חיים, מי בכלל הכיל בראש את כל פיסות החיים האלו. 

דוד שלי חולה.

*

'בְּאַהֲבָה!' זו המילה החדשה שגיליתי בחיי. אומרים לי תודה, אני באוטומט כבר משיב, "בְּאַהֲבָה!'. 

וזו לא המצאה שלי, יותר ויותר אני שומע סביבי, את המילה הזו 'באהבה', רן, היועץ משכנתאות, יוסי השכן, המוכר הנחמד בפיצה, ועוד ועוד.
אני מרגיש שהמילה הזו יצאה פתאום לאור. למדנו להשתמש בה כמילת קישור, כמילת חיבור, כמילה כמעט סתמית, אבל מלאה וגדושה בכל הטוב שהעולם הזה יכול לתת.

*

אי אפשר כנראה להחזיק בחיים בכח. 

אבל אפשר גם אפשר לתת אהבה, להעניק פיסות חיים לאחרים, בלי דרמות, בלי להתעטף בחסידות, פשוט להסתכל בעינים, לומר 'בְּאַהֲבָה!', ולהתכוון לזה.

דוד שלי אריאל פיזר סביבו הרבה אהבה ופיסות חיים. הלוואי שהם יחזרו אליו. הלוואי שירפאו אותו.

לתגובות

בין כיפור לסוכה

איך חמקת לי יום כיפור?

הסתכלתי על מה שנשאר ממך, 
חבילת טישו ומפה לבנה,
תפילת ערבית שהטסנו ביציאתך.

אבל בין החרדות שהיו לי ממך, 
והרצון לפייס אותך אלוקי הגן, 
אלוקי ה׳תן וקח׳,

נדמה, היו שם רגעים של אהבה,
רגעים שהידיים החזיקו פחות חזק,
גם את השאלה אם תהיה שנה טובה.

*

איפה אתה רגש חמקמק,
שמשחרר, שמתמזג, 
שלא חייב להצליח כלום, 
גם לא להתפלל.

איפה הנהר,
שישטוף אותי בטוהר,
שיפתח לי הידיים, 
שֶׁיַּרְפֶּה בי אחיזה.

*

ועכשיו בסוכתך,

בין אירוח לאירוח, בין חיוך לחיוך,
בין להיות באמת, ללהיות כי צריך,
ילדתי, מרוצה, נרדמת לידי על מזרון.

ובנרות חיפשתי את השביל,
לנענע את עצמי לומר לך תודה,
אבל עוד לא ממש מוצא פה,
את מי שאני, ואת מי שאתה.

*

ובינינו, מה ביקשתי בעולמך,
אם לא קצת מקום בלב,
כדי להוסיף בו אהבה.

לתגובות

שנה טובה ואוהבת

רוצה לכתוב לכל האהובים, אלה שאותם אני קורא כל השנה, אלה שלפעמים קוראים גם אותי, 
לכל החברים הוירטואליים, שאת פניהם אולי מעולם לא ראיתי, 
רוצה, משתוקק לכתוב ולאחל: שתהיה שנה טובה ואוהבת.

אבל למה להגיד היום שנה טובה? מה בכלל קורה היום? כל זה לוטה אצלי בערפל.

את האחד והיחיד אליו אנו מכוונים את ליבנו, אותו מעולם לא ראינו, הוא חבוי, נעלם, מסתתר.
עוד לא מצאתי את השביל המוביל באופן החלטי דווקא אליו.

אבל בתוך ערפל חיי, בתוך החידה הסתומה של המפץ הגדול והברירה הטבעית, שם עוד מחפש את האחד, את איחוד הפזורים, את הקשר בין המעשים הקטנים והויתורים הפרטיים, לבין גרמי השמים הנעים סביבי במעגלים.

*

בתורתו ביקש שנאהב אותו מכל הלב,
עדיין לא אוכל להגיד כי אני אוהב אותו, לא ממש יודע מי זה 'הוא' כדי שארגיש כלפיו אהבה,
אבל לאחרונה גיליתי כי דווקא את הרעיון של הקיום שלו – אני לגמרי אוהב, את הרעיון שהכל זה אחד ושזרימת אהבה הבוקעת ממני יכולה לשטוף את כל העולם עד קצה הכוכב, זה רעיון מקסים ששווה לי לחיות בשבילו.

*

אז מתוך הסבך, מתוך הערפל, אני מכין את עצמי נפשית לתחינת "מלוך על כל העולם בכבודך", 
אבקש אז ממנו, הראה את עצמך, הראה את קיומך, הראה את החוטים הקושרים בין החלקים בעולמך.

לאחד שכזה – הננו היום לעבדים. רק אל נא תדבר אלינו בשפת הסימנים.

לתגובות

מי היה משה?

בקריאות התורה בתקופה זו, אנו מכירים מחדש את משה.
בספר בראשית משה איננו, אבל בארבעת הספרים האחרים, נדמה כי אין דבר שזז בלעדיו.

ושוב מרתקת אותי השאלה: מי הוא היה משה?
אנו מכירים אותו בעיקר מסביבות גיל 80 בו הוא עומד בשליחות ה׳ לפני פרעה, אבל זהו רק בשליש האחרון של חייו.

האם אפשר למצוא בתורה רמז מי היה משה בשמונים שנותיו הראשונות, ואיזה מצע הוא הכין אשר עליו לבסוף נח דבר האלוקים?


*

הסיפור הראשון ואחד הבודדים על פועלו של משה לפני הגילוי האלוקי, הוא הסיפור של הכאת המצרי והטמנתו בחול.
כתבתי כאן בעבר את מה שהסיפור הזה עורר בי, וכותב שוב בעקבות חידוד אחד או שניים שהתעוררו לי השנה.

כבן לבת פרעה משה יוצא אל אחיו כדי לראות בסבלותם, שם הוא רואה איש מצרי מכה איש מאחיו, מכה את המצרי מכת מוות וטומן אותו בחול.
למרות זהירותו של משה, הדבר מגיע לאזני פרעה אשר מבקש להורגו.
בעקבות מעשה זה, משה מאבד באחת את בית פרעה, מאבד את היכולת לעזור לאחיו וכמעט מאבד גם את חייו.
הוא בורח לבדו אל ארץ זרה, שם, ביחד עם אשה בת לכהן מדין, מנסה לחיות את שארית חייו ברעיית צאן חמיו.

והשאלה ברורה: איזה הגיון יש להרוג את המצרי? האם ישועת עמו תבוא ממצרי אחד פחות?!
הרי גם ישועת האח הבודד לכאורה לא תבוא מכך, מצרים רבים יש במצרים, ימות אחד, יבואו אלף במקומו.
ודווקא משה במיקומו האסטרטגי, האם אינו מחויב לשמור על עצמו יותר מכל אחד אחר?
אז מה פשר המעשה הנראה קרוב להתאבדות, כשלצידו כ 0 אחוזי רווח?

נראה כי משה לא הניח למול עיניו את פרויקט הצלת העם וגם לא את פרויקט הצלת האח הבודד.
משה לא ניסה לבצע מעשים גדולים וגם לא מעשים מרחיקי לכת.
אבל, את ההתמסרות הטוטאלית ואת כל הכח והעוצמה שצריך כדי לבצע מעשים גדולים כאלו, הוא מגיש בשלמות לאח אחד ברגע אחד של מצוקה.

*

כל כך קשה לי לנסח את הלוגיקה של המעשה הזה.
אני מתקשה למצוא היכן עובר קו הגבול בין התמסרות נכונה לבין איבוד פרופורציות.
ובכלל, קשה להבין כיצד מכאן צומח ״מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳״.

אבל מצד שני, אפשר לראות בברור מאילו חומרים עשוי האיש ה״עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״

לי אישית גם קל להבין כי לוּ משה היה כעת במקומי, היה, מן הסתם, מניח בצד כעת את כל הפרויקטים החשובים והחיוניים לטובת רגע של קינוח אף והקשבה אמיתית לילד הקטן שלי, ורגע נוסף של מבט בעינים, מחיית דמעה וחיבוק אמיתי – לקטנה.

לתגובות

ההֵלֶךְ, הקובייה ואני

צעדתי אתמול במרכז העיר, מיהרתי ממש, אבל לא יכלתי לפספס אותו.
הוא עמד בתנוחה משונה בקצה השני של מעבר החציה, נשען על מקלו, כמעט ללא תזוזה.
ניסיתי להסתכל עליו מבלי להביך אותו. נראה היה כי הוא רוצה לחצות את הכביש.
לא היה לי ברור מספיק אם הוא זקוק לעזרה, אז המשכתי בדרכי כשאני מסובב את הראש לכיוונו מידי פעם.
לפתע הבחנתי כי הוא מנסה לפנות ללא הצלחה לאחד האנשים שעברו לידו.
סבתי על עקבותי וחציתי את הכביש לעברו.
כשהתקרבתי הוא קרא לי וביקש שאושיט לו יד כדי לחצות את הכביש ביחד.
הושטתי לו את הזרוע והתחלנו לצעוד.
ידו האוחזת בי רעדה כולה, ובידו השניה, בעזרת המקל, הוא ניסה בקושי רב לייצב את עצמו.

אנו הולכים ובראשי מתרוצצות דאגות, איך הוא ימשיך מכאן.
מצד אחד אין מצב שאני נצמד אליו היום. אבל מצד שני, הרי גם לא אוכל להשאיר אותו ככה, נראה כי הוא מט ליפול.
תוך כדי מחשבות אנו מגיעים אל שפת המדרכה, הוא משחרר את אחיזתו, נעמד איכשהו בכוחות עצמו, מודה לי ומברך אותי לשלום.
בליבי אני נאנח לרווחה. נראה כי הוא יוכל להסתדר בלעדי.
אני מברך אותו בבריאות שלימה, מסובב את גבי וממהר לדרכי.

*

אני הולך, אבל בתוך הלב מתקשה להתנער בבת אחת מתחושת האחריות.
אולי בעצם אני בורח לו ומתוך חרדה נמנע מלשאול אותו אם הוא זקוק לעזרה נוספת?
הרגשתי גם קרוב לחוסר האונים שלו. איך הוא יוצא מהבית? האם יש לו משפחה תומכת? האם הוא, או אנשים כמותו, עלולים יום אחד להיתקע בבית מבלי יכול לזוז?
כאב לי לראות פתאום את הצד הזה של המרקם האנושי. צולע כזה. חלש כזה. אפרורי כזה. וקשה לומר, אבל אולי גם – צועד אל המוות כזה.
כנראה המחשבות העיקו, עלי כי לפתע, מבלי רעש וצלצולים, בצעתי בתוכי את טקס "העברת המקל", והחזרתי את כל כובד האחריות לאדון הגדול.
האדון הרי מכיר את ההלך כבר מגיל קטן, בטח הוא גם יודע את שמו וכתובתו.
אז הוא דאג לו. הוא ידאג לו.
כן. מעבר אבסורדי ממאת אחוזי אחריות – לאפס.

*

וכאן התחברתי בתוכי לשאלתי העתיקה:
אתה האדון, אתה המכונה על ידי חסידיך "רופא חולים", האם אתה באמת דואג לו להלך? האם אתה רואה אותו בשעה שהוא רועד וכמעט נופל?

כיוון שהאדון לא פנה אלי לאשש או להכחיש את המיוחס לו, השתמשתי בשיטת "הפיכת הקובייה", והסתכלתי שוב על המפעל העצום שנקרא "בית חולים".

מאות ואלפי אנשי צוות פועלים בכל מופע שלו, רבים מהם אחרי שנים רבות של לימוד והכשרה.
לעזרתם עומד ציוד רב, ומכשור ממוחשב ומתוחכם, וכן חומרים רבים ומגוונים, טבעיים, סינטטיים ומהונדסים.
ללא ספק, מיליוני שנות אדם של חקר והתבוננות בטבע, מערכותיו וחוקיו, מרוכזים בתמצית ברחבי המפעל הזה.
והמפעל נע בתנועתו הערנית והאינסופית, לילה כיום, אל מטרתו היחידה – לרפא אנשים.
בעצם קיומו הוא שב ומודיע: 'מחלה' אינה בהכרח עובדה מוגמרת.

אז אולי למפעל הזה, ולטבע והמציאות התומכים בו, לזה בדיוק קוראים "רופא חולים".

*

חשבתי שוב על ההלך.
אולי גם ההלך הזה, כמו בכל יום, קיבל גם היום, איזה בחורציק נחמד לעבור איתו את הכביש.
תיכף אולי גם תבוא אשתו האהובה או נכדתו היקרה, וכמו בכל יום, תצעד איתו ביחד הביתה.
אולי גם הוא, כמו כל אחד מאיתנו, מוקף בעזרים כאלה ואחרים כדי להתקיים.

ואולי הוא גם לא חייב להיות כזה בדיכאון כמו שחשבתי.

לתגובות

לפעמים, החיוניות לא תיפול מהשמיים

כרגיל בכל שנה בתקופה זו, אנו קוראים בתורה את סיפורו של יוסף במצרים.

השנה, בפעם הראשונה, הבחנתי בכמה מילים אשר משכו מאוד את תשומת ליבי:

וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ..
וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר..
וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם.. בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ..
(בראשית לט)

קסם.
ה' איתו. כל כך איתו עד שאפילו המצרים הסובבים אותו מבחינים ומכירים בכך.

*

קסם, אבל משהו צורם לי כאן.

הנער הזה יתום מאם, שנוא אחיו עד מוות, חטוף ממולדתו, מביתו ומאביו האוהב, אפילו ללא כותנתו היחידה.
הוא מכור כעת לעבד, בארץ זרה, למשך זמן לא ידוע, וללא עוול בכפו גם כלוא בה בבית הסוהר.

אם המשוואה היא:
איש מצליח = ה' איתו.

די ברור כי –
איש לא מצליח = ה' לא איתו.

ויוסף, נראה יותר, שייך לחלק השני. הוא מוקף מכל כיוון בחוסר נוכחות מוחלט.
הוא בגלות, עבדות ושבי. חסר זהות וחסר תקווה. ו'אדון כל יכול' עדיין מעלים את עיניו.

מנסה להבין איך יוסף מכיל בתוכו את ההופעה הפתאומית, אשר לכאורה רק מחדדת את ים ההתעלמות.
והאם אנחנו יכולים למצוא איזו חוקיות לנוכחות שכזאת ?

*

אבל אולי הכיוון הוא בדיוק הפוך.

ה' לא הופיע לפתע פתאום מתוך האפילה.

האפילה הייתה באמת אפילה.
למה ? ככה גזרו סודותיו הכמוסים שם למעלה.
וליוסף גם הייתה את כל ההצדקה שבעולם לבחור להישאר בה, להיות "מסכן עם תעודה".

דווקא יוסף הוא זה שהדליק את הנר.

יוסף, בתוך מצבו העגום, עדיין שומר על הגינות בעבודה ועושה מלאכתו נאמנה,
הוא מוותר שוב ושוב על המצרית המפתה אותו יום יום בתוך ביתה.
וגם בהגיעו לבור הכלא, סבר פניו עדיין טובות, הוא מצליח לראות את מצוקת האסירים האחרים ולשאול "מדוע פניכם רעים היום".

וכמה מדויק כי הדרך שבה הוא יוצא מהבור היא על ידי חברו לבור, אסיר כמוהו, אשר שנתיים קודם יוסף התעניין בשלומו בעקבות לילה עם חלומות מוזרים שעבר עליו.

יוסף הדליק את הנר. הוליד בתוכו את החיוניות.

ואולי הנוכחות האלוקית "נמשכה בכוח" אל נרו של יוסף.

ומשם היא הלכה איתו. רצה איתו. עד הכתר.

*

ואיך אפשר בלי עניינא דיומא..
אולי בחנוכה אנו מנסים להצית גם נר כזה,
בתוככי החשיכה הלאומית, ובתקופה של אפילה טבעית, כאשר השעה היא שעת התכנסות והימים הם ימי שלכת, שם אנו הופכים את הכיוון, מחפשים בעצמנו, בתוכנו את החיוניות. יום ועוד יום, נר ועוד נר. אולי בסוף היא תוצת.

לתגובות

'להרים פרוייקט' או להיות בקשב

בשבת האחרונה הבחנתי בדבר פלא,

הפעם הראשונה שבה מופיע דבר ה' אל שלשת האבות, נמצא בהקשר של עזיבת מקום מגוריהם בדרכם אל הלא נודע.

אברהם עוזב את בית אביו אל "הארץ אשר אראך".
יצחק עוזב את ביתו מפני הרעב, עוצר בגרר, וכוונתו היא לרדת למצרים.
יעקב עוזב את בית אביו ואמו בדרכו לחרן.
ובדיוק שם, ולכולם בפעם הראשונה, מופיע דבר ה'.

מנסה להבין מה מסתתר שם בעזיבה אל הבלתי נודע ?

*

מבין שלל ההיבטים שבה, עזיבה אל הבלתי נודע נראית כמו ההיפך הגמור מלהיות בתוך 'פרויקט'.
אם פרויקט הוא תנועה לעבר השגת מטרה כל שהיא, נוספת על עצם הקיום,
בעזיבה אל הבלתי נודע, התנועה היא רק כדי לשרוד.

אולי האבות לא היו בתוך פרויקט.
הם לא ציפו להישג. ולא היו בדרך לכבוש יעד.
הם לא ביקשו "לבנות עם ישראל", ולא להוות ייצוג מושלם לבורא על פני האדמה.
האבות היו רק בקשב.
קשב בשביל קשב. ללא כל מטרה נוספת.

והקשב הזה הגיע לטהרתו דווקא על ידי העזיבה.
עזיבת מקומות הקבע, עזיבת העוגנים, עזיבת הערכים,
עזיבה עד מקום בו עצם הקיום כבר אינו מובטח.

*

אם עד היום הדמיון היה כי השגת דבר ה' היא נקודת יעד בפרויקט של "להיות צדיק":


אולי האבות מלמדים את ההיפך, דבר ה' נוכח שם ומשמיע את קולו כל הזמן, בכל מקום, לכל אחד.
הנכונות לצאת, לעזוב, ולשחרר אחיזות, היא בעצם פסגת הקשב שבה ניתן פשוט לשמוע אותו.

לתגובות

כִּמְעַט. ואוּפְּס. שָׁכַב.

אבימלך מלך גרר מופיע בתורה גם בחיי אברהם וגם בחיי יצחק.
אופי האינטראקציה בינו לבינם נראה חוזר על עצמו.

בשני המופעים ישנם עניינים בלתי פתורים בין אבימלך ונשים יפות עוברות אורח.
בשניהם מאבקים על משאבי מים, כולל גזלות או נזקים של בארות מצד אנשי אבימלך.
ובשניהם פונה אבימלך ושר צבאו בבקשה לכריתת ברית.

דבר נוסף החוזר על עצמו הוא התום של אבימלך וחוסר הידיעה המלווה את מעשיו.

תהיתי, מה לי ולסיפורי אבימלך. מדוע חשוב לי לדעת את כל זה.

(אגב, כדי לעקוב בקלות, ליקטתי את המקראות הנוגעות לאבימלך לפוסט אחד)

*

מחשבה רבה הושקעה כדי למצוא אישה ליצחק.
עבד אברהם נדד הרחק עד הבאר, שם עשה לעצמו סימנים בלתי מתפשרים כדי לברור את האחת המיוחדת.
רק כאשר זו הופיעה ומבלי שהתבקשה, מיהרה, שאבה והשקתה את עשרת גמליו הבאים מן הדרך, פנה העבד לְבַקְשָׁהּ לבן אדונו.
לאחר שהסכימה משפחתה והסכימה גם היא, הצטרפה אליו בדרך חזרה אל בית אדונו.

גם בגרר מבקשים נשים, אך שם העניינים מתנהלים קצת אחרת.
כאשר נקלעת אישה אל גרר, אמנם שואלים ובודקים אחריה,
אך לא, השאלה אינה האם היא גומלת חסד, גם לא אודות בית אביה, בגרר גם לא מבקשים את ידה.
בגרר כן יבדקו כמה טובה האישה למראה, והאם יש לה בן זוג חי. ומכאן ועד לקיחתה, קצרה הדרך.
מסיבה זו או אחרת, בני זוג הנקלעים עם נשותיהם לגרר, חוששים לחייהם.

אבימלך מלך גרר הוא דווקא תמים וצדיק. כך הוא מעיד על עצמו.
לילה אחד בעבר, הוא אף זכה לשמוע בעצמו את גערת האלוקים וכן לענות עליה.
אבימלך זה, חלילה וחס, לא יגע בנשים לא לו. חלילה, גם לא יגזול דבר שאינו שלו.
הוא חושש מן החטא בין חטא שלו, ובין חטא של ממלכתו.

אבל למרבה הפלא, אל ביתו ועד חדר משכבו של אבימלך, מובאות הנשים עוברות האורח.
וכמו כן, בביתו עלולים להימצא גם מים מבארות אשר גזלו עבדיו.
הכל כמובן ללא ידיעתו.

*

נראה כי אבימלך מייצג מצב של "קשב מטושטש" למציאות.
במצב כזה, אפשר להיות ביד אחת תם צדיק וירא אלוקים, וביד השניה לתת חסות וגם ליהנות מציד נשים וגזלת משאבים.

אולי זו הסיבה שאנו, אלפי שנים אחרי, עוד מכירים את שמו של אבימלך.
האיש מהווה אבן דרך חשובה בהבנת התפתחות המוסר האנושי.
חשובה ההבנה כי קטבים אלו בנפש האדם, ללא זיקוק יתר, יכולים לחיות ביחד. באותו אדם. בעת ובעונה אחת.

*

כאשר נוזף אבימלך ביצחק על שהעז להסתיר את עובדת היותו בן הזוג של רבקה,
נראה כי הוא מסכם את משנתו במשפט אחד:

״מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ, וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם״

הוא אבימלך, זה המשקיף אל צנעת הפרט כדי לדלות מידע על אישה הנוגעת לליבו,
זה שכבר לקח בעבר את שרה האֵם וכמעט שילם על כך בחייו,
הוא, בשם יראת החטא, נוזף בבן זוגה אשר הסתיר זהותו רק מפני שחשש לעורו.
ומדוע נוזף בו ?
כי בעקבות שהסתיר את זהותו, עלול היה אחד העם, ביום בהיר וללא התראה מוקדמת, לקחתה.
ומבלי משים, מבלי דעת, וגם מבלי לשאול, היה מוצא את עצמו שוכב עמה.

ככה פתאום, כִּמְעַט ואוּפְּס שָׁכַב.

אוי. זה באמת נורא.

לתגובות

פרשיות אבימלך

לצורך פוסט שכתבתי בנפרד, ריכזתי כאן למקום אחד את כל פרשיות אבימלך.
האיש שנבחר ככל הנראה, ללמד משהו שלא הייתי יודע בלעדיו..

לקיחת שרה (בראשית כ)

א וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר. ב וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה. ג וַיָּבֹא אלקים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל. ד וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג. ה הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת. ו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאלקים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ. ז וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. ח וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד. ט וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי. י וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. יא וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אלקים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי. יב וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה. יג וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אלקים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי לִי אָחִי הוּא. יד וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. טו וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב. טז וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת. יז וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאלקים וַיִּרְפָּא אלקים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ. יח כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם.

*

כריתת ברית עם אברהם וגזילת המים (בראשית כא)

כב וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אלקים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. כג וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹקים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ. כד וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ. כה וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ. כו וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם. כז וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית. כח וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן. כט וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה. ל וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת. לא עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם. לב וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. לג וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם. לד וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים.

*

השקפה על יצחק ורבקה (בראשית כו)

א וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶּלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה. ב וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ג גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. ד וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. ה עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתי מצותי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי. ו וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר. ז וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא. ח וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. ט וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ. י וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם. יא וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת.

*

מריבות על המים (בראשית כו)

יב וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'. יג וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד. יד וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים. טו וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר. טז וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד. יז וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם. יח וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו. יט וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים. כ וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. כא וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה. כב וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ. כג וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע. כד וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי. כה וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר.

*

כריתת ברית עם יצחק (בראשית כו)


כו וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ. כז וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם. כח וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ. כט אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'. ל וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. לא וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם. לב וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם. לג וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

דם על הידיים ו'הנני' בעקידת יצחק

תיכף זה קורה.

אבא אברהם יירד מן ההר עם דם על הידיים.

יצחק איננו. נשאר ממנו רק מעט אפר קר ודומם.

אמא שרה, כנראה אינה בסוד העניינים.
מסכימה או לא מסכימה, זה כלל לא נכנס לשיקול.

ויצחק עצמו, מה קרה איתו שם ? האם הוא בכה צעק או התנגד ?

*

האם זה הוא הנוזף באבימלך על "רק אין יראת אלוקים והרגוני" ?
האם לא גרוע יותר להרוג בשם יראת האלוקים ?

ואנשי סדום אשר לא זכו בסוף לחנינה – האם ברשימת עוונותיהם היה בכלל רצח ?!

וזעקת "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", התהיה לה אי פעם תשובה ?

והבטחת "כי ביצחק יקרא לך זרע" ?!
וההבטחה להתברך בכל ולהינצל מכל שונא ?!
והדיבורים היפים במעמד ברית המילה ?!
וההבטחות על ירושת הארץ ?!

כלום. התאבדות.
אין אמונות. אין הבטחות. אין צדק. אין יושר.

נראה כי חסר רק כדור בראש כדי להיקבר סופית יחד עם כל מפעל החיים המזעזע הזה.

*

ובאם בכל זאת יבחר האיש הזקן לרדת מן ההר, האם יישאר לו משהו ביד ?

נראה כי יישאר לו ה'הנני'.

אותו 'הנני' אשר היה לו מעולם:

הנני לעזוב את בית אבי ומולדתי בדרך לארץ כנען.
הנני לוותר על ארץ כנען כדי לרדת למצרים.
הנני להילחם ולהציל את לוט מיד שוביו, את לוט שבחר להתגורר דווקא בסדום.
הנני לרוץ אל האורחים כחום היום ולהאיץ בכל אנשי הבית כדי לארח אותם כראוי.
הנני להקשיב שוב ושוב להבטחה המתמהמהת של בן עתידי.
הנני להגן על סדום עיר הרשע, להתפתל ולדרוש צדק דווקא מאלהי הצדק.
הנני כדי לקיים שוב ושוב משא ומתן עם אבימלך התם, זה שתחת חסותו נחטפת ממני האשה, נגזלת הבאר, והוא עדיין בוחר שלא לדעת.
הנני לוותר ולשלוח את ישמעאל הבן לצמיתות, כי זה נכון לשמוע בקול שרה.

הנני קיים, בקשב ובהיענות.
הנני להעז ולדעת מה קורה סביבי.
הנני להישאר נוכח, מבלי להסתיר, להדחיק או לברוח.
הנני בכל חזית שתהיה. מול אדם ומול אלוקים. לא כדי להשיג משהו. לא כדי להיות מישהו.
פשוט כדי להיות.

אז כן,
הנני לקבל בן, והנני להחזיר אותו אם זה מה שנכון.

אולי עם 'הנני' כזה אפשר 'להמשיך את החיים' ולרדת מן ההר.

*

תודה רבה לאריה מאיר על חידוד הדברים בצוותא.

לתגובות

עוד על עקידת יצחק:

הויתור בעקידת יצחק
האיש נראה מאוהב

אברם. לֶךְ לְךָ. ומפגש מקורקע אדם ואלוקים

ה"יהדות", זו ששינתה סדרי עולם, התסיסה מלכים ושרים, ועל מזבחה נשחטו מליוני אנשים,
כל כולה מתחילה באמירה אחת פשוטה של אלקים לאברם:

לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ ״

אברם מְצֻוֶּה לעזוב, ובצד הציווי הבטחה גורפת: להפוך לעם גדול וחשוב, להיות למקור של ברכה, ולהישאר שמור מכל אויב.

והשאלה מטרידה ומציקה לי כל פעם מחדש:
התורה לא מספרת קודם דבר וחצי דבר על טיבו של אברם זה.
לא שמענו כי הוא מצא חן בעיני ה׳ כמו נח, ולא כי הוא התהלך את האלוקים כמו חנוך.
אז מי זה האיש, מה הוא עשה בחייו, מדוע דווקא הוא מקבל ציווי כה ישיר ומבטיח מאלוקים ??

*

מתבונן בהמשך הסיפור:
אברם, כצפוי, קם והולך אל ארץ כנען.
ומה עם ההבטחות היפות ? הן מתפרקות אחת לאחת:

בארץ המובטחת, לא ניתן להישאר, יש רעב. הוא נאלץ לעזוב ולרדת למצרים.
להיות גוי גדול – הוא לא נהיה. אין לו ילדים. הוא ואשתו רק הולכים ומזקינים.
שמירה מאויבים – איזה. הוא בסכנת מוות מפני המצרים החומדים את אשתו.
ברכה – כן, הוא מקבל צאן ובקר מפרעה, אך במחיר לא הוגן של אשתו הנגזלת.

ואלוקים ?! איה מקום כבודו ?!
הייתי מצפה למינימום אמפתיה: "המתן יקירי, החזק מעמד, זה הכל זמני".
אבל לא. דממה.

והאיש הולך והולך.
לא הולך ופניו נפולות. לא הולך ומקלל את יומו.
הוא הולך בשיר ומזמור. מקים מזבחות וקורא בשם ה׳. לפני הצרות, ואחריהן, כאילו הן לא היו.

האם זה בן אדם בכלל ? נשמע יותר מלאך. או רובוט.

*

זה מביא אותי למחשבה חדשה לגמרי.

אולי, בשונה ממה שאנו נוטים לדמיין, לא הָיְתָה שום התגלות פלאית לאברם.
למרחב שלו לא חדרה ולא הופיעה שום יישות מעולם אחר.

לאברם היה רק קשב. קשב לקולה של המציאות.

שנים רבות כנראה, לקחו לו כדי לְעַבֵּד את מציאות חייו ולקבל החלטה לגבי ההמשך.
רק בגיל 75 הוא הגיע לבהירות הפנימית: "די. צריך לעזוב הכל ! צריך לעזוב, וברור כי כל הטוב שבעולם תלוי בעזיבה הזאת". (אני משאיר את זה פתוח, מה בדיוק היה השינוי)

המציאות דיברה אליו כמו שדיברה לכל אחד אחר שהיה מוכן לשמוע.

והוא, אברם, הקשוב הגדול, אסף את עצמו, רתם את משפחתו ורכושו כדי לשמוע בקולה.

וכשזה ברור, כשזה בהיר, הבְּעֵרָה היא פנימית. אין שאלות ואין פחד. הולכים !

*

אם נקפוץ לרגע אל החיים, כמה כח ועצמה יש באברם הזה.

מותר לך להתברבר שנים בשאלה מה אתה עושה עם עצמך בחיים האלה.
אבל once החלטת שצריך לעזוב, לשנות כיוון, לך על זה עד הסוף.
שלם את המחיר כמו גדול והישאר נאמן להחלטותיך.

*

אולי סיפור הפתיחה של אברם הוא בעצם סיפור על איש שידע פשוט להקשיב באמת.

ואולי הדרך לפגוש את אלוקים היא בעצם קצת יותר פשוטה.

לתגובות..