מה הוא אוהב, האדון?!

אני עסוק בלעשות טוב, ככה לפחות אני מספר לעצמי,

אבל כשאני בודק באמת, זה שני זרמים שזורמים בתוכי,

האחד הוא רצון אמיתי, להקשיב, להבין, לעשות טוב – פשוט כי הוא טוב.

והשני הוא לְרַצּוֹת את האדון, לתת לו מתנות, רק שלא יכעס, רק שיסדר את העניינים.

זרמים כל כך שונים אך לעיתים קרובים זה לזה מרחק נגיעה.

*

אבל בתנ"ך המקסים שלנו, כלום לא מתפספס.
שוב ושוב המסר חוזר על עצמו:
אל תביא לאלוקים מתנות. אל תנסה לְרַצּוֹת אותו. זה לא עובד ככה.

ואם במשפט קצרצר של ספר משלי:

עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לה׳ מִזָּבַח (")

זבח, או קרבן בלשוננו, הוא האמצעי להקריב לפניו, לתת לו, להעניק לו,
אך הפסוק מלמד שזה לא הקצה, זה לא המקום הכי רחוק שאפשר להגיע אליו.

*

אני חושב שהבנתי מה הוא אוהב, וזה לגמרי בתוכי.

צדקה ומשפט.

כל כך יפה, כל כך פשוט. וגם כל כך מתגלגל ברחובות.

רק לאסוף ולחבק את הקסם הזה.

אני רץ.

לתגובות

לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי

את המילים האלו אני מכיר מאז הילדות, היו שרים אותן אז במנגינה מרגשת.

אבל כמו כל דבר, גם הן התיישנו והעלו אבק רב.

היום שלושים שנה אחרי, אני פוגש אותן שוב. פותח אותן מחדש.
והן כל כך יפות לי.
אני נוגע – לא נוגע בהן.
מופתע לראות כמה הן רלוונטיות ועכשוויות.

לבקש לב טהור, לב נקי, לב שרוצה את כל העולם, את הכי הכי, אבל מתוך מקום טוב. מקום טהור.

ורוח נכונה, רוח שנושבת בדיוק למקום הנכון, רוצה את מה שצריך, לא רוצה את מה שלא.
רוח חדשה.

*

אבל אלוקים, האם אתה בורא לב כזה?! האם אתה מחדש בקרבנו רוח?!
חשבתי שזה רק שלי..
כך או כך, אני בהחלט לא מתנגד לקבל עזרה שם.

*

התפילה הזו מקסימה. אני אוהב אותה.

לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי
תהילים נא

לתגובות

שיגיד לי כמה אני מתוק

חמשה לשמונה בבוקר. רוקד עם הילדים ריקוד בוקר. מסובב אותם והם נופלים, ואז גם אני.

הקטנטן ניגש אלי עם קופסת משחת נעליים שהוא מצא במגירה הפתוחה.
רגליים קטנות. עיניים גדולות, שואלות בתמימות: 'אבא מה עשיתי עכשיו?'
אויש כמה זה מתוק.

אבל הלב שלי.
חצי פֹּה, חצי לא.

חצי נותן את עצמו במתנה לילדים.
אבל חצי שני פוזל שוב ושוב לשעון. ממהר כבר לעבודה. לעשות את "הדברים האמיתיים".
מה הילדים הקטנים מבינים בכלל?!

*

והנה עכשיו. בעבודה. כמו בצד שני של כדור הארץ.
פגישות מרובות משתתפים. פינג פונג של תובנות. פה ושם קצת יחסי כוחות.
ולרגע אני פתאום מבין. אוי כמה אני עסוק בשטויות. הכל שטויות. העיקר זה המשפחה והילדים.
רק שהיא תהיה מאושרת. רק שהם יהיו בריאים.

הילדים הם הכי מבינים.
הם חיים את החיים האמיתיים.

*

בא לי גם,
למצוא את אבא שלי,
להראות לו את קופסת משחת הנעליים שמצאתי במגירה,
שיגיד לי כמה אני מתוק.

לתגובות

בין זהב לזהב

זה זהב וזה זהב.
את שניהם נדבו אבותינו במדבר ממיטב תכשיטיהם והנזמים שבאוזניהם.

אבל האחד יצר עגל,
ואילו השני בנה משכן.

האחד היה חדגוני, שיטתי. כולו זהב.
השני היה ססגוני, צבעוני, חבר לכסף, לנחושת, לעצים ולאריגים.

האחד נולד להיות אלוהים – אלוהי זהב.
השני היה רק מקום וכלי – קישוט לדבר האלוקים.

*

ואני חושב על האדם.

יש אחד שמתחיל ונגמר בעצמו.
הוא שליטה וסמל ניצחון, הוא אֱלֹהֵי כֹּל יכול.

ויש אחר, שהוא חבר של.. ואח של..
הוא שלם רק כאשר הוא נוכח עם שלל צבעים.

הראשון בא לדבר. מצביע על עצמו.
לכן ייגמר כשיבוא יומו.

השני מנכיח את אחר. הוא בא להקשיב.
לכן הוא קיים כל עוד האחר משמיע את קולו.

*

בא לי להיות השני.

לתגובות

האבן הבאה

אני מחפש את האבן הבאה להיאחז בה,
ההר שלי גבוה ותלול,
ואני במצב טיפוס.

לפי המרחק מהאדמה,
מסתבר שטיפסתי לא מעט,
אבל שוב אבדה לי האבן הבאה,
אם לא אמצא אותה,
אצטרך לרדת למטה.

ואם ארד למטה,
האם אקבל שם מכה?
האם אפגוש שם חברים?
האם אדע לדבר שם דיבורים?
האם אחפש לי שוב הרים?

אני מפחד לרדת.
רוצה למצוא את האבן הבאה.

לתגובות

שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ, וְתִפאַרְתּוֹ עֲבֹר עַל פָּשַׁע

המשפט הזה (ספר משלי) תפס אותי כמה וכמה פעמים,
מצאתי את עצמי נמשך אליו, מתענג על יופיו.

ולא, לא הצלחתי עדיין לפרק אותו לגורמים,
להבין כל מילה לחוד ואז לחבר אותן יחד. 

אני רק שומע את הנימה, את המנגינה, והם יפים מאוד בעיני.

אז לא מפרסם כאן תובנות משנה או דברים מאירי עינים.
זו רק הזמנה להתענג על היופי בעצמו.

שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ,
וְתִפאַרְתּוֹ עֲבֹר עַל פָּשַׁע

לתגובות

אני יודעת למה מתפללים כל יום

אני יודעת למה מתפללים כל יום, גם כשלא מרגישים, גם כשלא רוצים, גם כשרחוקים רחוקים.
כדי להיות שם, ברחוק הזה, לעמוד מול הניתוק, התסכול, החסר. כדי לא להיבלע בסערת השגרה, כדי לא לברוח לכל מה שרוחש סביבי, הכל מסביב כל כך אמיתי, מוחשי, שואב, פעיל. ו"הוא" רחוק, מופשט, חמקמק, לא נוכח.

ואז אני שוב עומדת להתפלל, שוב מרגישה את הרחוק הזה, את הכאב הצורב של החסר. שוב מחפשת, שוב מבקשת, שוב מנסה להתכנס, להתכוון, להיות, להתחבר.

כמו במיינדפולנס, התנועה העדינה, לא מאשימה ולא מוותרת, מחזירה אותי שוב ושוב ושוב לעצמי. התנועה של השריר החלש שבורח בלי סוף לכל הכיוונים, רק לא להיות. ואני, בעדינות (כן, זה מה שלמדתי לאחרונה, בעדינות) מחזירה אותו פנימה, לתוכי.

אבל הוא כל כך חלש השריר הזה, והכל סביבי כל כך חזק. ו"הוא" נעלם לי שוב ושוב. ואני מאמנת אותו, את השריר הזה, שוב ושוב ושוב.

לתגובות

'בְּאַהֲבָה!', ועל דוד שלי אריאל

דוד שלי אריאל חולה.
הדוד הנפלא עם הלב החם.

משהו בגוף שלו לא טוב.
לא רציתי לשמוע, גם לא שמעתי את המילה 'סופני'.

במלחמת המפרץ הוא הגיע מרחוק, עם האוטו הצהוב הישן, תיקן לנו את הרדיו כשהיתה האזעקה.

היום הוזעקנו אנחנו לכותל, כל אלו שדוד אריאל תמיד חייך להם ואהב אותם,
עמדנו לידו, התפללנו איתו. התפללנו עליו.

*

הסתכלתי בחזור על פיסות החיים, על הרכבות והתשתיות, על העצים הנטועים והמדרכות היפות, הכל עומד הכן להעניק לאנשים פיסות חיים. 

קיוסקים מוארים, מוזיקה בפול ווליום, באסים מרעידים למרחוק, בחורים מצחקקים, קונים פחית קולה או אייס קפה.

אבל למי יש כח לעבוד בשביל פיסות חיים, מי בכלל הכיל בראש את כל פיסות החיים האלו. 

דוד שלי חולה.

*

'בְּאַהֲבָה!' זו המילה החדשה שגיליתי בחיי. אומרים לי תודה, אני באוטומט כבר משיב, "בְּאַהֲבָה!'. 

וזו לא המצאה שלי, יותר ויותר אני שומע סביבי, את המילה הזו 'באהבה', רן, היועץ משכנתאות, יוסי השכן, המוכר הנחמד בפיצה, ועוד ועוד.
אני מרגיש שהמילה הזו יצאה פתאום לאור. למדנו להשתמש בה כמילת קישור, כמילת חיבור, כמילה כמעט סתמית, אבל מלאה וגדושה בכל הטוב שהעולם הזה יכול לתת.

*

אי אפשר כנראה להחזיק בחיים בכח. 

אבל אפשר גם אפשר לתת אהבה, להעניק פיסות חיים לאחרים, בלי דרמות, בלי להתעטף בחסידות, פשוט להסתכל בעינים, לומר 'בְּאַהֲבָה!', ולהתכוון לזה.

דוד שלי אריאל פיזר סביבו הרבה אהבה ופיסות חיים. הלוואי שהם יחזרו אליו. הלוואי שירפאו אותו.

לתגובות

בין כיפור לסוכה

איך חמקת לי יום כיפור?

הסתכלתי על מה שנשאר ממך, 
חבילת טישו ומפה לבנה,
תפילת ערבית שהטסנו ביציאתך.

אבל בין החרדות שהיו לי ממך, 
והרצון לפייס אותך אלוקי הגן, 
אלוקי ה׳תן וקח׳,

נדמה, היו שם רגעים של אהבה,
רגעים שהידיים החזיקו פחות חזק,
גם את השאלה אם תהיה שנה טובה.

*

איפה אתה רגש חמקמק,
שמשחרר, שמתמזג, 
שלא חייב להצליח כלום, 
גם לא להתפלל.

איפה הנהר,
שישטוף אותי בטוהר,
שיפתח לי הידיים, 
שֶׁיַּרְפֶּה בי אחיזה.

*

ועכשיו בסוכתך,

בין אירוח לאירוח, בין חיוך לחיוך,
בין להיות באמת, ללהיות כי צריך,
ילדתי, מרוצה, נרדמת על מזרון.

ובנרות חיפשתי את השביל,
לנענע את עצמי לומר לך תודה,
אבל עוד לא ממש מוצא פה,
את מי שאני, ואת מי שאתה.

*

ובינינו, מה ביקשתי בעולמך,
אם לא קצת מקום בלב,
כדי להוסיף בו אהבה.

לתגובות

שנה טובה ואוהבת

רוצה לכתוב לכל האהובים, אלה שאותם אני קורא כל השנה, אלה שלפעמים קוראים גם אותי, 
לכל החברים הוירטואליים, שאת פניהם אולי מעולם לא ראיתי, 
רוצה, משתוקק לכתוב ולאחל: שתהיה שנה טובה ואוהבת.

אבל למה להגיד היום שנה טובה? מה בכלל קורה היום? כל זה לוטה אצלי בערפל.

את האחד והיחיד אליו אנו מכוונים את ליבנו, אותו מעולם לא ראינו, הוא חבוי, נעלם, מסתתר.
עוד לא מצאתי את השביל המוביל באופן החלטי דווקא אליו.

אבל בתוך ערפל חיי, בתוך החידה הסתומה של המפץ הגדול והברירה הטבעית, שם עוד מחפש את האחד, את איחוד הפזורים, את הקשר בין המעשים הקטנים והויתורים הפרטיים, לבין גרמי השמים הנעים סביבי במעגלים.

*

בתורתו ביקש שנאהב אותו מכל הלב,
עדיין לא אוכל להגיד כי אני אוהב אותו, לא ממש יודע מי זה 'הוא' כדי שארגיש כלפיו אהבה,
אבל לאחרונה גיליתי כי דווקא את הרעיון של הקיום שלו – אני לגמרי אוהב, את הרעיון שהכל זה אחד ושזרימת אהבה הבוקעת ממני יכולה לשטוף את כל העולם עד קצה הכוכב, זה רעיון מקסים ששווה לי לחיות בשבילו.

*

אז מתוך הסבך, מתוך הערפל, אני מכין את עצמי נפשית לתחינת "מלוך על כל העולם בכבודך", 
אבקש אז ממנו, הראה את עצמך, הראה את קיומך, הראה את החוטים הקושרים בין החלקים בעולמך.

לאחד שכזה – הננו היום לעבדים. רק אל נא תדבר אלינו בשפת הסימנים.

לתגובות