בראשית ברא. אבל מה זה מענין אותי ?

בשבת קראנו שוב בתורה:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אלוקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ

ושוב ושוב אני תוהה,

למה זה בעצם משנה לי מי ברא את השמים ?

קוראים לו אלוקים, קוראים לה אבולוציה, או קוראים לו X.

האם אני מכיר אישית או ראיתי פעם אחד מהם ?!

האם יש לי דרך לדעת ולהוכיח אם זה נכון או לא נכון ?!

*

ואם לומר את האמת, שאלות על גרמי השמים והיסטוריית ארץ לא ממש מטרידות אותי.

השאלות המטרידות באמת הן: חשבון הבנק, הקורונה וההרטבה של הילד בלילה.

אז סתם להגיד ״בראשית ברא״ כי כך צריך להגיד ?

להגיד כי אבותי אמרו, לסמן V ולקוות לטוב ?

זה יבש, קלוש ומשעמם.

אולי פעם זה עבד. היום זה לא.

*

לאחרונה אני לומד להפוך את הקוביה. להתחיל לחפש בתוכי.

אז יש אותי, ומסביבי כל שאר המציאות (״השמים והארץ״).

וכמה שאלות משמעותיות יש לי שם.

השאלה הראשונה היא, האם המציאות ואני הננו רק תפזורת כשבינינו כמה נקודות חיכוך, או שאנחנו מארג אחד.

בינינו הרי אינסוף עימותים,
אז אם אנו תפזורת, העימות הוא הגיוני. נפגשנו פה במקרה, כל אחד מושך לכיוון שלו. מי שינצח – יקח.
אבל אם אנחנו מארג אחד, זה יהיה ממש לא נכון להלחם זה בזה.

שאלה שניה: במידה ואנו מארג אחד, הרי יש בינינו חיבור דינאמי כל שהוא, האם לחיבור הזה ישנה אינטליגנציה רגשית ?

ובמידה ויש לו, אז שאלת השאלות, האם יש בו אכפתיות וקשב ? האם הוא רואה אותי ?

כל זה מענין אותי מאוד כי זה יכול לפתור לי כמה בעיות. כמו חשבון הבנק. הקורונה. וההרטבה של הילד בלילה.

ואני לא רוצה תשובות של כן, כן וכן.

כאן לא יעזרו תאוריות, לא מילים יפות ולא אמונות נושנות.

כאן אני חייב ממש לראות בעיניים.

*

בינתיים אין לי תשובות מפתיעות. גם לא הישגים מרעישים.

אבל להפיכת הקוביה הזאת, ישנה משמעות גדולה אצלי.

לחפש קודם כל בפנים, מה חסר במציאות העמומה שלי.

ואז לראות האם התורה מציעה לי פתרון טוב ועובד לבעיה.

*

אולי דוד התכוון להציע משהו כזה כאשר אמר את המשפט האמיץ הבא:

טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה׳ ״

זו הזמנה מכיוון פחות צפוי. אין בה אמת אבסולוטית. גם לא הוכחות חד משמעיות.

זו הזמנה לטְעִימוֹת. קח. תבדוק מה זה מחולל אצלך.

לתגובות..

רועד, אבל שואל

מהי הארת פנים. האם אפשר להרגיש דבר כזה. או הכל קשקוש.

בטח. כשהרכב נוסע, כשהוא חדש, והדגם הוא דגם שווה, אז כותבים מאחורה ״תודה לך השם״, או ״איזה טוב השם״.

אבל מה קורה כשהכל מפסיק לעבוד או כשהכל עובד כל כך מדויק אבל – נגדך.

תשכב על הרצפה. תדפוק את הראש. תצרח וואההההה.

וכשאיש לא יענה לך, אז, תחזור אל תוך עצמך, אל תוך מה שנשאר ממך. ותשאל שוב למה אתה קיים בכלל.

*

ומי הוא אתה הזה ? האם אתה אתה ? אתה כשטוב, אתה כשרע, אתה בכלל ?!

איך דוד החליט ״ שאתה טוב ?

מה זה אומר טוב, שהכל מסתדר ? שהכל נהדר ?

ומה כשהכל נדפק, כשהכל רע, כשכלום לא עובד ?

יש סימטריה או אין ?

ומה אתה רוצה אז, שנשב ונסבול בשקט ? שנהיה אפאתיים ? שנפסיק להרגיש ? שנגיד כי צריך להגיד ?

ומה בכלל רצית ממני שם בקצוות, בורא האני, בורא הקצוות, לראות איך האני שלך נפגש עם הקצוות שלך ? באמת.

*

והנה לָמָה רועד:

(קהלת ה א)

עם הגב אלייך. סוכתי.

זה הולך ככה.

מגיע יום, מגיעה שעה ואתה חוזר לשגרה.

*

אז כן סוכתי, אני בא לפרק אותך.

במִסְפְּרֵי מתכת מתועשות אגזור את החוטים הצמחיים שקשרו אותך – העמידו אותך על טהרת הטבע.

ובזמן שאני אאיץ ל 100 או ל 1000 את שגרת חיי, ארוץ מכאן לשם ואעשה פרצוף רציני של חיים אמיתיים, אַתְּ תעלי לך אבק במחסן.

אַתְּ דוממת סוכתי ואני מקווה שאת לא מרגישה את העוול הזה.

שבעה ימים בשנה את נחגגת. וככה פתאום מגיעה עת פקודה ואת מוּרֶדֶת אל גורלך בקומות מינוס שכוחות, אל אחד עשר חודשי דממה.

*

ואתה אתרוגי, כמה יפה היית.

שבעה ימים של חג ולא מצאתי עוד בתוכי מקום להכיל את יופייך, להבין לשם מה באת אל תוך ידי.

אתה תשוב כעת אל הטבע שאתה מכיר. אני אשוב אל שגרתי שלי.

אתה תתייבש כמו שאתה יודע, תצטמק אל תוך עצמך, אל בדיוק מי שאתה. ואני אקווה לפרוח, להתממש ולהתפתח.

אתה לא כועס או משהו, נכון ? ככה זה עובד.

*

אבל אני מבטיח, אני אבוא אליכם שוב שנה הבאה.

אדע מחדש כמה אני קטן.

אבין אולי טוב יותר כמה אתם גדולים.

לתגובות

'איכות חיים' בפילוסופיה של קהלת

איכות חיים.

מה צריך עוד בעולם הזה.

אבל איך משיגים איכות חיים, האם ניתן בכלל 'לשים עליה יד' ?!

אז למי שתהה והספיק אולי גם להתאכזב, ספר קהלת כנראה נכתב בשבילו.

*

ספר קהלת ברובו עשוי להיראות ספר הדיכאון, הוא מתאר את העולם הזה מנקודת ראותו של מלך חכם ועשיר אשר ניסה הכל כדי לשפר את איכות חייו. הוא קנה חכמה, קנה עושר, לפעמים גם השתטה.
מסקנתו היא אחת: זה לא עובד.

והנה ציטוט מאימרותיו הנוקבות:

הַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן ״

כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ ״

אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף ״

לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר.. כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם ״

כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ ״

לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם ״

את הכל הוא מסכם במילה:

הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל ״

דיכאון מושלם.

*

אבל ישנה נקודת אור אחת השזורה בכל הספר, היא נראית כך:

וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ ״

*

המוח של היום חושב בצורה של אגירה. לחסוך לדירה. לחסוך לרכב. לחסוך לטיול לחו״ל. לשמור כסף לחתונות של הילדים.

בשם ה'ביטוח' אנו מאבדים כסף כל יום כדי לבטח את המחר: ביטוח בריאות. ביטוח חיים. ביטוח רכב. ביטוח דירה. ביטוח רכוש. וכו׳ וכו׳.

הרגע הנוכחי הוא לא הרגע הרצוי, הוא רק תחנת מעבר עבור מחר טוב יותר.

אנו ממתינים עד בלי די להיות, חכמים יותר, עשירים יותר, יפים יותר.

ממתינים וממתינים והרגעים מתים ומתים.

בא החכם ומלמד: תפסיק לחכות למחר. האושר לא נמצא שם.

רד מהרעיון של צבירת הישגים: "כשיהיה לי זה וזה / כשאהיה כך וכך – אז אהיה מאושר".

הפוטנציאל לאושר נמצא במקום אחר לגמרי: בָּרגע הזה. בָּלאכול ולשתות ולשמוח.

לאכול ולשתות ?! נשמע פרימיטיבי למדי.
מה עם החלום על ה BMW ?

לאכול ולשתות ולשמוח זה לחיות את הרגע. להפוך את הרגע הנתון לנוצץ. כל רגע מכל סוג.
אם זה לשמוח ולהתפנק בארוחת הערב הפשוטה, להשקיע בדירה השכורה, וכן, גם לקנות רכב נהדר אם יש לך אמצעים וזה משמח אותך.

הצלחת לשמוח בָּרֶגַע, תפסת אותו, חיית אותו ?
משהו בטוח יש לך ביד.

לתגובות

קהלת ג יב

סוכה, אדמה וחיבור

מנסה להבין את חג הסוכות. לְמָה הוא בא ועל מה ?

בכתובת המוצא שלו הוא מופיע כך:

וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה ״

החג נמצא בסיום השנה החקלאית, זמן איסוף התבואה הביתה.
התורה מלמדת כי זהו זמן שיש להתמסר אליו, לשמוח בו, ולא להניח לו לחמוק ולהשתלב בתוך שגרת הטרדות.
היא מלמדת גם לעצור לרגע את שגרת הצריכה האינסופית, לשאת עיניים אל האדון הגדול ולהיזכר שוב: "זה לא שלי", "זה לא מובן מאיליו".

אבל איך אפשר למצוא קשר בין הריגוש המיוחד של האסיף לבין דור ה-2020 ?

רוב מקורות הפרנסה היום אינם שייכים באופן ישיר לאדמה, ובוודאי שאינם תלויים במחזורי הטבע החקלאיים.

מי מרגיש או יודע משהו אודות החיטה ממנה עשוי הלחם שהוא אוכל ?!

תן היום לאדם מחשב, חבר אותו לאינטרנט וסגור אותו בחדר שבעים שנה, הוא יסתדר מצוין.
הוא יצטרך אולי רק פסיכולוג, אבל זה אפשרי גם בזום.

*

זה מחזיר אותי שוב למצרך הנדיר ביותר היום: חיבור.

לא חיבור ל WiFi, לא חיבור לרשת.

חיבור לעצמנו. לחומרי היסוד שלנו.

לא יודע אם יש עוד סיכוי לבצע את כל הדרך אחורה חזרה עד האדמה.

אבל אולי לרגעים בסוכה, תחת גג טבעי ובלתי מתועש, חשוף מעט יותר לרוחות השמים, תוך לקיחת פסק זמן משגרת העבודה הלוהטת, אולי שם ניתן להשיג קצת מהחומר הזה הנקרא ׳חיבור׳.

חיבור להישגים. חיבור למשפחה. חיבור לילדים. חיבור לאהבה.

חיבור לברכה הנמצאת ועוטפת אותנו. היא זקוקה לרגע של התייחסות, חיוך ושביעות רצון מצידנו.

ואם לא לחגוג איסוף תבואה חיצוני, אולי לפחות נחגוג איסוף עצמי.

לתגובות..

(דברים טז-טו)

מחשבות למוצאי יום כיפור

מוצאי יום כיפור. מנסה לאסוף את המחשבות ואת התחושות.

*

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם ״ זו נשמעת הבטחה מקסימה.

אתה לא דורש תשלום הוגן ולא תיקון מדוקדק לכל עיוות שלנו.

היוזמה היא שלך. אתה מבצע כפרה. אנחנו רק צריכים להיות שם בנוכחות. להאמין שזה קורה.

אבל כל שנה מחדש אני שואל, מה קורה שם באמת ?

מה זאת אומרת לכפר ? האם אתה יום אחד בשנה מוחק שם את פנקסי רשומותיך, כך, סתם, בינך לבינך ?

והיכן אני בסיפור ?

סתם להאמין בלב כי ישנה שם רשימת חובות אשר נמחקת פעם בשנה ?

ועם מה אני קם מחר בבוקר, להמשיך את ה׳אני׳ של אתמול, לפתוח ולמלא רשימה עבור שנה הבאה ?

לא. משהו פה עדיין לא מתיישב לי בראש.

*

אבל במקום להתרכז במה קורה אצלך, אולי אנסה לחשוב מה קרה אצלנו, כאן למטה.

מדוע עם ישראל בן שנות 2020 – שָׁבַת היום ? על מה ולמה נעצר כך סדר יומו ?

*

זה לוקח אותי למקום אחר לגמרי.

זהו אותו עם הסוחב על גבו 3000 שנה את מצוות ׳ברית מילה׳.

גם בני מזרח, גם בני מערב עדיין מקפידים לקחת כל תינוק בן יומו ומבלי להיוועץ בו, מבצעים בגופו ניתוח להסרה חלקית של איבר.

ללא בית חולים, ללא רופא מנתח וללא להחתים איש. מדובר באירוע של ׳בית כנסת׳, ובסיומו – סעודה חגיגית.

מה ההגיון בזה ?

שתי אפשרויות עולות לי בראש, הן נראות דומות אך קיצוניות ביותר:

או שמדובר בטפשות, תמימות ורוע. אין רשות היחיד. אין בחירה חופשית. אין זכויות לַתינוק חסר היכולת והאונים.

או שיָצוּק בנו בטחון עצמתי ביותר באיזה מימד נסתר. ואנו מוסרים עבורו באהבה את רשות היחיד, את זכויות הפרט ואת הבחירה החופשית.

האפשרות השניה נראית מתאימה יותר לאקלים שלנו.

נראה כי אנו חווים מימד שהוא לא אנחנו. אנו מעמידים אותו במרכז וחגים סביבו.

אנו מוסרים עבורו את עצמנו.

*

אולי כזה הוא יום כיפור,

אם כל השנה אנחנו המרכז ו׳הוא׳ הקישוט. מבקשים ממנו שיעזור כשצריך וישתוק כשלא צריך.

אז ליום אחד הפכנו את נקודת המוצא.

ליום אחד באנו להניח על השולחן את זה שאנו קטנים, חסרים, מפוזרים וממש לא מדויקים.

ליום אחד באנו לציין כמה כלום לא באמת מגיע לנו.

ובאותה נשימה ממש לתלות עינים, לבקש את רוחב הלב, לבקש את הסדר. לבקש את הדיוק.

ליום אחד מסרנו את עצמנו.

*

אולי לזה למצב הזה בנפש קוראים ׳מחילה וכפרה׳.

לתגובות

מחשבות לראש השנה

לרוץ לומר ׳אתה׳. זה הכי פשוט. ככה אני רגיל.

אבל אז לשאול מי זה האתה הזה אליו אני מדבר. איפה הוא. מי הוא. איך הוא. האם הוא.

והדממה חוזרת אלי מציוץ הציפורים ומהירוק של העלים.

משב רוח קליל בבגדי, וזבובונים חגים מעלי.

אז אתה זה הטבע. כך אומר קול הפשרה שבי. מנסה לסגור את הפער. לחזור אל החוף הבטוח.

אבל לא עבור פשרות באתי עד הנה.

ומבטי קמוץ וגופי קפוץ והשעון על ידי מתקתק. עוד מעט צריך כבר לזוז. והאוטו חונה שם רחוק. מה איתו ?

והציפור לידי עוד מצייצת, והתאנים שם על העץ, האם הן עוד יבשילו אי פעם. האם הן גם חושבות על עצמן ?

ומי הוא האתה הזה. ומי הוא האני הזה. ולמה אני בכלל כותב את זה. הכל בשביל הבלוג אולי ?

וכדור השמש דופק לי על הראש. אזוז קצת לצל.

מולי הגשר העצום, זה שנבנה עבור הרכבת. חותך את הטבע. משתלב לא משתלב בו.

לידי אני שומע חסידים מתבודדים. מדברים עם עצמם על עצמם. מחפשים שם אבא.

ואיך אדע שאתה. ואבותי שככה אמרו לי. האם הם גם שאלו את עצמם איך נדע שאתה.

ורבבות שמסרו את חייהם עוד בחייהם עבורך, האם הם גם שאלו איך נדע שאתה ?

אודה ולא אבוש כי לא הייתי ביציאת מצרים, גם לא תחת ההר. לפחות לא זוכר את זה.

ובאומרי שמע ישראל אתה אלוקינו, אתה אחד, אם תאיר לי בפנס, שם פנימה, תעבור את הבניינים והרחובות של הפחדים והמגננות, תראה שם בברור את סימן השאלה. זה ששואל מי אמר שאתה.

ואני נותר אז לבדי. כי אין איש איתי. גם אין אתה איתי.

אבל האלקטרוניקה הזאת בה אני משתמש עכשיו, מי מניע אותה. והרוח והציפורים ולבבי הפועם, וכולנו שהתרכזנו כאן בסתם יום בהיר.
אקרא לך אלוקים, אקרא לך אבולוציה, אקרא לך X.

אתה ה X נראה לי מְתָאֵם גדול. קצוות במערכת שלך יודעות זו על זו. אם זה קוונטים. אם זה סתם עננים.

אבל האם אתה קשוּב אדון תֵּאוּם ?!

אם רק יוחל התֵּאוּם הזה גם עלי, אסתנכרן מעט ביני לבין עצמי.
קצת תֵּאוּם במשכורת, קצת תֵּאוּם בחדרי הלב, קצת תֵּאוּם והרמוניה בתוך הגוף.

אני רק ׳בעל חי׳, אולי קצת יותר מורכב. אבל קצת הרבה יותר חלש.

ושנה חולפת שנה גם באה. רוח סתיו קרירה כבר דופקת בחלונות.

פעם אולי החקלאיים הרגישו עכשיו התחלה. יִחֲלוּ.

פעם, הטבע זה כל מה שהיה.

אבל אנחנו רחוקים כל כך מהטבע הזה.

גרים בבנייני קומות על פיסת אדמה דלה, ועובדים למחיתנו מול מחשב בארגון וסידור מחדש של אלקטרונים.

במקום להתרגש מהאדום של העגבניה, אנו נואשים לירוק של הוואטסאפ.

אבל בסוף, הטבע הוא עדיין השולט פה. החום הקור, הDNA והאטום.

וכמובן המיקרוביולוגיה.

אם רק משהו קטן יזוז שם, שום גוגל כבר לא תעזור.

ובכל מקרה, בתורתך הסתרת מה יש בראשון לחודש השביעי הזה. דיברת רק על יום תרועה. ״

אז סיום או לא של מחזור טבע.

תתן או לא את התיאום המדויק שלך.

אנחנו נתקע בשופר. נוריד את הראש בדממה נוכח מציאותך X הקונקרטית.

נייחל להצצה קצת יותר משמעותית ממך.

תודה.

סליחה.

אוף. אני באמת קטן.

לתגובות..

הרבי שריגש אותי

"אבא תשמע מה היה היום בישיבה, רֶבּ בִּנְיָמִין החליף רצועות לתפילין שלו.
הוא סיפר לנו שהוא מרגיש עכשיו בן אדם חדש.
אז לכבוד זה, הוא עבר היום ילד ילד וחילק לכל אחד שוקולד "מקופלת".
כן, הוא עבר אחד אחד וחילק ביד לכל אחד !"

אני מקשיב לסיפור הזה ופתאום אני מרגיש כמה הוא מרגש אותי. הרבה זמן לא התרגשתי ככה.

"רֶבּ בִּנְיָמִין" הזה, שמעתי עליו עוד מילדותי, הוא היה נקרא "רֶבּ בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק".
לדידי, 'צַּדִּיק' במקרים כאלו בא בקונוטציה של חמוץ פנים, חמור סבר, כזה שאתה לא רוצה לפגוש אלא אם אין לך ברירה.

לא באמת הכרתי את 'רֶבּ בִּנְיָמִין' הזה, ואני מרגיש היום שהוא הפליא לעשות.

הוא לא תקע לילדים בשופר באוזניים, הוא גם לא הסביר להם כמה חשוב לקנות זכויות ליום הדין עם עוד מצווה, הוא לא השתמש בטקטיקות פדגוגיות נושנות אשר מטרתן להשיג מעשים, האיש פשוט היה מחובר לעצמו.
ועם העצמו הזה, עם התחושה הפשוטה של 'איזה כיף, יש לי רצועות חדשות לתפילין', הוא הלך לילדים והמיר להם אותה בשוקולד. כן "מקופלת", פשוט כזה. כזה שהרבי מחלק ביד לכל אחד.

ואין לי ספק, הילדים האלו בני ה- 2020 בטוח חייכו לעצמם. מה הקשר עכשיו "מקופלת". מה הקשר "בן אדם חדש" בגלל רצועות של תפילין.

אבל הנה אני זכיתי לשמוע את הסיפור הזה בערב. אז זה כנראה נגע בילד.

ושמישהו יגיד לי, איפה החיבור הפשוט הזה. איפה החכם שיחליף כבר את כל הסימבוליקה הזו של אלול ויום הדין בחיבור פשוט, כזה בטעם של שוקולד, כזה שגם הילדים שבתוכנו יסכימו "לקנות".

לתגובות

אשת יפת תואר, ועל אבא ואמא ברגע של טירוף

י כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אלקיך בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ
יא וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה
יב וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ
יג וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה
יד וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ
(דברים כא פסוקים י-יד)

חייל חוזר מן הקרב, שיכור ניצחון, עטור תהילה, אויביו ניתנו בידו, ואחריו הוא מוביל את שבוייו.

אבל זה לא הכל, קרה שם עוד משהו, הוא ראה בשבי אשה יפה וחשק בה.

ככה סתם. ראה וחשק.

אך כנראה לא סתם, כי במקרה המיוחד הזה, כך מסתבר, איש לא מנסה ״להנדס מחדש״ את פרץ רגשותיו.

באותה תורה המלמדת תמיד מה להרגיש ומה לחשוב, אותה תורה החותכת חד וחלק "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" |, כעת העמדה שונה.
מבלי לבוא בטענות, ומבלי לדקור ולהכאיב עם השאלה אם נכון או לא המקום שהגיע אליו הלוחם הנרגש, העיסוק הוא בדבר אחד: להכניס את התפרצות הגעש הזו לתוך סדר. להצליח להביא אותה הביתה.
ובמקרה הצורך, גם ללמד איך לסיים את הקשר הזה מבלי להתעלל.

*

אולי גם רגעים של טירוף ואיבוד גבולות, רגעים בהם רוח סערה וים גועש עלולים להפוך ברגע את האדם לחית טרף, לאבד את סדר חייו ואת מוסריותו, גם אותם אפשר להכניס הביתה, גם להם יש אבא ואמא. כאלה, אוהבים. כאלה שלא נבהלים.

אני חושב לרגע, על הילד המטורף שבי, ורגע אחרי על האבא שהייתי רוצה לתת לילדי שלי.

בחדר הלידה ועל שַׁבְּלוֹנַת החיים

באישון ליל בחדר הלידה…

*

אנו מוקפים פה באיזו מציאות מגובשת של מדע מתוחכם,
המכשור מגוון וממוקד מטרה, ערוצים חוטיים ואל חוטיים מזרימים חומרים נראים ובלתי נראים.
אנשים ומחשבים קולטים ומעבדים מידע, פולטים מסקנות, מפזרים החלטות ובונים סטטיסטיקה.
ולמעט כמה בחירות קטנות, אנחנו שם בתוך השבלונה הזאת ‏מוּבָלִים כמעט לחלוטין.
ככה זה עובד. אתה לא ממציא את הגלגל, הוא קיים ומסתובב, תרצה או לא תרצה, אתה כנראה תעלה עליו.

ואני חושב שוב ושוב על השבלונה שאנחנו בתוכה – שבלונת החיים.
אתה צונח לעולם ללא כל התראה מוקדמת, אתה מוצא שם את עצמך בתוך צורה, מין וצבע, אתה חלק ממשפחה, שבט ועם.
סביבך מערכת חוקים נוקשה וקבועה מראש, בתוכך כבר נטועים רצונות ודחפים, וככה אתה נע אל תוך עולם של מגבלות ואפשרויות.
פעם היית שם בכובע הילד, היום אתה בכובע המבוגר, ותרצה או לא תרצה, גלגל החיים עוד נוֹע ינוע.

גם הרכב שאתו טסתי לבית חולים הוא מערכת חוקים שלימה שעובדת בזכות עצמה, צוות מהנדסים יפני כינס ותיאם כמה חומרי גלם ועוד כמה חוקי טבע לתוך קופסא, ולתוכו באתי אדון 'אני', אבל מלבד כמה תמרונים שאני מבצע, כל השאר באוטו פשוט קורה מעצמו, הדלק ניצת כי דלק ניצת, הבוכנה מתנועעת כי היא בוכנה, והצמיג מתגלגל על הכביש כי הוא עגול ועשוי גומי.

אז אחרי כל הדרמה הגדולה, לבסוף כל חייך אתה כמו בובה אוטומטית במערכת גדולה ומאורגנת.
ומה נשאר לך להיות ? האם יש לך בכלל משהו משלך ?
מה מבדיל בין שבלונה שהוציאה ציור נהדר לבין אחת שהוציאה פחות מזה ?
זה הכל תלוי בתנאים ובחומרי היסוד שלה ?!

לא יודע.

*

אם אני חופשי במשהו, זה כנראה רק בַּרָצוֹן.
לרצות לתמרן לכיוון הטוב, ובדגש על ה'לרצות'.
ועדיף גם שזה יהיה באהבה, בלי שוטרים ובלי קנסות.

*

ועוד לפני שמשהו בוקע מתוך כאב הצירים המפרק הזה, אני פונה אליך אלוהי השבלונה, אדוני הדיוק:
דייק נא את צירינו, קח אותם עליך, שלוף מפה עולל בריא ושלם והענק לו אמא בריאה ושלימה.

פקוד נא עִמָּנוּ את אחיותינו הנושאות עיניהן עליך.

אתה הוא המערכת. המערכת היא אתה. 
קטוננו. פיצפוננו. אנחנו לא נפריע.

לתגובות

איך קוראים לו באמת ?

קָרוֹב ה׳ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת (תהלים קמה יח)

הבטחה משמעותית ואמיצה השאיר כאן דוד:
מי שלא יקרא לו, מתי שלא יקרא לו, ה׳ יהיה קרוב אליו, רק שיקרא לו באמת.

נשמע מקסים, לקבל קרבה מהאדון הגדול לפי קריאה.
האם יש מתנה טובה יותר שהיצור האנושי יכול לאחל לעצמו ?

אבל מה זה לקרוא ׳באמת׳, האם אפשר לקרוא לו אבל לא באמת ?

*              *

אתה, משום מקום, צונח לתוך הוויה, פשוט צץ בתוכה.

אתה מתחיל את חייך חלש וזערורי בגודל כאפונה, שוחה להנאתך במי שפיר, ומשם בקצב מהיר אתה גדל ומתפתח עד למימדים עצומים של ׳כל יכול׳.
לבסוף אתה מייצר בעצמך חיים, קונה נכסים, משייט בכבישים, וטס באוויר.

וההוויה עדיין דוממת לצדך, מתאמת עבורך את המזון ואת הדלק שיהיה זמין, נלחמת בתוך הדם שלך בַּחיידקים הפולשים, מציבה את השמש שתאיר לך בבוקר, מזרימה לך הביתה מים בכוחות שלובים ואוספת את הפסולת אחריך.

*

אבל לפעמים משהו בחייך מציק או מעיק, משהו לא בדיוק זורם לפי התכנית המקורית, משהו בדיוקים של ההוויה נראה מזויף, או דווקא מדויק אבל לרעתך.

אם אתה דתי, בטח שמעת, יש כמו ׳שירות לקוחות׳, קוראים לזה ׳תפילה׳.
אז אתה פונה בתפילה וזועק על המהומה.

אבל האם תמיד עונים לך שם ? האם האם באמת הם ״עושים הכל לשביעות רצון הלקוח״ ?
לא בטוח. כאן זה לא אמריקה.

*

אולי לכאן בא דוד עם הבטחתו המפתיעה.

אפשר לבקש ממנו ואפשר לבקש אותו.

אתה יכול לפנות אל האדון ולבקש ממנו ״בבקשה, סדר לי את הבעיה עם העבודה״.
אתה בארצך – קיים, הוא במרומו – קיים, אבל מה לעשות אתה חלש וצריך עזרה, אז אתה פונה לבעל היכולת ומבקש ממנו.
זה אמנם הליך בריא וטוב לפנות אליו, אבל לא בטוח עובד.

אבל אתה יכול לרגע לחזור לגודל האפונה שבך, למקום שאין ׳אותך׳ כל כך, ולבקש אותו:
״איפה נעלמת המְתָאֵם הגדול ? היכן איבדתי אותך ?״
״האטום, הפרוטון והDNA נעים בי כל כך במדויק, הדיוק זורם בעורקי וחג מסביבי, אז מה התפזר לי שם בעבודה, מה פיספסתי בדרך ?!״
״שוב אלי עם היופי, הדיוק והתיאום המושלם שלך״

אולי קריאה כזאת נקראת ׳יקראוהו׳ – לקרוא אותו.
ואולי עליה הבטיח דוד מנסיונו.

שווה כנראה לנסות גם..

לתגובות
עוד..

תמונה3

מחשבות על ׳בית מקדש׳

ימים לא רבים היה בית המקדש קיים בהדרו, כאשר ישראל מולך בארצו.
ומאז עליות ומורדות, הארץ עוברת מיד ליד, העם יצא שוב ושוב לגלויות וחלקו שב ובונה את ארצו.
ובמשך כל הדורות, אנו עוד זוכרים ומצפים לבניינו.

אבל מהו בית המקדש ? הרי מעולם לא ראינו אותו.
אנחנו יכולים לחשוב עליו, לנסות לדמיין אותו אבל לא באמת יודעים מה הוא.
עבודת הקרבנות פחות מובנת לנו היום, ועבודת האלילים הנגדית, גם היא כמעט ולא מוּכּרת, בוודאי לא מושכת.

מנסה לקבל איזה מגע, שייכות לדבר הזה בימים של 2020.

*

חשבתי על ׳דיוּק׳.

׳דיוּק׳ אני מתכוון תיאום מוחלט בין האידאות, המחשבות והאמונות, לבין המעשים בפועל.

בבין אדם לחברו למשל, דיוּק הוא להיות באמת טוב, ולא רק לדבר על טוב.
ברמה גבוהה יותר דיוּק הוא לחיות בקשב למציאות, לציית לה ולא להפעיל נגדה כח.

בית המקדש היה מקום של דיוּק,
מחד שרר בו פאר והדר – המיטב של עולם חומרי, ומאידך היה לו כיוון אחד בלבד, קשב מוחלט להוויה, למציאות, לאדון הכל.

האנשים ששרתו בו, כוונותיהם, ומעשיהם היו כולם של קשב וכוונה.

המתקרב אל הבית לא איבד את העצמי שלו כסובייקט. להיפך, הוא בא כדי לדייק ולכוון אותו.

ומסתבר כי האנושות הגיעה אי פעם לפסגה כזאת של דיוק וטעמה את הטעם.
ואנחנו דורי דורות עוד צופים לשם, מטפסים ונופלים.
אולי עוד יום אחד נכבוש את הפסגה הזאת שוב.

לתגובות..

להכיר עוד..