אני עסוק בלעשות טוב, ככה לפחות אני מספר לעצמי,
אבל כשאני בודק באמת, זה שני זרמים שזורמים בתוכי,
האחד הוא רצון אמיתי, להקשיב, להבין, לעשות טוב – פשוט כי הוא טוב.
והשני הוא לְרַצּוֹת את האדון, לתת לו מתנות, רק שלא יכעס, רק שיסדר את העניינים.
זרמים כל כך שונים אך לעיתים קרובים זה לזה מרחק נגיעה.
*
אבל בתנ"ך המקסים שלנו, כלום לא מתפספס.
שוב ושוב המסר חוזר על עצמו:
אל תביא לאלוקים מתנות. אל תנסה לְרַצּוֹת אותו. זה לא עובד ככה.
ואם במשפט קצרצר של ספר משלי:
עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לה׳ מִזָּבַח (")
׳זבח׳, או ׳קרבן׳ בלשוננו, הוא האמצעי להקריב לפניו, לתת לו, להעניק לו,
אך התנ״ך, בווריאציות רבות חוזר ומלמד כי ביחסים שלנו-שלו, קרבן אינו הקצה, ולא המקום הקרוב ביותר אליו.
זהו משהו פנימי יותר. אמיתי יותר.
*
אני חושב שהבנתי מה הוא אוהב, וזה לגמרי בתוכי.
צדקה ומשפט.
כל כך יפה, כל כך פשוט. וגם כל כך מתגלגל ברחובות.
רק לאסוף ולחבק את הקסם הזה.
אני רץ.