מחשבות למוצאי יום כיפור

מוצאי יום כיפור. מנסה לאסוף את המחשבות ואת התחושות.

*

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם ״ זו נשמעת הבטחה מקסימה.

אתה לא דורש תשלום הוגן ולא תיקון מדוקדק לכל עיוות שלנו.

היוזמה היא שלך. אתה מבצע כפרה. אנחנו רק צריכים להיות שם בנוכחות. להאמין שזה קורה.

אבל כל שנה מחדש אני שואל, מה קורה שם באמת ?

מה זאת אומרת לכפר ? האם אתה יום אחד בשנה מוחק שם את פנקסי רשומותיך, כך, סתם, בינך לבינך ?

והיכן אני בסיפור ?

סתם להאמין בלב כי ישנה שם רשימת חובות אשר נמחקת פעם בשנה ?

ועם מה אני קם מחר בבוקר, להמשיך את ה'אני' של אתמול, לפתוח ולמלא רשימה עבור שנה הבאה ?

לא. משהו פה עדיין לא מתיישב לי בראש.

*

אבל במקום להתרכז במה קורה אצלך, אולי אנסה לחשוב מה קרה אצלנו, כאן למטה.

מדוע עם ישראל בן שנות 2020 – שָׁבַת היום ? על מה ולמה נעצר כך סדר יומו ?

*

זה לוקח אותי למקום אחר לגמרי.

זהו אותו עם הסוחב על גבו 3000 שנה את מצוות 'ברית מילה'.

גם בני מזרח, גם בני מערב עדיין מקפידים לקחת כל תינוק בן יומו ומבלי להיוועץ בו, מבצעים בגופו ניתוח להסרה חלקית של איבר.

ללא בית חולים, ללא רופא מנתח וללא להחתים איש.
מדובר באירוע של 'בית כנסת', ובסיומו – גם סעודה חגיגית.

מה ההגיון בזה ?

שתי אפשרויות עולות לי בראש, הן נראות דומות אך קיצוניות ביותר:

או שמדובר בטפשות, תמימות ורוע. אין רשות היחיד. אין בחירה חופשית. אין זכויות לתינוק חסר היכולת והאונים.

או שיָצוּק בנו בטחון עצמתי ביותר באיזה מימד נסתר. ואנו מוסרים עבורו באהבה את רשות היחיד, את זכויות הפרט ואת הבחירה החופשית.

האפשרות השניה נראית מתאימה יותר לאקלים שלנו.

נראה כי אנו חווים מימד שהוא לא אנחנו. אנו מעמידים אותו במרכז וחגים סביבו.

אנו מוסרים את עצמנו עבורו.

*

אולי כזה הוא יום כיפור,

אם כל השנה אנחנו המרכז ו'הוא' הקישוט.

אנו מבקשים ממנו שיעזור כשצריך וישתוק כשלא צריך.

אז ליום אחד הפכנו את נקודת המוצא. ליום אחד הפכנו את הקובייה.

ליום אחד באנו להניח על השולחן את זה שאנו קטנים, חסרים, מפוזרים, וממש לא מדויקים.

ליום אחד באנו לציין כמה כלום לא באמת מגיע לנו.

ובאותה נשימה ממש תלינו עיניים, ביקשנו את רוחב הלב, ביקשנו את הסדר. ביקשנו את הדיוק.

ליום אחד מסרנו לגמרי את עצמנו.

*

אולי לזה, למצב הזה בנפש קוראים 'מחילה וכפרה'.

לתגובות

מחשבות לראש השנה

לרוץ לומר ׳אתה׳. זה הכי פשוט. ככה אני רגיל.

אבל אז לשאול מי זה האתה הזה אליו אני מדבר. איפה הוא. מי הוא. איך הוא. האם הוא.

והדממה חוזרת אלי מציוץ הציפורים ומהירוק של העלים.

משב רוח קליל בבגדי, וזבובונים חגים מעלי.

אז אתה זה הטבע. כך אומר קול הפשרה שבי. מנסה לסגור את הפער. לחזור אל החוף הבטוח.

אבל לא עבור פשרות באתי עד הנה.

ומבטי קמוץ וגופי קפוץ והשעון על ידי מתקתק. עוד מעט צריך כבר לזוז. והאוטו חונה שם רחוק. מה איתו ?

והציפור לידי עוד מצייצת, והתאנים שם על העץ, האם הן עוד יבשילו אי פעם. האם הן גם חושבות על עצמן ?

ומי הוא האתה הזה. ומי הוא האני הזה. ולמה אני בכלל כותב את זה. הכל בשביל הבלוג אולי ?

וכדור השמש דופק לי על הראש. אזוז קצת לצל.

מולי הגשר העצום, זה שנבנה עבור הרכבת. חותך את הטבע. משתלב לא משתלב בו.

לידי אני שומע חסידים מתבודדים. מדברים עם עצמם על עצמם. מחפשים שם אבא.

ואיך אדע שאתה. ואבותי שככה אמרו לי. האם הם גם שאלו את עצמם איך נדע שאתה.

ורבבות שמסרו את חייהם עוד בחייהם עבורך, האם הם גם שאלו איך נדע שאתה ?

אודה ולא אבוש כי לא הייתי ביציאת מצרים, גם לא תחת ההר. לפחות לא זוכר את זה.

ובאומרי שמע ישראל אתה אלוקינו, אתה אחד, אם תאיר לי בפנס, שם פנימה, תעבור את הבניינים והרחובות של הפחדים והמגננות, תראה שם בברור את סימן השאלה. זה ששואל מי אמר שאתה.

ואני נותר אז לבדי. כי אין איש איתי. גם אין אתה איתי.

אבל האלקטרוניקה הזאת בה אני משתמש עכשיו, מי מניע אותה. והרוח והציפורים ולבבי הפועם, וכולנו שהתרכזנו כאן בסתם יום בהיר.
אקרא לך אלוקים, אקרא לך אבולוציה, אקרא לך X.

אתה ה X נראה לי מְתָאֵם גדול. קצוות במערכת שלך יודעות זו על זו. אם זה קוונטים. אם זה סתם עננים.

אבל האם אתה קשוּב אדון תֵּאוּם ?!

אם רק יוחל התֵּאוּם הזה גם עלי, אסתנכרן מעט ביני לבין עצמי.
קצת תֵּאוּם במשכורת, קצת תֵּאוּם בחדרי הלב, קצת תֵּאוּם והרמוניה בתוך הגוף.

אני רק ׳בעל חי׳, אולי קצת יותר מורכב. אבל קצת הרבה יותר חלש.

ושנה חולפת שנה גם באה. רוח סתיו קרירה כבר דופקת בחלונות.

פעם אולי החקלאיים הרגישו עכשיו התחלה. יִחֲלוּ.

פעם, הטבע זה כל מה שהיה.

אבל אנחנו רחוקים כל כך מהטבע הזה.

גרים בבנייני קומות על פיסת אדמה דלה, ועובדים למחיתנו מול מחשב בארגון וסידור מחדש של אלקטרונים.

במקום להתרגש מהאדום של העגבניה, אנו נואשים לירוק של הוואטסאפ.

אבל בסוף, הטבע הוא עדיין השולט פה. החום הקור, הDNA והאטום.

וכמובן המיקרוביולוגיה.

אם רק משהו קטן יזוז שם, שום גוגל כבר לא תעזור.

ובכל מקרה, בתורתך הסתרת מה יש בראשון לחודש השביעי הזה. דיברת רק על יום תרועה. ״

אז סיום או לא של מחזור טבע.

תתן או לא את התיאום המדויק שלך.

אנחנו נתקע בשופר. נוריד את הראש בדממה נוכח מציאותך X הקונקרטית.

נייחל להצצה קצת יותר משמעותית ממך.

תודה.

סליחה.

אוף. אני באמת קטן.

לתגובות..

הרבי שריגש אותי

"אבא תשמע מה היה היום בישיבה, רֶבּ בִּנְיָמִין החליף רצועות לתפילין שלו.
הוא סיפר לנו שהוא מרגיש עכשיו בן אדם חדש.
אז לכבוד זה, הוא עבר היום ילד ילד וחילק לכל אחד שוקולד "מקופלת".
כן, הוא עבר אחד אחד וחילק ביד לכל אחד !"

אני מקשיב לסיפור הזה ופתאום אני מרגיש כמה הוא מרגש אותי. הרבה זמן לא התרגשתי ככה.

"רֶבּ בִּנְיָמִין" הזה, שמעתי עליו עוד מילדותי, הוא היה נקרא "רֶבּ בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק".
לדידי, 'צַּדִּיק' במקרים כאלו בא בקונוטציה של חמוץ פנים, חמור סבר, כזה שאתה לא רוצה לפגוש אלא אם אין לך ברירה.

לא באמת הכרתי את 'רֶבּ בִּנְיָמִין' הזה, ואני מרגיש היום שהוא הפליא לעשות.

הוא לא תקע לילדים בשופר באוזניים, הוא גם לא הסביר להם כמה חשוב לקנות זכויות ליום הדין עם עוד מצווה, הוא לא השתמש בטקטיקות פדגוגיות נושנות אשר מטרתן להשיג מעשים, האיש פשוט היה מחובר לעצמו.
ועם העצמו הזה, עם התחושה הפשוטה של 'איזה כיף, יש לי רצועות חדשות לתפילין', הוא הלך לילדים והמיר להם אותה בשוקולד. כן "מקופלת", פשוט כזה. כזה שהרבי מחלק ביד לכל אחד.

ואין לי ספק, הילדים האלו בני ה- 2020 בטוח חייכו לעצמם. מה הקשר עכשיו "מקופלת". מה הקשר "בן אדם חדש" בגלל רצועות של תפילין.

אבל הנה אני זכיתי לשמוע את הסיפור הזה בערב. אז זה כנראה נגע בילד.

ושמישהו יגיד לי, איפה החיבור הפשוט הזה. איפה החכם שיחליף כבר את כל הסימבוליקה הזו של אלול ויום הדין בחיבור פשוט, כזה בטעם של שוקולד, כזה שגם הילדים שבתוכנו יסכימו "לקנות".

לתגובות

אשת יפת תואר, ועל אבא ואמא ברגע של טירוף

י כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אלקיך בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ
יא וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה
יב וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ
יג וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה
יד וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ
(דברים כא פסוקים י-יד)

חייל חוזר מן הקרב, שיכור ניצחון, עטור תהילה, אויביו ניתנו בידו, ואחריו הוא מוביל את שבוייו.

אבל זה לא הכל, קרה שם עוד משהו, הוא ראה בשבי אשה יפה וחשק בה.

ככה סתם. ראה וחשק.

אך כנראה לא סתם, כי במקרה המיוחד הזה, כך מסתבר, איש לא מנסה ״להנדס מחדש״ את פרץ רגשותיו.

באותה תורה המלמדת תמיד מה להרגיש ומה לחשוב, אותה תורה החותכת חד וחלק "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" |, כעת העמדה שונה.
מבלי לבוא בטענות, ומבלי לדקור ולהכאיב עם השאלה אם נכון או לא המקום שהגיע אליו הלוחם הנרגש, העיסוק הוא בדבר אחד: להכניס את התפרצות הגעש הזו לתוך סדר. להצליח להביא אותה הביתה.
ובמקרה הצורך, גם ללמד איך לסיים את הקשר הזה מבלי להתעלל.

*

אולי גם רגעים של טירוף ואיבוד גבולות, רגעים בהם רוח סערה וים גועש עלולים להפוך ברגע את האדם לחית טרף, לאבד את סדר חייו ואת מוסריותו, גם אותם אפשר להכניס הביתה, גם להם יש אבא ואמא. כאלה, אוהבים. כאלה שלא נבהלים.

אני חושב לרגע, על הילד המטורף שבי, ורגע אחרי על האבא שהייתי רוצה לתת לילדי שלי.

בחדר הלידה ועל שַׁבְּלוֹנַת החיים

באישון ליל בחדר הלידה…

*

אנו מוקפים פה באיזו מציאות מגובשת של מדע מתוחכם,
המכשור מגוון וממוקד מטרה, ערוצים חוטיים ואל חוטיים מזרימים חומרים נראים ובלתי נראים.
אנשים ומחשבים קולטים ומעבדים מידע, פולטים מסקנות, מפזרים החלטות ובונים סטטיסטיקה.
ולמעט כמה בחירות קטנות, אנחנו שם בתוך השבלונה הזאת ‏מוּבָלִים כמעט לחלוטין.
ככה זה עובד. אתה לא ממציא את הגלגל, הוא קיים ומסתובב, תרצה או לא תרצה, אתה כנראה תעלה עליו.

ואני חושב שוב ושוב על השבלונה שאנחנו בתוכה – שבלונת החיים.
אתה צונח לעולם ללא כל התראה מוקדמת, אתה מוצא שם את עצמך בתוך צורה, מין וצבע, אתה חלק ממשפחה, שבט ועם.
סביבך מערכת חוקים נוקשה וקבועה מראש, בתוכך כבר נטועים רצונות ודחפים, וככה אתה נע אל תוך עולם של מגבלות ואפשרויות.
פעם היית שם בכובע הילד, היום אתה בכובע המבוגר, ותרצה או לא תרצה, גלגל החיים עוד נוֹע ינוע.

גם הרכב שאתו טסתי לבית חולים הוא מערכת חוקים שלימה שעובדת בזכות עצמה, צוות מהנדסים יפני כינס ותיאם כמה חומרי גלם ועוד כמה חוקי טבע לתוך קופסא, ולתוכו באתי אדון 'אני', אבל מלבד כמה תמרונים שאני מבצע, כל השאר באוטו פשוט קורה מעצמו, הדלק ניצת כי דלק ניצת, הבוכנה מתנועעת כי היא בוכנה, והצמיג מתגלגל על הכביש כי הוא עגול ועשוי גומי.

אז אחרי כל הדרמה הגדולה, לבסוף כל חייך אתה כמו בובה אוטומטית במערכת גדולה ומאורגנת.
ומה נשאר לך להיות ? האם יש לך בכלל משהו משלך ?
מה מבדיל בין שבלונה שהוציאה ציור נהדר לבין אחת שהוציאה פחות מזה ?
זה הכל תלוי בתנאים ובחומרי היסוד שלה ?!

לא יודע.

*

אם אני חופשי במשהו, זה כנראה רק בַּרָצוֹן.
לרצות לתמרן לכיוון הטוב, ובדגש על ה'לרצות'.
ועדיף גם שזה יהיה באהבה, בלי שוטרים ובלי קנסות.

*

ועוד לפני שמשהו בוקע מתוך כאב הצירים המפרק הזה, אני פונה אליך אלוהי השבלונה, אדוני הדיוק:
דייק נא את צירינו, קח אותם עליך, שלוף מפה עולל בריא ושלם והענק לו אמא בריאה ושלימה.

פקוד נא עִמָּנוּ את אחיותינו הנושאות עיניהן עליך.

אתה הוא המערכת. המערכת היא אתה. 
קטוננו. פיצפוננו. אנחנו לא נפריע.

לתגובות

איך קוראים לו באמת ?

קָרוֹב ה׳ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת (תהלים קמה יח)

הבטחה משמעותית ואמיצה השאיר כאן דוד:
מי שלא יקרא לו, מתי שלא יקרא לו, ה׳ יהיה קרוב אליו, רק שיקרא לו באמת.

נשמע מקסים, לקבל קרבה מהאדון הגדול לפי קריאה.
האם יש מתנה טובה יותר שהיצור האנושי יכול לאחל לעצמו ?

אבל מה זה לקרוא ׳באמת׳, האם אפשר לקרוא לו אבל לא באמת ?

*              *

אתה, משום מקום, צונח לתוך הוויה, פשוט צץ בתוכה.

אתה מתחיל את חייך חלש וזערורי בגודל כאפונה, שוחה להנאתך במי שפיר, ומשם בקצב מהיר אתה גדל ומתפתח עד למימדים עצומים של ׳כל יכול׳.
לבסוף אתה מייצר בעצמך חיים, קונה נכסים, משייט בכבישים, וטס באוויר.

וההוויה עדיין דוממת לצדך, מתאמת עבורך את המזון ואת הדלק שיהיה זמין, נלחמת בתוך הדם שלך בַּחיידקים הפולשים, מציבה את השמש שתאיר לך בבוקר, מזרימה לך הביתה מים בכוחות שלובים ואוספת את הפסולת אחריך.

*

אבל לפעמים משהו בחייך מציק או מעיק, משהו לא בדיוק זורם לפי התכנית המקורית, משהו בדיוקים של ההוויה נראה מזויף, או דווקא מדויק אבל לרעתך.

אם אתה דתי, בטח שמעת, יש כמו ׳שירות לקוחות׳, קוראים לזה ׳תפילה׳.
אז אתה פונה בתפילה וזועק על המהומה.

אבל האם תמיד עונים לך שם ? האם האם באמת הם ״עושים הכל לשביעות רצון הלקוח״ ?
לא בטוח. כאן זה לא אמריקה.

*

אולי לכאן בא דוד עם הבטחתו המפתיעה.

אפשר לבקש ממנו ואפשר לבקש אותו.

אתה יכול לפנות אל האדון ולבקש ממנו ״בבקשה, סדר לי את הבעיה עם העבודה״.
אתה בארצך – קיים, הוא במרומו – קיים, אבל מה לעשות אתה חלש וצריך עזרה, אז אתה פונה לבעל היכולת ומבקש ממנו.
זה אמנם הליך בריא וטוב לפנות אליו, אבל לא בטוח עובד.

אבל אתה יכול לרגע לחזור לגודל האפונה שבך, למקום שאין ׳אותך׳ כל כך, ולבקש אותו:
״איפה נעלמת המְתָאֵם הגדול ? היכן איבדתי אותך ?״
״האטום, הפרוטון והDNA נעים בי כל כך במדויק, הדיוק זורם בעורקי וחג מסביבי, אז מה התפזר לי שם בעבודה, מה פיספסתי בדרך ?!״
״שוב אלי עם היופי, הדיוק והתיאום המושלם שלך״

אולי קריאה כזאת נקראת ׳יקראוהו׳ – לקרוא אותו.
ואולי עליה הבטיח דוד מנסיונו.

שווה כנראה לנסות גם..

לתגובות
עוד..

תמונה3

מחשבות על ׳בית מקדש׳

ימים לא רבים היה בית המקדש קיים בהדרו, כאשר ישראל מולך בארצו.
ומאז עליות ומורדות, הארץ עוברת מיד ליד, העם יצא שוב ושוב לגלויות וחלקו שב ובונה את ארצו.
ובמשך כל הדורות, אנו עוד זוכרים ומצפים לבניינו.

אבל מהו בית המקדש ? הרי מעולם לא ראינו אותו.
אנחנו יכולים לחשוב עליו, לנסות לדמיין אותו אבל לא באמת יודעים מה הוא.
עבודת הקרבנות פחות מובנת לנו היום, ועבודת האלילים הנגדית, גם היא כמעט ולא מוּכּרת, בוודאי לא מושכת.

מנסה לקבל איזה מגע, שייכות לדבר הזה בימים של 2020.

*

חשבתי על ׳דיוּק׳.

׳דיוּק׳ אני מתכוון תיאום מוחלט בין האידאות, המחשבות והאמונות, לבין המעשים בפועל.

בבין אדם לחברו למשל, דיוּק הוא להיות באמת טוב, ולא רק לדבר על טוב.
ברמה גבוהה יותר דיוּק הוא לחיות בקשב למציאות, לציית לה ולא להפעיל נגדה כח.

בית המקדש היה מקום של דיוּק,
מחד שרר בו פאר והדר – המיטב של עולם חומרי, ומאידך היה לו כיוון אחד בלבד, קשב מוחלט להוויה, למציאות, לאדון הכל.

האנשים ששרתו בו, כוונותיהם, ומעשיהם היו כולם של קשב וכוונה.

המתקרב אל הבית לא איבד את העצמי שלו כסובייקט. להיפך, הוא בא כדי לדייק ולכוון אותו.

ומסתבר כי האנושות הגיעה אי פעם לפסגה כזאת של דיוק וטעמה את הטעם.
ואנחנו דורי דורות עוד צופים לשם, מטפסים ונופלים.
אולי עוד יום אחד נכבוש את הפסגה הזאת שוב.

לתגובות..

להכיר עוד..

על משה, ועל איך רועה טוב ימות לו בשלווה

עוד כרועה צאן במדין, הוא גויס למען המטרה הגדולה של הוצאת בני ישראל מארץ מצרים,
הוא לא הרגיש ראוי ולא היה מעונין בתפקיד הזה, אבל ה׳ פשוט חִיֵּב אותו,
אז הוא חזר לאֶחָיו במצרים, שיכנע אותם עד שהאמינו כי ישועתם קרובה,
הלך שוב ושוב אל פרעה, בכבוד ובסובלנות, למרות תעתועיו ואיומיו, וכך הוביל אותו אל הברירה היחידה – לשחרר את ישראל.

הוא הוציא את העם ממצרים, חצה איתו את הים, הוליך אותו אל הר סיני לקבל תורה,
הוביל אותו אל תוך המדבר ודאג לו ללחם ומים.

שפט את העם, נשא את משאוֹ, הקשיב לתלונותיו, והכיל את מריוֹ.
הציל את העם מכִּלָּיוֹן כאשר שוב ושוב הִמְרָה את דבר ה׳,
ואף נענש עם העם ביחד בעיכוב של 40 שנה מלהיכנס לארץ.

קודם הגיעם לגבול הארץ הוא גם נלחם וניצח במלחמות עמלק, הכנעני והאמורי היושב בגבול הארץ.

*

לבסוף, הוא והעם עומדים הָכֵן על גבול הארץ,
מגיע רגע השלמת המלאכה, רגע קיום ההבטחה עתיקת היומין של ירושת הארץ,
הרגע שלמענו הוּצָא העם ממצרים.

אבל דווקא אז, דווקא הוא, בהיותו חתום על איזה חוסר דיוק בחטא מי מריבה, מתברר כי הוא לא ייכנס לארץ,
הוא יישאר בחוץ, ימות ויקבר בחוץ.

הוא מתחנן על נפשו להיכנס אל הארץ הטובה, הוא רוצה רק לראות אותה.
אבל הוא 
מתבקש מאת ה׳ להפסיק ולהתחנן, פשוט לוותר.
הוא מוותר. מקבל את המציאות.

*

אבל דבר אחד כן מטריד אותו לפני מותו, ועליו הוא לא מוותר: למנות מנהיג טוב תחתיו.

מטריד אותו עד כדי שבכל התורה (כ – 70 פעם), הדיבור בינו לה׳ הוא בכיוון אחד ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר״, ה׳ מדבר, משה קשוב.
אבל כאן, פעם אחת בלבד, הוא הופך את הכיוון, ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה׳ לֵאמֹר״, הוא מדבר, וה׳, כך מסתבר – קשוב:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה׳ לֵאמֹר
יִפְקֹד ה׳.. אִישׁ עַל הָעֵדָה אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם..
וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה׳ כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה (במדבר כז)

*

על כניסת הארץ הנוגעת אליו ולהשלמת תפקידו, הוא מוותר.
אבל מינוי מנהיג אחר תחתיו שזה מהעניינים הנוגעים לאחרי מותו, את זה הוא דורש בתוקף.

ממה עשוי המנהיג הזה ?

ואולי זה לא ׳מנהיג׳, אולי זה רק רועה צאן.
מאז ומתמיד, עוד מתקופת מדין, הוא היה רועה טוב, אֵלּוּ היו ה׳קורות חיים׳ שלו.
לרועה טוב יש דאגה אחת: הצאן.
רועה טוב לא עסוק לרשום את ה״ביוגרפיה״ של חייו לא להשיג הישגים, ולא לכבוש ״יעדים״.

רועה טוב ימות לו בשלווה רק אם עוד בימי חייו הוא יזכה לראות את הרועה הטוב שיבוא תחתיו.

תמונה2

לתגובות
להכיר עוד..

על בִּלְעָם ועל חוסר קֶשֶׁב

ביחס לדמויות אחרות המוזכרות בתורה, בִּלְעָם נראה טיפוס מזַן נדיר.
הוא אינו שייך לעם ישראל, ואף על פי כן יש לו קשר ישיר עם אלוקים,
הוא לא יעשה שום דבר משמעותי בלי לקבל רשות מאלוקים,
אם תהיה לו שאלה, הוא יודע כי בלילה אלוקים יתגלה ויפתור לו אותה,
הוא יודע לנהל שיח שלם גם עם אתון, לראות מלאך אלוקים ניצב לנגדו בדרך, ולהגיד ״חטאתי״ מיד כשנתפס בטעותו.
הוא מקריב קרבנות לאלוקים, ואז שומע ממנו דברי נבואה ומצווה לאומרם לבָּלָק.

*

אבל זה רק מצד אחד.
כי מצד שני, האלוקים של בִּלְעָם הוא מאוד מטושטש, ואחד שלא בדיוק יודע הכל.
הוא אמנם יודע כי באו אנשים לבלעם, אבל בלעם צריך להסביר לו מי האנשים האלה, לתווך ולפרש לו את המציאות.

תשובותיו של אלוקים, גם הם לא לגמרי עקביות,
בתחילה הוא אומר לא ללכת עם האנשים האלו, ולא לקלל את העם,
אחר כך, לנוכח שרים רבים ונכבדים מהראשונים, הוא אומר כן ללכת.
אחרי שבלעם מתחיל ללכת, בא מלאך האלוקים, עומד בדרך ומפריע לו ללכת,
וכשבלעם ישאל אותו האם לחזור, הוא יגיד לו להמשיך ללכת.

איזה מין אלוקים היה לבלעם,
האם זה אותו אלוקים שאמר על עצמו ״לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב״ (במדבר כג יט) ?

*

אבל במחשבה שלישית, אולי בלעם הזמין לעצמו את האלוקים הזה בדיוק.

בדבר אחד נראה כי בלעם נוהג בעקביות: בחוסר קֶשֶׁב.

הוא מדבר עם האלוקים על איזה ״עָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם״(…), אבל מתעלם לגמרי מחלקו של האלוקים בזה.
מצרים, | יתרו | ואנשי כנען | ידעו כי יציאת מצרים היא מעשה אלוקים, ודווקא בלעם מתעלם.

אלוקים אומר לו בברור, ״לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא״ (במדבר כב יב), אבל הוא לא קשוב.
הוא גם בוחר להסתיר את זה ולשליחים הממתינים לו הוא רק אומר: ״מֵאֵן ה׳ לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם״ (במדבר כב יג)
בכך הוא גורם לבלק לשלוח שרים רבים ונכבדים, ואז מנסה לשאול מחדש אם ללכת.

אלוקים אומר לו ״וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה״ (במדבר כב כ), אבל הוא עדיין בוחר ללכת, אולי ימצא את הדרך לקלל.

האתון אשר שירתה אותו בנאמנות מעולם, פתאום מתנהגת באופן משונה ביותר, היא סוטה מהדרך, לוחצת אותו אל הקיר, רובצת תחתיה, אבל הוא לא קשוב, הוא מכה, מכה, ושוב מכה.
היא פותחת את פיה ושואלת, למה אתה מכה אותי, אבל הוא לא נבהל, רק מחפש את החרב כדי להעניש ולהרוג אותה.

הוא רואה מלאך מול עיניו עם חרבו שלופה, אך עדיין לא יסוב על עקבותיו, רק ישאל, בתום, האם לחזור ?! הרי אמרו לי ללכת.

לבסוף הוא מגיע לבלק, ושם עם אמצעי חזק ביותר – קרבנות, הוא מנסה לקלל.

*

הוא במקום הכי קרוב לאלוקים, אבל מתנהל בחוסר קשב מוחלט, 
במקום ללכת אחרי האלוקים, הוא מוביל את האלוקים אליו, ואלוקים, למרבה הפלא, מאפשר ומאפשר.

מאפשר, אבל לא ממש באמת, לבסוף בלעם יגיד בדיוק את מה שישים אלוקים בפיו, ויחזור הביתה בבושת פנים.
חוסר הקשב יחזור אליו: ״וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם״ (יהושע כד י).

וסופו, ״וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב״ (במדבר לא ח),
הוא עצמו כבר חיפש בעבר חרב כדי להרוג את אתונו שהיתה לדעתו לא קשובה,
המלאך מהדרך, גם הוא אחז חרב, לימד אותו שהוא זה שאינו קשוב,
לבסוף לא נותרה ברירה, בהעדר קשב, מסתבר, שפת החרב מובנת יותר.

לתגובות
להכיר עוד..

תמונה1(יהושע כד י)

על המרגלים, ועל ׳להיות בְּקֶשֶׁב׳

אחת השאלות שהטרידו אותי בפרשת המרגלים, היא מה היתה הטענה על בני ישראל.

משה שלח מרגלים לתור את הארץ והם חזרו עם תשובות קשות, הם סיפרו על עם עז, ערים בצורות וילידי ענק, כמעט כולם אמרו שאין יכולת לעם לִגְבּוֹר על יושבי הארץ.
מתבקש לכאורה שתגובת העם תהיה פחד ובהלה.
אבל התורה כותבת עליהם טענות קשות: ״עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי״. (במדבר יד יא)

פרשה זו קשה. ויש עוד הרבה מה להבין בה.
אבל משהו שהתחדד לי בענין הזה ועל ׳להיות בְּקֶשֶׁב׳.

*

קול עקבי וברור ׳זרם בדם׳ לבני ישראל במשך כמה דורות אודות הבטחת הארץ.

לאברהם נאמר:

כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם (בראשית יג טו)

ליצחק:

כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ (בראשית כו ג)

וליעקב:

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ (בראשית כח יג)

משה מקבל את המינוי להוציא את ישראל, והקול הופך לתכנית קונקרטית:

וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג ח)

הוא מעביר לעם את הקול הזה כהבטחה אישית אשר תחול עליהם עצמם:

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה׳ (שמות ו ח)

העם יוצא ממצרים וחוצה את הים בניסים ובגבורות, על שפת הים הוא שר שירה.
חלק מהשיר הוא על הכניסה העתידית לארץ:

תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה׳ (שמות טו יז)

ממשיכים לַמִּדְבָּר, מקבלים את התורה, והבטחת הארץ מקבלת פָּן מעשי, הם שומעים איך הולך להתבצע הפלא:

וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ.
לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.
מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ.
וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ (שמות כג)

והנה, לאחר כל ההכנות וההבטחות, מגיע הקול הגדול האומר לקום ולצאת לדרך:

רְאֵה נָתַן ה׳ אלקיך לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ אלקי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת (דברים א כא)

עֲלֵה רֵשׁ ! הגיע הזמן.

*

אבל רגע לפני שזה קורה המרגלים נשלחים, חוזרים עם התשובות הקשות, ופתאום אין קול ואין עונה. הקול האלוקי שליווה אותם עד כה, אינו עונה דבר על טענת המרגלים.
לא תשובה על השאלות ולא תמיכה בפחד. דממה.
איך ניתן להבין שינוי דרסטי כזה ?
נראה שהוא לא הולם את רצף הקולות שהיו עד אז.

*

קו הגבול שבו הקול השתתק, היה הריגול.
האם ריגול מצד עצמו הינו דבר רע ?
לא יתכן.
משה עצמו אומר על זה ״וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר״ (דברים א כג), וחוזר ושולח מרגלים במלחמת האֱמֹרִי: ״וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר״ (במדבר כא לב).
גם יהושע תלמידו לאחר 40 שנות ציפייה בָּמִּדְבָּר, שולח שוב מרגלים לתור את הארץ (יהושע ב).

תפקיד המרגלים היה לייצר מגע עם המציאות המוחשית, לְעַמֵּת את הדיבורים, הידיעות וההבטחות עם המציאות בשטח. וזו הדרך להתחיל לפעול ולקיים את הציווי ״עֲלֵה רֵשׁ״.
השאלה המקורית עליה נדרשו המרגלים לענות לא היתה האם לצאת למלחמה אלא איך לצאת, באיזה דרך ללכת, ומאלו ערים להתחיל. (דברים א כב)

ולכן, הרגע בו העם הפך ממצב סביל הרואה גבורות וניסים ושומע הבטחות, למצב פעיל וטבעי של מלחמה, הוא הרגע שהאחריות על המצב עוברת לידי אדם, ושם הקול מסיים את תפקידו.

*

אמנם קול אלוקי הבטיח את הארץ, הוא גם הראה מעשי גבורה ושליטה מוחלטת בטבע,
אבל אין לו ערך אם לא יהיה לו קֶשֶׁב.
קול, הוא רק קול, הוא נותן הצעה, הוא נותן כיוון, אבל רק השומע יבחר כיצד לנהוג בו.
יבחר, יתן קשב מלא,
יבחר, יתן קשב חלקי,
יבחר, לא יקשיב בכלל.

ובשונה מהפעלת כח, קול מטבעו אינו לוחמני, הוא יאמר את דברו וישתוק.

*

׳להיות בְּקֶשֶׁב׳, זהו מצב בנפש, לְקשב יש שכבות של עומק.
אפשר לראות מציאות מלאת עוצמה וגבורה, להתאחד איתה ולקבל כח, כזה שלא משאיר מקום לשום פחד. (וכזה היה כָּלֵב)
אבל אפשר להיות גם בקשב שטחי, ואז כאשר הכל מנגן ויש ניסים ונפלאות, אפשר אפילו לשיר על הכניסה לארץ.
אבל כאשר צריך לעמת אותו עם מציאות קונקרטית, שם אין כלים.

*

ומענין, דבר אחד מצליח להחזיר את העם לקשב: כאב.
כאשר מגיע הכאב בדמות עונש לכל הולכי מדבר, כשהם שומעים כי במדבר הזה ימותו כולם ורק בניהם ירשו את הארץ, רק אז העם מתעורר ומחליט לקום להילחם.
אבל אז כבר מאוחר, הקול הספיק להתחלף, כעת הוא אומר שלא לעלות.

*

המציאות מדברת,
בְּשָׂפָה משלה היא מנווטת ומובילה,
כאב, זה לא הדרך שלה,
פעם אחת היא תתן את קולה,
ואז תייחל בדממה,
ללב קשוב ואמיץ,
שילך בדיוק בדיוק איתה.

תמונה3(תהלים פא)

לתגובות
להכיר עוד..

על כָּלֵב, וכשנשאר רק ׳אלוקים על הנייר׳

פרט אחד התחדד לי לאחרונה בדמותו של כָּלֵב – המרגל משבט יהודה, וב׳אנטי תזה׳ שהוא הציג למול חבריו – עשרת המרגלים.

המרגלים התבקשו על ידי משה לבדוק את חוזק העם היושב בארץ ואת חוזק הערים, הם בדקו וחזרו עם תשובות קשות.
תוך כדי מסירת העובדות למשה, כָּלֵב משתיק את חבריו ויוזם ויכוח בנושא יכולת העם להילחם ולכבוש את הארץ.
כָּלֵב אומר:

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ (במדבר יג ל)

 ואילו חבריו עונים:

לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג לא)

הוא בעצם היה אחד מהם, ראה מה שכולם ראו, ויותר, הוא היחיד שהגיע עד חברון מקום מגורי הענקים, עמד מול הפחד, ראה אותו עין בעין, ודווקא הוא קם ואומר: עָלֹה נַעֲלֶה, יָכוֹל נוּכַל.

ניסיתי להבין ׳מאילו חומרים׳ עשויה התגובה הזו של כָּלֵב, מנין האומץ והבטחון הפנימי, ומנין היכולת לעמוד אחד מול כולם.

*

במחשבה ראשונה, זה נראה אופייני לאיש גיבור משבט יהודה, שבט המלוכה.
אבל התורה עצמה נותנת לכָּלֵב מימד נוסף:

וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי  (במדבר יד כד)

כָּלֵב מתואר כ׳עבד ה׳׳, תיאור נדיר שככל הנראה שמור בתורה רק למשה רבינו.
כָּלֵב מביא אתו ׳רוח אחרת׳, ועם זה הוא ממלא איזה רֵיק – ״וימלא אחרי״.

איך עבד ה׳ פותר בעיות כאלו, מה היא הרוח האחרת הזאת, ומה הוא הריק שהוא ממלא ?

*

המידע הגולמי שהביאו המרגלים הגיע דוקר, הוא הכיל פער מובנה.
מצד אחד אלוקים אומר:

רְאֵה נָתַן ה׳ אלקיך לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ .. אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת (דברים א כא)

מצד שני העם עז, הערים בצורות וגדולות מאוד, ומלמעלה צופים ילידי הענק.
אלוקים לא השאיר בעולם תשובה לשאלה הזאת. מטעם הכמוס עמו, הוא השאיר את המציאות חצויה, אלו שנכחו שם חוזרים עם חוויה של חולשה מול כח ועוצמה, הם מרגישים כמו נמלים מול ענקים, ואיש מלבדם שלא היה שם בעצמו, לא יכול לגשר על הפער הזה. גם לא משה.

אבל כָּלֵב לא הרגיש ככה. לכָּלֵב היתה תחושת בטחון, והוא מסביר בעצמו מנין הבטחון.
מאוחר יותר, בדיבור משותף עם יהושע הוא אומר:

אִם חָפֵץ בָּנוּ ה׳ וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ (במדבר יד ח)

ובאותו דפוס, גם 45 שנה אחרי, בעומדו על מפתן הארץ, שריד אחרון לדור מדבר, הוא מבקש מאת יהושע – המנהיג החדש את חברון שהובטחה לו, ואומר:

כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי ה׳ אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ (יהושע יד יב)

*

ערים גדולות ובצורות זו עובדה, אנשים ענקיים זו עובדה, אבל בכדי לקבוע אם אפשר או אי אפשר לְנַצֵּחַ, השאלה היא מי זה אתה, עם מה אתה בא, מי הוא הצבא שלך, מהי תודעת הכח שלך, ומהי ההערכה העצמית שלך.
כאן לא יעזרו הצהרות, ולא מילים יפות.

כָּלֵב שילב את האלוקים עמוק לתוך המציאות, הוא חווה בתוך תוכו מציאות אינטגרלית אחת של נוכחות אלוקית עם עוצמה וכח, מציאות אחידה שבה הם, עם הנוודים קם ומנצח. ומכאן המשפט העצמתי עָלֹה נַעֲלֶה.. כִּי יָכוֹל נוּכַל.

עַם ישראל כבר למד קודם איך להתיחס לפערים במציאות, הם ראו כי גם מצרים המַעֲצָמָה היא לא באמת ׳כל יכולה׳, הם ראו איך ים עצום וגועש פתאום משתתק ומתפרק, ובמדבר הגדול והנורא הם קיבלו מגורים, אוכל ומים.
אבל עדיין ברגעים קשים אלו, נוכח הפער במציאות שנגלה להם, נשאר להם רק ״אלוקים על הנייר״.

ושם הופיע כלב, לקח את הידיעות האלו עמוק אל תוך הלב, שילב אותם עם הפער המובנה שהציגו העובדות, וראה מציאות אחת אחידה. מציאות של כח ועוצמה.
ועם זה הגיע אל משה ברגע של חוסר אונים, להושיט חבל הצלה לעם האובד בפחדיו.

תמונה1

לתגובות

להכיר עוד..

על רות ועל אהבה עד מוות

תמיד אהבתי את הסיפור הזה של מגילת רות.

גם אחרי לילות ללא שינה של חג השבועות, כשאני בקושי מצליח להחזיק את העינים פתוחות, משהו בקריאה של מגילת רות תמיד מעורר אותי, שובה אותי, משאיר בי איזה טעם מיוחד.

אני מנסה להבין מה יש בסיפור הזה.

*

קודם אתמצת אותו ׳על יבש׳:
בעקבות רעב בארץ ישראל, יורד אלימלך לארץ מואב עם אשתו נעמי ושני בניו.
אלימלך מת בניכר. ואחריו, בניו שנישאו לנשים מקומיות, מתים גם הם.
נעמי האלמנה מחליטה לחזור אל ארץ המולדת. כלותיה, רות וערפה, אלמנות גם הן, בוחרות להצטרף ויוצאות אתה לדרך.
בעקבות הפצרותיה החוזרות ונשנוֹת של נעמי, ערפה מחליטה לשוב אל בית אביה, ואילו רות מתעקשת להמשיך אתה.
נעמי ורות מגיעות לארץ, מתיישבות בה דלות וריקות ללא לחם למחיה.
העת היא קציר שעורים, רות מנסה לפרנס אותה ואת חמותה ויוצאת יום יום לשדה ללקט שיבולים מאשר השאירו הקוצרים.
השדה שאליה היא נקרית היא שדהו של בועז, קרוב משפחתה של נעמי.
בועז רואה את רות, ניגש אליה ומגלה הערכה לטוב שהיא גומלת עם חמותה, הוא מזמין אותה להמשיך ללקוט משדהו ולדבוק בנערותיו. את נעריו הוא מצווה לבלתי לגעת בה.
רות עושה כמצוות בועז, נשארת בשדהו וחוברת לנערותיו, וכך מביאה טרף לנעמי ולה כל עונת הקציר.
עוברת עונת הקציר. נראה שאין ממה להתפרנס יותר.
נעמי, בדאגתה לרות, מבקשת לה פתרון קבוע, ומצווה את רות לרדת בלילה אל הגורן כשהיא רחוצה, מבושמת ולבושה במיטבה, לגלות מקום משכבו של בועז ולשכב לצדו. להמתין למאמר פיו.
רות, ללא היסוס, עושה בדיוק כך, ובעת זו מבקשת מבועז כי יקחנה לאשה.
בועז, מוקסם ממעשיה של רות אשר ויתרה על הבחורים שקראו לה, נעתר, ולוקח את רות לאשה.
רות הרה ויולדת בן, ׳עובד׳ שמו. חמותה נעמי, מגדלת אותו ומתנחמת בו.
׳עובד׳ גדל, מוליד את ישי, ישי מוליד את דוד, הוא דוד מלך ישראל.

עד כאן הסיפור היבש.

*

ואני מנסה ׳לפענח׳ את דמותה של רות,
נערה אשר כל חייה לפניה, אך בניגוד לצפוי, במקום לבנות את חייה מחדש לאחר הטרגדיה המשפחתית שנקלעה אליה, היא נדבקת בחמותה, אשה מוּכּת אסון, זקנה ועניה אשר אין לה שום דבר חומרי להעניק לה.
החמוֹת הזו מבצעת צעד לא פשוט. כשהיא עזבה את הארץ, הארץ היתה בעת רעב ושפלוּת, והיא בעושרה בחרה לעזוב, להתנתק. כעת הארץ התרוממה קצת, והלחם חזר, אבל דווקא היא הפכה לחסרת כל, שבורת לב ואבודה. ועם כל זה היא עדיין חוזרת, חוזרת אל עמהּ, חוזרת אל אלהיה. החיים לא ממש נגמרו, יש מה לאסוף מהם. גם ככה.

אם נעמי חוזרת ובזקנותה, הרי רות באה מֵחָדָשׁ פעם ראשונה, ומקריבה על כך את נעוריה.

ביחד עם חמותה שאינה שָׂשָׂה לקחתה, היא נודדת אל ארץ זרה, אל עם חדש ואלוקים חדשים.

אבל..
העם שהיא בוחרת לה, לא בטוח שהיא רצויה בו, היא מואביה, והמואבים, לפחות הזכרים, אסורים בנישואין על היהודים.
האלוקים שאליו היא מתקרבת, אינו מחייך בשעה זו, להיפך, הוא בדיוק זה שלקח לה את בעלה, את חמיה, את גיסה וכל רכושה.
ובארץ החדשה היא עניה וחסרת כל, איש לא לוקח חסות עליה. כדי להשיג פת לחם עבורה ועבור חמותה, היא תצטרך לעבוד קשה במציאת שאריות שעורים וחיטים בשדות זרים.
ולבנות לה חיים חדשים, לחפש לה איש, לחפש אהבה ? לא כעת ! הבחורים אמנם קורצים, מהם אפילו עשירים, אך הם יְעַנּוּ לשלילה. היא לא תבחר בצעד משמעותי כזה לפני שנעמי תַּנְחֶה אותה לכך.

*

היא באה מבחוץ, מן עם זר ומנוכר, ונלחמת, חותרת למגע עם חמות, עם עַם, עם אלוקים, אשר כולם זרים לחלוטין. היא חסרת כל, כלום לא מובטח וכלום לא מאיר.
אך היא עוצמת עין, מתעלמת מקולו של עמהּ הקורא לה לשוב, מתעלמת מן נעוריה ההולכים וכלים, מתעלמת מן הבחורים הקורצים, ונלחמת בעוני וברעב.

היא תלך ותלך, ומבחינתה לָנֶצַח, רק המוות יעצור אותה.
ואולי גם המוות לא, לבסוף במצוות חמותה היא צועדת, יפה ומקושטת, משאירה גם את חמותה וגם את ביתה מאחור, כדי לעשות מעשה קרוב להתאבדות בשדהו של בועז.
הכל כדי שהאיש שיכול להיות אביה או סבּהּ, אולי ישאנה לאשה.

*

האם יש תכונה מוּכּרת שיכולה לתת הסבר, קצת מגע אנושי עם התמסרוּת והידבקות שכזאת ?!
לא מצאתי אף אחת מלבד ׳אהבה׳.

האם אותך רות, קראו ״חולת האהבה״ ?!
אך במה היית כה מאוהבת, האם אפשר לראות את זה, לספור או למשש את זה ?!

*

היהדות, מסתבר, לא סתם אהבה אותך בחזרה,
אולי היתה אפילו נואשת למצוא אחת כמותך,
מאוהבת עד מוות, נדבקת ולא מרפה,
תהרוג אותה, תקח לה הכל, והיא באהבתה.

רק תגידי רות – מאיזה חומר את עשויה ?!

תמונה3(רות א)

לתגובות
להכיר עוד..