מאז שלמדתי את הגמרא הזאת ועד לא מזמן, ליוותה אותי תחושה לא טובה, לא הבנתי מדוע אדם שבא לבית כנסת כל יום, הקב"ה "שם עליו עין" יותר מאדם רגיל, אם הוא לא בא אף פעם לבית כנסת, הוא בסדר, אבל אם קבוע הוא בא ומפספס יום, אוי ואבוי ?!
לא בפה, אבל אי שם בלב היתה השוואה מרירה בין לבוא קבוע לבית הכנסת, לבין להיות מוכר למשטרה ולמס ההכנסה.
אבל אז זה השתנה לי, אמנם לא בבת אחת אלא בתהליך, למדתי משהו חדש על עצמי ועל הצורה שבא תפסתי עד היום את הבורא.
הבורא היה השוטר, זה שתמיד יודע מתי אני לא בסדר, ובמומחיות גדולה ידע לדקדק גם בתוך ה"בסדר" כדי למצוא את הקצת שעדיין לא, הוא היה הבלש שמחכה לי עם כל חייליו – מלאכי מרום בסמטאות החשוכות של חיי ונשקו דרוך, נכון להעניש ולחנך.
ארוך בשביל פוסט זה לתאר איך הבנתי שהבורא הוא לא כזה.
אבל כשהבנתי, נולדה בי הבנה חדשה לגמרא הזאת, מי שרגיל לבוא כל יום לבית הכנסת, מי שהוא אורח קבוע אצל הקב"ה, החיסרון שלו ניכר, כאשר הוא לא בא הקב"ה מתעניין בשלומו, מדוע האורח שלי לא בא היום, האם יש משהו שאפשר לעזור ? וזו הכוונה "הקב"ה משאיל בו"
כל כך פשוט שלא ברור איך יכולתי להבין אחרת.
נקודה אחת עדייו אני משאיר פתוח, מדוע באמת אם הוא הולך לדבר רשות, לא יצליח ? האם יתכן שאדם שבא קבוע לבית כנסת יפסיד יותר על חיסור אחד מאדם שלא בא בכלל ?
ובמילה אחת: להיות אורח קבוע אצל הבורא, זו מערכת יחסים, זו נתינת אמון, הישענות והנחת הראש על כתפיים גדולות, לכן, סתם לא לבוא יום אחד, זו כמו בגידה בקשר. באמת לא בסדר..
תורה ואני 
מאוד יפה בעיני!