אני מחזיק בידי את ארבעת המינים, מסתכל על האתרוג ומתפעל מהיופי וההדר שלו, מריח את ניחוח השדה העולה מהלולב ההדס והערבה, הניחוח הלא מוכר שאני פוגש כנראה רק פעם בשנה, ומנסה להבין איך כל זה נכנס לתוך בית הכנסת, איך זה שייך לתפילה, ולאמירת הלל.
אני מבין שכעת היא "תקופת האסיף", אנשי האדמה עומדים כעת בסיומה של שנת החקלאות, עם היבול בידם, אוספים אותו מהשדה אל תוך ביתם, עבורם יש משמעות גדולה לתקופה זו, אולי בהשוואה אל אנשי העיר היא כמו יום קבלת המשכורת לחשבון הבנק, רק לא בסיום חודש עבודה אלא בסיום שנת עבודה.
אבל מה הקשר ביני ובין חקלאות, מתי בעידן המחשב אני רואה בכלל שדה, מה אומרת לי "תקופת האסיף" כאדם מן היישוב אשר פוגש את התוצרת החקלאית רק בחנות עירונית בתור תוסף לשפע התוצרת התעשייתית.
ובמילים אחרות, כיצד חג לאומי, הנועד לכל אנשי העם, עובדי האדמה ושאינם, ולכל הדורות, מדור יציאת מצרים והמדבר ועד דורנו דור המחשב וחקר החלל, מוצמד ל"תקופת האסיף" – תקופה שעבור חלק מאתנו היא לכאורה שולית.
*
אנחנו יודעים שמחזור החיים של העם היהודי צמוד לעונות השנה, תקופת האביב של הפריחה וההתחדשות, היא גם זמן האביב הלאומי בו התהווה עם ישראל להיות עם, וסיומה של שנת החקלאות הקודמת ותחילתה של החדשה, היא גם סיומה ותחילתה של השנה היהודית.
החיבור בינינו כעם אל תקופות השנה החקלאיות, חיבור האדם והאדמה, חיבור אדם ועולם, הוא חיבור מיוחד שאני רוצה להתבונן בו.
בעידן שלנו, אדם יכול לאבד עניין בקיומה של האדמה ואת המשמעות וההשלכה שיש למזגי האוויר ותקופות השנה עליה, אתה יכול כל ימיך לעבוד במשרדים ממוזגים, לחנות בחניונים תת קרקעיים, את החושך להאיר ואת השמש להצליל, אתה פחות צריך להתרוצץ בדרכים ולהגיע למקומות, כי ישנם יותר ויותר חלופות אלקטרוניות, וכך במשך מאה ועשרים שנה, לחיות חיים וירטואליים כמעט לחלוטין.
באותה מידה אתה יכול לשכוח מי אתה, השגרה התובענית של הפרנסה, הופכת אותך להישרדותי וחסר נשימה. הגרעין העמוק שלך, המודעות הפנימית, השאיפה להיות מי שאתה, מטשטש ואובד בתוך ים המטלות וההתחייבויות. והימים עוברים והשנים חולפות.
ובהקבלה נוספת, אנחנו כעם, אמנם יש לנו דת, תורה ומצפון, אבל כמו לכל דבר אחר, גם לזה אנחנו מתרגלים, הפעולות מאליהן נעשות שגרתיות, ועלולות עם הזמן להפוך מכאניות וחסרות תחושה.
*
בחג אנו מתחברים למקורות שלנו.
זה מתחיל באדמה, האדמה היא בסיס קיומו הפיזי של האדם שממנו ניזון האדם, חידוש עונות השנה ומחזור החיים של האדמה, הוא בעצם חידוש מחזור הקיום של האדם.
בעיצומה של תקופת חידוש מחזור החיים, בא החג ועוצר. הוא עוצר את השגרה ואת המרוץ כדי להקשיב לתהליך המתחולל, להכיר בכך שיש סיום ותחילה למקור חיותנו. בהקשבה הזאת יש גם אמירת תודה על שנת הקיום החולפת וגם בקשה על השנה הבאה.
ובזמן הזה, במקביל לחידוש מחזור החיים הפיזי, מתרחש באיש היהודי גם חידוש למחזור החיים הרוחני, בראש השנה – ממליך את ה' מחדש, ביום הכיפורים – מיטהר ומקבל כפרה על חטאיו, ובסוכות חוגג את סיום השנה על כל הישגיה. כל קיומו של האיש היהודי נהפך בתקופה זו ללא מובן מאליו, צריך להצדיק את הקיום, צריך לבקש עליו ולהודות עליו. זו ההתחדשות שלו.
אולי בשנה הבאה כבר אחזיק את ארבעת המינים עם תחושה חדשה, אולי תהיה לי משמעות עמוקה יותר כשאודה "הודו לה' כי טוב" על מחזור החיים שעבר, וכשאבקש "אנא ה' הושיעה נא" על מחזור החיים העומד לפני.
תורה ואני 