כאשר יהודה בנה הרביעי נולד, לאה אומרת:
״הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה׳״
וקוראת שמו יהודה.
מה זאת אומרת ״הפעם״, הרי כבר בשלשת ילדיה הקודמים הודתה לה׳:
ראובן נקרא על שם ״כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי״,
שמעון על שם ״שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה״,
ולוי ״עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי״.
ותראה כי חז״ל הרחיקו לכת עם המילה ׳הפעם׳ ואמרו בגמרא:
״מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה שנאמר הפעם אודה את ה׳״. (ברכות ז:)
׳הפעם׳ לאה ממציאה משהו חדש שלא היה מעולם.
איך ניתן להבין את זה ?
*
לאה נפלה לידיו של יעקב בטעות גמורה, בשרירות ליבו ובשקריו של לבן אביה, יעקב אינו מעונין בה, ואת הדבר הפשוט ביותר שאשה צריכה מבעלה – אהבה, היא לא מקבלת, להפך היא אשה שנואה.
מדוע נפלה ככה, איפה הצדק ואיפה אלקים הטוב, מה מסובך היה להשיא אותה בצורה נורמאלית לאדם שבאמת יאהב אותה ?!
אלו שאלות ללא תשובות.
כל זה מצד אחד, מצד שני זורחות ללאה קרני אור כשהיא יולדת ילדים בזה אחר זה, ילדים ראשונים ליעקב בעלה.
הילדים מוכיחים לה כי יש שם מישהו שרואה אותה, יש מישהו שמנסה לעזור לה, ועל פי זה היא קוראת את שמותם: ראובן על שם התקווה שמעתה היא תהיה אהובה, שמעון על שם המתנה שקיבלה כיוון שהיא שנואה, לוי על שם התקווה כי מעתה בעלה יתלווה אליה.
לאה חייה במציאות של כאב, ברצף אחד ארוך של חיים לא רצויים, ובתוכה רואה נקודות של חסד.
מצב זה של כאב רצוף ומתמשך הוא מצב של סכסוך ועימות עם המציאות.
יש קונפליקט בין הרצון לבין מה שקורה במציאות.
סכסוך עם המציאות זה סכסוך עם אדון המציאות.
ניתן לחפות עליו כאשר רואים נקודות של חסד,
ניתן לשרוד אותו עם אמונה,
אבל לא ניתן להתעלם מהכאב.
בלידת יהודה לאה מגיעה למצב חדש, מצב של התאחדות והתמזגות עם המציאות.
בניגוד לבניה הראשונים, אצל יהודה לאה לא מחפשת פתרון לבעיה, ולא מקור חדש לאושר,
הוא לא בא להחזיר לה את אהבת בעלה ולא לתת מענה לשום שאלה.
זו פעם ראשונה שלאה מקבלת את מציאות חייה כחלק ממנה.
אפשר להסכים לסבול, ללכת שפוף קומה ולומר ״ככה רצון ה׳״,
אפשר לנסות לחפש את החסדים הקטנים שבתוך כל הצרות ולראות את ההשגחה הפרטית.
אבל לאה מלמדת צעד אחד קדימה, לחבק את המציאות כמות שהיא ולהיות שלם אתה.
דווקא כשהילד נולד, בדיוק אז, לא לחפש בו ״פתרון״ לבעיות אישיות, ולא למצוא ״סימנים״ מעודדים משמים, פשוט להודות על החיים, איך שהם, כמות שהם.
להודות את ה׳ – לקבל את ה׳ כמות שהוא. לקבל את המציאות כמות שהיא.
זו ההמצאה של לאה.
וזו החותמת שיהודה קיבל בשמו.
תורה ואני 
זה העניין של להתהלך לפני ה'. ה' הוא ההוויה, המציאות.
יש במדבר שבילים עתיקים, שתוואי הקרקע קבע את מסלולם. ויש כבישים שסלולים ישר, ואם יש גבעה בדרך חותכים אותה.
מי שרוצה לחוות את המדבר לאמיתו, להקשיב, להתחבר, מטייל בשבילים העתיקים ולא על שולי הכביש. למרות שזה מאריך את הדרך ומייגע.
כל כך יפה,
הנביא בחר בדיוק את המשל שלך:
כֹּ֚ה אמַ֣ר ה׳ זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה