להיות בְּאַהֲבָה

עם שאלה אחת
היא מחכה לי בפינה,
שואלת, בוחנת ולא מרפה,
״כמה אני בְּאַהֲבָה״

וזה לא משנה
אם אני היום בטוב,
או טיפ טיפה
שׂוֹחֶה ברע,

וזה לא משנה
אם יש לי על הראש,
טון או שניים
של דאגה,

כי ברגע שהצטמקתי
לתוך עצמי,
ברגע שראיתי
רק אותי,

היא לא הענישה
ולא כעסה,
פשוט קרסה
לתוך עצמה.

*

הכל מסביבי רוצה אותי באהבה.
מבקש את זה, מתחנן את זה, צועק את זה ושותק את זה.

להיות באהבה. זה חבר המלווה אותך. בכל מטר שתלך בחיים.
תבחר להיכנס הביתה, תבחר להתכנס לתוך עצמך,
תבחר לצאת החוצה, לכביש, לסופר, או לחפש עבודה.
תמיד תהיה שם השאלה המַנְחָה: ״כמה אתה באהבה״.

אהבה היא חיים.
אהבה היא נקודת מוצא.
אהבה שורדת חום וקור יובש וסערה.
אהבה נושאת עליה כל משא.

אבל, להיות באהבה זה כמו חבר נסתר. נעלם.
יום אחד הוא נמצא אתך, וביום הבא, נשארת לבדך.

והשאלה מטרידה,
האם האהבה הזו היא באמת גלים גלים, ענין של מצב רוח, יום באה ויום הולכת.
או שאהבה ניתנת לבחירה.
האם כמו לבחור באוכל בריא, ניתן לבחור ״להיות באהבה״ ?

כאשר ביתי הקטנה מכניסה את ראשה בין עיני ודורשת ״אבא תיתכל״ (תסתכל), נראה שאני יכול לבחור באהבה.
אבל כאשר אני מחזיק מול המוסכניק ׳תושבת מנוע׳ ושואל בחשד מדוע הוא החליף אותה אם היא נראית כחדשה, נראה שאינני יכול לבחור באהבה.

*

אבל אם אשאל את מהנדס האהבה, זה שהמציא אותי ואותה, נראה כי תשובתו ברורה.

ישנם שתי מערכות יחסים בסיסיות וראשוניות ביותר,
אחת היא אתה מול רֵעֲךָ – האנשים הסובבים אותך,
ואחת היא מול הווייתך – מול כל הקורה אתך,

על הראשונה הוא הצמיד ציווי:

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט)

וכך גם על השניה:

וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אלקיך (דברים ו)

התשובה במילה: וְאָהַבְתָּ. תהיה לאוהב.
בכל דרך שתלך, בְּחַר באהבה. הֱיֵה באהבה.

אז ״להיות באהבה״ – זה כנראה שלך,

נשאר עכשיו לחפש את הנוסחה.

תמונה4(דברים ו-ה) (ויקרא יט-יח)

לתגובות
להכיר עוד..

4 תגובות בנושא “להיות בְּאַהֲבָה

  1. יפהיפה ומרגש. אני גם מתמודדת עם שאלת האהבה… ומנסה להצית אותה ולהרגיש אותה. בתפיסה שלי אדם חי הוא אדם שמרגיש הרבה אהבה. ובשביל זה צריך לא לפחד להרגיש אותה. אני חושבת שלאורך הדרך יותר קשה לאהוב, כי אנחנו נפגעים ונהיים יותר ויותר מכונסים בעצמנו ומכך מפחדים. אבל אני תמיד מנסה וממשיכה לנסות. ומרגש אותי שגם אתה 🙂

    1. תודה רבה יובל
      מתחבר לדברים שכתבת לגבי הפְּגִיעוּת. באמת לפעמים נראה כי הפְּגִיעוּת סוגרת לנו את הדלת בפני האהבה.
      אבל תראי כי היכולת להיפגע, היא גם היכולת להרגיש אהבה. בשניהם הלב החשוף משחק את תפקידו באומץ. נותן מקום לכאב, נותן מקום לתחושה. נותן לעצמו רשות להתקיים ולומר את דְּבָרוֹ.
      להרגיש זה כח.
      הצד השני של פְּגִיעוּת ואהבה הוא לבנות חומה. להפסיק להרגיש.

      העיסוק באהבה עלול לשאת איתו חרדה, כי אהבה מזכירה אין סוף של ציפיות, כאב, אכזבות ועלבונות, אשר לכולם התשובה עלולה להיראות אחת: צריך להפסיק לאהוב. ככה הכל יותר פשוט.

      אבל יש הבדל בין להרגיש אהבה במצב סביל, לבין לבחור להיות באהבה, ונראה לי שההבדל הזה יכול לתת כח והבנה,
      רוב הזמן בחיים אנו נדחקים להיות במצב סביל, במצב תגובה, מצב בו אתה לא אקטיבי, אלא מוּבָל, כאשר הזמן הוא טוב והכל מאיר, אתה מרגיש ומגיב בהתאם, וכשפחות טוב, גם אז אתה מרגיש ומגיב בהתאם.
      וכל הזמן אתה לא באמת יודע מה מחכה לך בסיבוב..

      אבל כשאתה בוחר להיות באהבה, להעניק אהבה, להוביל מתוכך, מתוך הַפְּנִים שלך את האהבה החוצה, שם אתה חזק יותר, שם אתה מוגן יותר, שם העולם שלך נהפך להיות יפה כי אתה עושה אותו כזה, שם אתה לא יושב ומחכה להיות אהוב, שם אתה הוא האוהב.
      במצב כזה אתה מוביל את הפרשנות למציאות. אתה קובע מה אתה הולך לראות. נקודת המוצא שלך מתחילה ממקום גבוה יותר. וכמו שכתבת, כשאתה אוהב אתה חי יותר, אתה קיים יותר.
      זה מצב מיוחד בנפש ולא קונים אותו בשקל. אבל הוא כנראה כן נמצא שם בפינה, מחכה שנגיע אליו.
      ואני לא חושב שבמצב כזה אנו הופכים ל״חסיני אש״, ממש לא. אם אנו חיים בכנות, בתוך לב חי ופועם, אין דבר כזה ״חסין אש״.
      אבל מצב זה כן יחזק את היכולת ואת הזכות להרגיש פגיעה כשזו תבוא. לראות אותה בעינים ולהגיב עליה נכון, פרופורציונלית, ממקום קיים, ולא מתפרק.

      אני חושב כי עצם היכולת והבחירה לעבור מ-Mode של ״לשרוד״ את החיים ל-Mode של אהבה, זו מתנה גדולה והתפתחות לא מובנת מאליה.
      כנראה על דברים טובים משלמים ביוקר..

      תודה. בזכותך חידדתי גם לעצמי.

  2. מישהו האיר לי לאחרונה ששם ה י-ה-ו-ה יש לו צליל כמו של המילה אהבה, ואותו אחד המליץ לי להתחיל להתפלל ל״אהבה״. בהתחלה הייתי חשדני. מה זה להתפלל לאהבה? מתפללים להקדוש ברוך הוא וזהו. ככל שניסיתי התחלתי להאמין שיש באמת קיום ואופי עצמאי למילים ושהם לא בגדר ״בנייה חברתית״ שיוחסו להם משמעויות לאורך הדורות. בהזכרת ״אהבה״ ובתפילה לאהבה גדולה הלב נצבט, קם לתחייה, רוצה לפגוש את העולם. זה כאילו אהבה עונה לאלו שקוראים לה. היכולת לבחור לפגוש את הכאב צומח מאותו מקום של לבחור באהבה. ככל שנגדיל את הלב, ככה נחוש יותר כאב, אבל גם נחוש יותר אהבה. זה אותו מקום. וזה מפחיד מאוד. הרי לא בא לי לכאוב. אבל לא בא לי לכאוב כי גודלים ומפרשים כאב כ״רע״ כשבאמת, אם צוללים לתוך הרגש הזה של כאב בלב, מוצאים שם הגדלה אקטיבית של הלב. לפעמיים גם הלב רואה חזיון יפה והוא נצבט, יש תחושה כמעט כואבת של געגוע, אבל מעורבב בזה יש יופי נפלא אהבה עד למכאוב. זה קשה מאוד כשנמצאים במכאוב, אבל לאט לאט אני חושב שאפשר להתחיל לפתוח את הלב ולהסתובב בעולם עם לב פתוח לכל חי.

    תודה על הפוסט!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s