על רות ועל אהבה עד מוות

תמיד אהבתי את הסיפור הזה של מגילת רות.

גם אחרי לילות ללא שינה של חג השבועות, כשאני בקושי מצליח להחזיק את העינים פתוחות, משהו בקריאה של מגילת רות תמיד מעורר אותי, שובה אותי, משאיר בי איזה טעם מיוחד.

אני מנסה להבין מה יש בסיפור הזה.

*

קודם אתמצת אותו ׳על יבש׳:
בעקבות רעב בארץ ישראל, יורד אלימלך לארץ מואב עם אשתו נעמי ושני בניו.
אלימלך מת בניכר. ואחריו, בניו שנישאו לנשים מקומיות, מתים גם הם.
נעמי האלמנה מחליטה לחזור אל ארץ המולדת. כלותיה, רות וערפה, אלמנות גם הן, בוחרות להצטרף ויוצאות אתה לדרך.
בעקבות הפצרותיה החוזרות ונשנוֹת של נעמי, ערפה מחליטה לשוב אל בית אביה, ואילו רות מתעקשת להמשיך אתה.
נעמי ורות מגיעות לארץ, מתיישבות בה דלות וריקות ללא לחם למחיה.
העת היא קציר שעורים, רות מנסה לפרנס אותה ואת חמותה ויוצאת יום יום לשדה ללקט שיבולים מאשר השאירו הקוצרים.
השדה שאליה היא נקרית היא שדהו של בועז, קרוב משפחתה של נעמי.
בועז רואה את רות, ניגש אליה ומגלה הערכה לטוב שהיא גומלת עם חמותה, הוא מזמין אותה להמשיך ללקוט משדהו ולדבוק בנערותיו. את נעריו הוא מצווה לבלתי לגעת בה.
רות עושה כמצוות בועז, נשארת בשדהו וחוברת לנערותיו, וכך מביאה טרף לנעמי ולה כל עונת הקציר.
עוברת עונת הקציר. נראה שאין ממה להתפרנס יותר.
נעמי, בדאגתה לרות, מבקשת לה פתרון קבוע, ומצווה את רות לרדת בלילה אל הגורן כשהיא רחוצה, מבושמת ולבושה במיטבה, לגלות מקום משכבו של בועז ולשכב לצדו. להמתין למאמר פיו.
רות, ללא היסוס, עושה בדיוק כך, ובעת זו מבקשת מבועז כי יקחנה לאשה.
בועז, מוקסם ממעשיה של רות אשר ויתרה על הבחורים שקראו לה, נעתר, ולוקח את רות לאשה.
רות הרה ויולדת בן, ׳עובד׳ שמו. חמותה נעמי, מגדלת אותו ומתנחמת בו.
׳עובד׳ גדל, מוליד את ישי, ישי מוליד את דוד, הוא דוד מלך ישראל.

עד כאן הסיפור היבש.

*

ואני מנסה ׳לפענח׳ את דמותה של רות,
נערה אשר כל חייה לפניה, אך בניגוד לצפוי, במקום לבנות את חייה מחדש לאחר הטרגדיה המשפחתית שנקלעה אליה, היא נדבקת בחמותה, אשה מוּכּת אסון, זקנה ועניה אשר אין לה שום דבר חומרי להעניק לה.
החמוֹת הזו מבצעת צעד לא פשוט. כשהיא עזבה את הארץ, הארץ היתה בעת רעב ושפלוּת, והיא בעושרה בחרה לעזוב, להתנתק. כעת הארץ התרוממה קצת, והלחם חזר, אבל דווקא היא הפכה לחסרת כל, שבורת לב ואבודה. ועם כל זה היא עדיין חוזרת, חוזרת אל עמהּ, חוזרת אל אלהיה. החיים לא ממש נגמרו, יש מה לאסוף מהם. גם ככה.

אם נעמי חוזרת ובזקנותה, הרי רות באה מֵחָדָשׁ פעם ראשונה, ומקריבה על כך את נעוריה.

ביחד עם חמותה שאינה שָׂשָׂה לקחתה, היא נודדת אל ארץ זרה, אל עם חדש ואלוקים חדשים.

אבל..
העם שהיא בוחרת לה, לא בטוח שהיא רצויה בו, היא מואביה, והמואבים, לפחות הזכרים, אסורים בנישואין על היהודים.
האלוקים שאליו היא מתקרבת, אינו מחייך בשעה זו, להיפך, הוא בדיוק זה שלקח לה את בעלה, את חמיה, את גיסה וכל רכושה.
ובארץ החדשה היא עניה וחסרת כל, איש לא לוקח חסות עליה. כדי להשיג פת לחם עבורה ועבור חמותה, היא תצטרך לעבוד קשה במציאת שאריות שעורים וחיטים בשדות זרים.
ולבנות לה חיים חדשים, לחפש לה איש, לחפש אהבה ? לא כעת ! הבחורים אמנם קורצים, מהם אפילו עשירים, אך הם יְעַנּוּ לשלילה. היא לא תבחר בצעד משמעותי כזה לפני שנעמי תַּנְחֶה אותה לכך.

*

היא באה מבחוץ, מן עם זר ומנוכר, ונלחמת, חותרת למגע עם חמות, עם עַם, עם אלוקים, אשר כולם זרים לחלוטין. היא חסרת כל, כלום לא מובטח וכלום לא מאיר.
אך היא עוצמת עין, מתעלמת מקולו של עמהּ הקורא לה לשוב, מתעלמת מן נעוריה ההולכים וכלים, מתעלמת מן הבחורים הקורצים, ונלחמת בעוני וברעב.

היא תלך ותלך, ומבחינתה לָנֶצַח, רק המוות יעצור אותה.
ואולי גם המוות לא, לבסוף במצוות חמותה היא צועדת, יפה ומקושטת, משאירה גם את חמותה וגם את ביתה מאחור, כדי לעשות מעשה קרוב להתאבדות בשדהו של בועז.
הכל כדי שהאיש שיכול להיות אביה או סבּהּ, אולי ישאנה לאשה.

*

האם יש תכונה מוּכּרת שיכולה לתת הסבר, קצת מגע אנושי עם התמסרוּת והידבקות שכזאת ?!
לא מצאתי אף אחת מלבד ׳אהבה׳.

האם אותך רות, קראו ״חולת האהבה״ ?!
אך במה היית כה מאוהבת, האם אפשר לראות את זה, לספור או למשש את זה ?!

*

היהדות, מסתבר, לא סתם אהבה אותך בחזרה,
אולי היתה אפילו נואשת למצוא אחת כמותך,
מאוהבת עד מוות, נדבקת ולא מרפה,
תהרוג אותה, תקח לה הכל, והיא באהבתה.

רק תגידי רות – מאיזה חומר את עשויה ?!

תמונה3(רות א)

לתגובות
להכיר עוד..

9 תגובות בנושא “על רות ועל אהבה עד מוות

  1. קראתי בענין את הפרשנות המעט "נוצרית" [ אהבה כמוטיב מרכזי מאפיינת את הנצרות ולא את היהדות ] של סיפור רות. אני קצת חולק על ענין ה: "היא באה מבחוץ, מן עם זר ומנוכר, ונלחמת, חותרת למגע עם חמות, עם עַם, עם אלוקים, אשר כולם זרים לחלוטין.
    היא חסרת כל, כלום לא מובטח וכלום לא מאיר.
    אך היא עוצמת עין, מתעלמת מקולו של עמהּ הקורא לה לשוב, מתעלמת מן נעוריה ההולכים וכלים, מתעלמת מן הבחורים הקורצים, ונלחמת בעוני וברעב."
    – לפחות לפי המגילה, העם היהודי לא זר לה – כמה וכמה שנים חיתה עם בן זוג יהודי, במשפחה יהודית .
    – די מהר בועז מודיע לה או מציע לה ודורש שגם ישיחו עליה היטב – כך ששום סכנה לא מאיימת עליה מצד הבחורים
    – נעמי אינה עניה, ולא מאיימת עליה ועל נעמי שום "חרפת רעב". נהפוך הוא – נעמי בעלת רכוש [שדה המנוהל על ידי בועז ] ולפי פרשנויות מסוימות נעמי באה מהמעמד הגבוה בעיר.
    לענ"ד רות לא הקריבה כלום, ובועז, עפ"י פרשנות מסוימת, לא רק "נדלק עליה" אלא הבין היטב שנישואים עמה יבססו את השגת השדה [ מהנאמן על השדה ] ויגדילו את רכושו ומעמדו החברתי.
    ענין היותה סבת דוד המלך קשור לתרבות אחרת לגמרי, שהיהדות בת ימינו אינה מסוגלת להכיל. לא היהדות החרדית שהפכה אנטי יהודית בקיצוניותה [ ממש כמו הכת של פרנק, רק ללא המעשים המיניים ] ובוודאי לא היהדות המתנחלית שהיא עכו"מ מובהק, מקימי במות סגידה לאלילי כזב. אולי היהדות הרפורמית מציגה את הפן הרוחני העמוק באמת של סיפור המגילה.

    1. תודה על התגובה וההערות.
      כמה תשובות על דבריך:
      נצרות אני פחות מכיר, אבל בענין יהדות ואהבה, לא מסכים אתך, אני חושב שלהפך, ׳ואהבת׳ הוא מוטיב מרכזי ביהדות.
      בשתי מערכות היחסים הכי בסיסיות, הן כלפי ההויה והן כלפי היחסים האנושיים נאמר ׳ואהבת׳: ׳ואהבת את ה׳ אלקיך׳, ׳ואהבת לרעך׳. ׳ואהבת׳ זה תהיה אוהב, תבחר באהבה.
      ובמקום שנדרשת אהבה, ברור שהיא צריכה להיות לפני הכל. בראש סולם העדיפויות. אם הפחד והיראה הם השולטים, האהבה לעולם לא תבוא.

      לגבי אם העם היהודי היה זר לה, זה באמת ענין של פרשנות, מצד אחד היא היתה במשפחה יהודית כ 10 שנים, מצד שני זה לא היה בארץ היהודים ולא בתוך עם היהודים.
      בכל מקרה, כנראה המקום הטבעי שלה עדיין נשאר במואב. תראה שנעמי משכנעת אותן לשוב ״וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ״, וערפה אכן משתכנעת.

      לגבי מה שכתבת על סיכון מצד הבחורים, אני לא חושב שהיה לה סיכון מצידם, נראה יותר שהם פשוט קרצו לה, במיוחד אלו העשירים, ולולי בועז ונעמי שציוו עליה ללכת עם הנערות, יכול להיות שהיתה נענית לאחד מהם. תראה מה אמר לה בועז בבואה אליו בלילה בשדה: ״הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עשיר״. יותר גדול בעיניו זה שלא התפתתה אחרי הבחורים מכל החסד הגדול שעשתה עם חמותה.

      לגבי מה שכתבת שלא היתה עליהן חרפת רעב, לא מסכים, ברור במגילה שכן:
      הן חיות כמו עניות משאריות של הקציר, בועז מצווה על נעריו שיזרקו לה עוד קצת תוך כדי קציר: ״וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ״.
      בערב היא באה, מראה לחמותה את השלל, ומאכילה אותה מהשאריות של הארוחה: ״וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה משבעה״. אלו מעשים של עוני ורעב מובהק.

      לגבי מה שכתבת על ״היותה סיבת דוד המלך״ ועל ״הפן הרוחני העמוק באמת״, אשמח לביאור נוסף אם תהיה מוכן.

      1. תודה על התשובה הארוכה. "ואהבת.." זה כל עוד אתה דומה לי, כמוני. היהדות בת ימינו לא מכירה כלל בערך האהבה, נהפוך הוא. אם ישנה אהבה היא כלואה בין קירות חדרי הבית או הקהילה הדומה לך. שנאת הזר, שנאת האחר, אלימות שלא תאומן כלפי נשים [ ראה מקרה אחרון של הכאת בחור שבא להציל חברתו] השנאה לחילוניות הישראלית, הבוז למי שאינו קורא תורה. על איזו אהבה מדובר? הרפורמים הם יהדות האהבה האמיתית – רוצה להיות יהודי בכל מאודך – אין בעיה. הפרדת גברים מנשים – למה? קבלת האחר כשלם אלוהי, בוודאי. זו אהבה. אצל החרדים, אך לא רק, כל זה נחשב כפגניות-עבודת האל.

      2. השדה אליו יצאה רות לעבוד או ללקוט הוא השדה של נעמי!! איזה שדה קיבל בדיוק בועז מהנאמן? חרפת רעב? ממש לא! בניית רטוריקה של "רעב" על מנת להפגיש את שני הגיבורים – בוודאי.

  2. היי!
    שתדע שבד"כ אין לי כוח לקרוא טקסטים על התנך, אבל הטקסט ממש זרם, נהנתי לקרוא, וגם בשביל הידע הכללי.
    אהבתי את הפרשנות שלך אבל לא ככ הסכמתי איתך, למרות שיכול להיות שבגלל שאתה מכיר את הסיפור לעומק אתה חושב ככה, ואני לעומת זאת מכירה רק מהתקציר שכתבת.
    לפי הפרשנות שלך המניע של רות הוא "אהבה עיוורת", "חולת אהבה".
    אני חושבת שייתכן והמניעים שלה אחרים.
    היא נהיית אלמנה, ייתכן לגבר שאהבה מאוד. אמו של הגבר שאהבה יכולה להוות עבורה דמות מוכרת, אוהבת, שמזכירה לה את בעלה. ייתכן והיא צריכה דמות כזאת, מערכת יחסים שבה תומכות אחת בשנייה ומנחמות אחת את השנייה, בתוך עולם שנהיה עולם אבלות. אולי היא מעדיפה להצטרף לאמו של אהובה המת, לא בגלל אהבתה למציאות החדשה, אלא בגלל שלא יכולה לדמיין את עצמה חוזרת למציאות הישנה, ללא הדמות המוכרת, שמייצגת את המציאות הישנה, הבטוחה והנעימה ושמהווה חלק מאהובה המת.
    כלומר, אולי הדת לא עניינה אותה יותר מדי, פשוט רצתה להצתוות לנעמי, ומשום שרצתה לעשות מה שאומרת לה, מתוך אמונה שהיא יודעת בטובתה, רצתה "להתגייר" כדי להיות באמת שייכת, ושלא יוכלו להגיד לה אחרת. הרי זה לא מובן מאליו שאמו של בעלה המת תרצה שאלמנתו תתקדם בחייה ו"תחליף אותו", יש כאן בסיס לאמונה של רות בנעמי.
    מה שאני מנסה להגיד, שלא הכל חייב להיות קדושה, אהבה טהורה (שלצערי אני לא מאמינה שקיימת), הפרספקטיבה שלי בתחום הזה היא יותר שחורה. אני חושבת שכל דבר שנעשה מונע מאינטרסים, ושה"טוב" שמוגדר ע"י אחרים הוא כמה אתה אמפתי אליהם, לסביבה, ושה"טוב" שאתה מגדיר ע"י עצמך זה כמה אתה קרוב לתדמית האידאלית שהיית רוצה להיות, כמה אתה פועל על פי העקרונות שלך, האמונות שלך וכו'.
    ולכן פחות מתחברת לפרשנות שלך, אבל מניחה שאם הסופר המקראי בחר להתייחס לסיפור הזה, ולתאר אותו כך, יש לכך סיבה. למרות שאולי הוא בעצמו פירש את מעשיה לא נכון, או בכוונה בחר להשתמש בסיפור הזה כדי לקדם את המסרים שלו.

    1. תודה על התגובה.

      בין רות לנעמי ללא ספק ישנה אהבה. זו לא השערה או פרשנות, זה כתוב בפירוש: ״כַלָּתֵךְ אשר אֲהֵבַתֶךְ.. אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים״
      השאלה, האם זו אהבה המזכירה חיים ישנים, בעל אהוב שאבד, אבלוּת משותפת, גורל משותף, או שזו אהבה וקשר למשהו עמוק יותר שנעמי מייצגת.

      התחבטתי רבות בשאלה הזו.

      יש קצוות שהובילו אותי לתחושה שמדובר באהבה וקשר למה שנעמי מייצגת ומאמינה ולא רק לנעמי האשה,
      קודם כל תראי את המילים של רות:
      כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר, כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ
      המילים האלו נאמרות אחרי שלשה מחזורי שכנוע של נעמי לרות לחזור אל ארץ מולדתה.
      זה אומר כי גם אם הקשר היה אהבת נעמי בלבד, הרי הוא לא היה הדדי כלל. נעמי לא צריכה אותו, לא מחפשת אותו ולא מעוניינת בו. ורות בשלה, היא תלך ויהי מה.
      זה מכוון לאהבה שהיא קצת מעבר למניעים הנ״ל. אבל מסכים שזה עדיין לא הוכחה מוחלטת.

      הדבר שגרם לי להיות בטוח שזו לא רק אהבה נטו לנעמי, הוא צורת בחירת בעלה לעתיד ואהבת חייה של רות.
      רות נמנעת מכל קשר עם כל הבחורים שקוראים לה.
      יש שתי אפשרויות למה, או פשוט, כי קשר עם בן זוג ׳יחתוך׳ את הקשר עם נעמי אהובתה, או מתוך ציות לבועז ונעמי שלא ללכת אחריהם.
      במגילה מתברר כי הסיבה השניה היא הנכונה, כי כאשר נעמי מצווה אותה ללכת אל בועז, ועוד בצורה ההפוכה מכל הגיון, היא מוכנה פתאום לעזוב גם אותה, את נעמי אהובתה, ואת הבית לטובת הציות לנעמי.
      היא נפרדת מנעמי עצמה, רק כי ככה נעמי אמרה. נעלמה פתאום העקשנות הראשונה של ״כי המוות יפריד ביני ובינך״.
      ובועז לא היה הגבר מושא החלומות של רות, בועז עצמו מעיד על זה, בבואה אליו בלילה הוא מוקסם מהויתור שלה על כל הבחורים:
      ״הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עשיר״

      זו נראית הוכחה כי האהבה לא היתה לנעמי האשה, אלא למה שנעמי ייצגה ושיקפה לרות, וכשהגיע הזמן, האהבה הזו הצליחה להביא אותה גם ללכת אל בועז.

    2. בהחלט את צודקת במסקנה שלך – הסופר המקראי מעולם לא כתב לשם "האומנות", וקריאת ספרי התנ"ך איננה לשם "בילוי" או "אומנות" אלא כדי ללמוד מהם בפועל ובממש על הנהגת אלוהים את העולם, ומכאן איך להתנהג.
      האינטרס של הסופר המקראי הוא כמובן הצגת שושלת דוד המלך, והסיפור נכתב הרבה אחרי שדוד כבר לא היה בין החיים יותר. האם הסיפור נכתב על ידי סופר ששייך לממלכת ישראל או לסופר ששייך לממלכת יהודה? כל אלה הן שאלות של ביקורת המקרא שעוזרות בבניית מסגרת ביקורתית וסבירה לסיפור ולהבנתו, לא כפשוטו, כלומר כסיפור סנטימנטלי על אחת שהתאהבה בחמותה עת בעלה נפטר, חזרה עמה לארצה, ושם הפלא ופלא מצאה את גבר חלומותיה – הכי עשיר בסביבה, והתחתנה אתו.

      1. תודה לשניכם על ההתייחסות!
        arikbenedek: מה שניסיתי להגיד הוא שהמציאות שהסופר המקראי תיאר היא לאו דווקא המציאות בה הייתה שרויה רות. הסופר המקראי יכול לנצל את המקרה של רות על מנת להעביר את המסר שנוח לו להעביר. השאלה במה אנו מעוניינים, בתור קוראי הטקסט. האם אנחנו מעוניינים להסתכל על התנ"ך כספר דתי, שמספר על העם היהודי, או על התנ"ך כספר היסטורי, המתאר מציאות דרך משקפיים של סופר מקראי בעל אינטרסים. אגב, למיטב ידיעתי, כמו כל היסטוריון שכותב כתבים.
        torahandi: עדיין לא שכנעת אותי, אבל זה ממש עניין של פרשנות לפי דעתי וזה בסדר. האמת היא שכל נימוק שהבאת, אני יכולה גם להסתכל עליו מנקודת המבט שלי, ולראות למה הפרשנות שלי היא הנכונה. אני מעריכה בך שאתה מחפש את הטוב שבאדם, ובוחר להסתכל על כל דבר שאמרה כביטוי של אהבה כלפי מה שנעמי מייצגת, אבל אני חושבת שהאנושיות שבאנשים, והמניעים שלהם, יכולים לגרום להם עדיין ללכת עיוור אחרי בן אדם (וזה בסדר), וההליכה אחר הבן אדם יכול להראות כאילו נעשה מתוך אהבה טהורה אבל זה מטעה. לדוגמה, בהקשר הפסקה הזו שכתבת:
        "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר, כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ
        המילים האלו נאמרות אחרי שלשה מחזורי שכנוע של נעמי לרות לחזור אל ארץ מולדתה.
        זה אומר כי גם אם הקשר היה אהבת נעמי בלבד, הרי הוא לא היה הדדי כלל. נעמי לא צריכה אותו, לא מחפשת אותו ולא מעוניינת בו. ורות בשלה, היא הולכת ויהי מה. זה מכוון לאהבה שהיא קצת מעבר למניעים הנ״ל. אבל מסכים שזה עדיין לא הוכחה מוחלטת."
        אתה מפרש את הציטוט הזה שרות אמרה כאהבה לנעמי, אני מפרשת כתלות בה, כחוסר יכולת לסבול את המחשבה שתפרד ממנה. במצבי אבלות וכאב גדול, אנשים יכולים לעשות הכל על מנת לצאת מהמצבים הללו, ואולי במקרה של רות, קרבה לחמותה, שהייתה כמו אמה בימי נישואיה לגבר שמת, יכולה להיות העוגן בחייה שגורם לה לא להשתגע לגמרי.
        בקיצור, עניין של פרשנות, ומעבר לפרשנות שלנו, זהו עניין של פרשנות של הסופר המקראי מהיסוד.
        חוץ מזה שאם זה נכתב אחרי שדוד מת, איך הסופר המקראי ידע מה הסיפור של רות? ומה הכתבים הללו אם לא פרשנות שלו של סיפור שאין לדעת את אמיתותיו בכלל?
        תודה רבה לכם! נהנתי מאוד!

  3. בקשר לדיון שעלה על המניעים של ה״סופר המקראי״ ואמיתות הסיפור:
    2 הערות:

    1. נקודת המוצא שלי היא שהתנך הוא ״ספר קודש״.
    ״קודש״ בהקשר הזה הוא שהמניעים שלו הינם רק בקשת אמת, ללא שיקולים זרים.

    זכות הקיום שלו, השמירה האדוקה עליו במשך הדורות, ההגות האינסופית בו המתועדת, כתובה ומסורה במשך כ – 2000 שנה, מראים על ידיעה ברורה כזאת שהנחתה במשך דורות את היהדות המסורתית, ולא רק.

    זה גם ההסבר ההגיוני מדוע במשך הדורות, אנשים, אף משכילים ביותר, עלו על המוקד, מסרו את נפשם וכל אשר להם כדי לא לעבור גם לא על מילים אחדות ממנו.

    2. כשמדובר על סיפורי תנך, הסיפור הכתוב, הוא הדבר היחיד שנשאר מתוך 2000 שנות הגלות. לא תמיד יודעים מי הוא הסופר ומה היתה הסביבה שלו. כן יודעים כי הוא כתב קודש, ובמובן הזה, לכל מילה יש ערך גדול.

    לכן מה שמנחה אותי תוך כדי עיסוק בו, הוא לא לחקור את המניעים של כותב הסיפור, אלא לחקור את הסיפור עצמו.
    אני מנסה לקרוא טוב, להפוך את הסיפור, להצליב ולְעַמֵּת חלקים בתוכו, לחווֹת אותו עד כמה שניתן, וכמובן להיזהר לא להוסיף ולא לחסר ממנו.
    ומתוך כל זה לנסות ללמוד מה הוא יכול ללמד אותי, בן שנות האלפיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s