מחשבות למוצאי יום כיפור

מוצאי יום כיפור. מנסה לאסוף את המחשבות ואת התחושות.

*

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם ״ זו נשמעת הבטחה מקסימה.

אתה לא דורש תשלום הוגן ולא תיקון מדוקדק לכל עיוות שלנו.

היוזמה היא שלך. אתה מבצע כפרה. אנחנו רק צריכים להיות שם בנוכחות. להאמין שזה קורה.

אבל כל שנה מחדש אני שואל, מה קורה שם באמת ?

מה זאת אומרת לכפר ? האם אתה יום אחד בשנה מוחק שם את פנקסי רשומותיך, כך, סתם, בינך לבינך ?

והיכן אני בסיפור ?

סתם להאמין בלב כי ישנה שם רשימת חובות אשר נמחקת פעם בשנה ?

ועם מה אני קם מחר בבוקר, להמשיך את ה׳אני׳ של אתמול, לפתוח ולמלא רשימה עבור שנה הבאה ?

לא. משהו פה עדיין לא מתיישב לי בראש.

*

אבל במקום להתרכז במה קורה אצלך, אולי אנסה לחשוב מה קרה אצלנו, כאן למטה.

מדוע עם ישראל בן שנות 2020 – שָׁבַת היום ? על מה ולמה נעצר כך סדר יומו ?

*

זה לוקח אותי למקום אחר לגמרי.

זהו אותו עם הסוחב על גבו 3000 שנה את מצוות ׳ברית מילה׳.

גם בני מזרח, גם בני מערב עדיין מקפידים לקחת כל תינוק בן יומו ומבלי להיוועץ בו, מבצעים בגופו ניתוח להסרה חלקית של איבר.

ללא בית חולים, ללא רופא מנתח וללא להחתים איש. מדובר באירוע של ׳בית כנסת׳, ובסיומו – סעודה חגיגית.

מה ההגיון בזה ?

שתי אפשרויות עולות לי בראש, הן נראות דומות אך קיצוניות ביותר:

או שמדובר בטפשות, תמימות ורוע. אין רשות היחיד. אין בחירה חופשית. אין זכויות לַתינוק חסר היכולת והאונים.

או שיָצוּק בנו בטחון עצמתי ביותר באיזה מימד נסתר. ואנו מוסרים עבורו באהבה את רשות היחיד, את זכויות הפרט ואת הבחירה החופשית.

האפשרות השניה נראית מתאימה יותר לאקלים שלנו.

נראה כי אנו חווים מימד שהוא לא אנחנו. אנו מעמידים אותו במרכז וחגים סביבו.

אנו מוסרים עבורו את עצמנו.

*

אולי כזה הוא יום כיפור,

אם כל השנה אנחנו המרכז ו׳הוא׳ הקישוט. מבקשים ממנו שיעזור כשצריך וישתוק כשלא צריך.

אז ליום אחד הפכנו את נקודת המוצא.

ליום אחד באנו להניח על השולחן את זה שאנו קטנים, חסרים, מפוזרים וממש לא מדויקים.

ליום אחד באנו לציין כמה כלום לא באמת מגיע לנו.

ובאותה נשימה ממש לתלות עינים, לבקש את רוחב הלב, לבקש את הסדר. לבקש את הדיוק.

ליום אחד מסרנו את עצמנו.

*

אולי לזה למצב הזה בנפש קוראים ׳מחילה וכפרה׳.

לתגובות

9 תגובות בנושא “מחשבות למוצאי יום כיפור

  1. כמה מרגש וכל כך מעורר מחשבה.
    התובנות שלך גורמות לי לתהות מה מתרחש בינינו לבינו (או לבין כל מימד נסתר אחר אליו אנחנו נולדים ומתמסרים).
    האם מה שאתה מתאר שמתרחש בברית המילה וביום כיפור – הביטחון העצמתי בעבורו אנו מוסרים את הבחירה החופשית – מתרחש בעצם בכל יום בשאר השנה? פשוט בצורה פחות ברורה?
    הרי ללא הביטחון הזה, ההתמסרות למימד אחר שיבטיח שיהיה לנו טוב, כל בחירה "חופשית" שלנו תהיה מפחידה ומאיימת, ואולי אף מקפיאה ומשתקת. אולי ברית המילה ויום כיפור הם פשוט הביטוי העוצמתי ביותר של הביטחון הזה, בו אנחנו צועדים בכל יום.
    תודה על עוד פוסט נהדר שמציף שאלות חשובות.

    1. מסכים. אני מרגיש גם שללא איזה בטחון והישענות בתבונה העוטפת אותנו, היינו נושאים את חבילת חיינו בקושי רב.
      ככל שאתה לבד יותר, ומאמין פחות, כך כובד האחריות גדול יותר, גדול עד בלתי אפשרי.
      "איכות חיים", זה רק כשיש לך על מי ועל מה לסמוך.
      התדיינתי על זה עם אריק כאן..

      ואם יעניין אותך עוד, כתבתי גם כאן כאן

  2. מבחינתי, כיוון שאין ישות חיצונית ועליונה לי בחיי, ענין הסליחה והמחילה קצת פחות דרמטי, והשאלות שאתה שואל את עצמך מעסיקות אותי אבל על תדר אחר לגמרי. אני חוזר אל לימודיי ונזכר שהטלת מום בגוף הינו מנהג שבטי עתיק יומין, וגם כיום אנחנו מזהים טקסים כאלה בחברות שונות בעולם – למשל ברית מילה [ המוכרת לנו היטב, ולמוסלמים ], טבעות סביב הצוואר והארכתו, חירור אבר המין, קעקוע על הגוף. לא חסר. חלק ממנהגי כנופיות וקבוצות חברים הם לפגוע בגוף כביטוי לאומץ אישי ורצון להשתייך, להטביע בגוף את סימן השייכות. אינני מוצא באמת זיקה בין הטלת המום בגוף לבין יום כיפור, אבל אני מוצא זיקה עמוקה ביחס אל עצמך כישות מוסרית, כאדם הרואה מעבר לצרכיו, מעבר ל"כאן ולעכשיו".
    גם היוונים ראו, כנביאי ישראל, את המוסר החברתי וההתנהגות המתייחסת למטא-פיזי [ אלוהים, אלים ] כערך וכקובע נורמות ההופכות אדם ליותר מ"חיה חושבת". היהודים בחרו יום בשנה [ אם כי מעולם לא בטלו את הדבר הבסיסי ביותר ביחסי בני אדם – בקשת סליחה ] בו העינוי הגופני מוביל לקתרזיס רוחני ורגשי, שבעקבותיו אדם/אשה משנה את התנהגותו הבינאישית, האישית והחברתית [הפוליטית ]. היוונים בחרו להם את הטרגדיה ככלי לחינוך האדם להתנהגות מוסרית, לחיפוש אחרי הצדק והמוסר האנושי כמו גם האלוהי. המושג קתרזיס מגיע מפואטיקת התיאטרון היווני, ומהציפייה שלאחר צפייה בטרגדיה איומה על גילוי עריות, רצח האב או האם, חיסול האחים, רציחת שליחים, האזרח היווני יגיע לאיזו תובנה טוטאלית לגבי חייו והדרך הנאותה לחיות אותם. [קתרזיס].
    התרבות ממנה אני בא, היהדות לטעמי, בחרה דרך הרבה יותר מורכבת מצפייה בהצגה, כשהסחות הדעת מרובות. היהדות [ לטעמי לפחות הצום אינו נדרש באמת, אבל אין אני יכול לשפוט את העבר במונחי ה-הווה] העדיפה 24 שעות בהן האדם עם עצמו באופן השלם ביותר. לשם כך לבד מן הצום נדרש המאמין להימנע מיחסי מין, ויש איסור המלאכה, שמסיחה את הדעת מהענין בו על אשה להיות עסוקה 24 שעות.
    לטעמי שני האיסורים האלה, שהרבה חילונים בשמחה קופצים עליהם כשהם בתוך מסגרות של "תורת המזרח" סדנאות של יוגה, כל מיני גורו'אים, הם התשתית הנכונה לזמן איכות של אדם עם עצמו. זמן בו הוא יכול לפשפש בכל מעשיו, מכל הכיוונים, מכל הזוויות ובכל רמות התודעה הנחוצות לו.
    היחיד המשכיל, היחיד הרואה את חייו כתוצאה של החלטות רציונליות או אחרות חייב לעמוד מול החלטותיו ותוצאותיהן, לא להסיט עיניו הצדה. לצערי, 90 אחוז מבני עמנו, ויש בי הרגשה שתסכים אתי, רואים בריטואל החיצוני את העיקר. מעבר לכך אינם חודרים פנימה, לא אל נפשם, ואם באנשי אמונה אנחנו, גם לא למהותו הרוחנית והמיסטית של היום הזה. לחילונים כמוני, השקט והיעדר הסחת הדעת מכל סוג הוא רקע מושלם להרהורים דומים לשלך, ללא הרכיב של "אלוהים".
    שנה טובה

    1. אתה מציג אלטרנטיבה שיכולה להסביר את היום הזה גם ללא נוכחות מטא-פיזית:
      יום של אדם עם עצמו. יום של כיבוי רעשים. יום מיוחד לקשב פנימי עמוק. (שזה בפני עצמו, ואני ממש מסכים, המצרך היקר והנדיר ביותר היום)
      הבעיה שלי עם זה כי ללא קבלה של המטא-פיזי, לַיום הזה לא היה קיום, לולי תורה שאומרת מה לעשות, איך לעשות, מדוע לעשות ומה יקרה אם לא תעשה, הרי אף אחד לא היה עושה. כלום.
      זה הרי לא נוח לאיש להיכנס למסגרת מאולצת שכזאת ביום מוכתב, בשעה מוכתבת. (נכון, כשהולכים לגורו במזרח, כשזה בא בטוב, מוכנים לעשות הכל, לא כשזה בא מלמעלה בצורה מחייבת) רק אמונה במטא פיזי יכולה להסביר את האילוץ וההכרח שהפך את היום הזה למציאות קיימת.
      אני מניח כי עבור רוב האנשים הצמים/שובתים, הפחד מ׳מה יקרה אם לא׳, גדול וקודם לכל הסבר רציונאלי אחר ליום הזה.
      התופעה המוזרה הזאת הזאת יכולה להיות מובנת רק בגלל אמונה בנוכחות ׳אחרת׳.
      בקשר לנושא הסליחה והכפרה:
      בהנחה שהמקור היהודי ליום כיפור הוא התנ״ך, הרי הסליחה חקוקה בו: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם״. כל עבודות הכהנים בבית המקדש נסובו סביב הכפרה הזאת.

      1. המטאפיזי והדתות פעלו בעולם הפרה-טכנולוגי, פרה-מדעי. לא היה זה מקרה כלל שגלילאו נדרש לכפור בגילויי האמפיריים, וגם כיום מנהלת הדת [ אסלם, נצרות, יהדות, בודהיזם או כל דת אחרת ] מאבק כוחני בעולם המדעי המטיל ספק ודורש הוכחה "חומרית" לביסוס תקפות ואמת.
        ברור שמנהגי הכפרה, לא רק ביהדות [ הבודהיסטים טובלים בגנגס, האינדיאנים נכנסים לאוהל זיעה ] מקורם בדת. העולם המערבי הצליח מאז המאה ה- 17 וביתר שאת המאה ה- 18 לחלן את המבט שלנו על החיים, וכך אם נחזור לניטשה ולפילוסופיה האקזיזנטיאליסטית [ יש שמתחילים את ההכרה של האדם בעצמו ללא צורך בישות מטאפיסית כבר בד'קארט עם "הקוגיטו" ]. אין באמת פשר לעולם. הסדר, הארגון והמשמעות היא תוצר של המוח האנושי – מחקרי מוח רבים מאוד מוכיחים ללא כחל ושרק את נכונות הטענה הזו, ביחס לחושים שלנו ולדרכים בה אנחנו מעצבים עמדות – ולכן, לפחות אנשים כמוני מסכימים עם פרויד, שאלוהים הוא תוצר אנושי, של הפסיכֶה האנושית, לה הוא קורא: סופר-אגו, דמות אב, עקרונות חיצוניים וכל שם שהפסיכולוגיה מעניקה לעקרונות חיצוניים לאדם, שאדם פועל על פיהם.

      2. בעיני גם, הכל מתחיל ונגמר בתוצרים של המוח האנושי.
        גם ״אמת אבסולוטית״ כביכול, נולדת בתוך המוח האנושי.
        השאלה היא – ואני מצמצם אותה לרגע לדיון שהתחלנו כאן – האם המוח האנושי ׳המחולן׳ יכול לייצר ״יום כיפור״ בסדר גודל כזה.
        ואם לא, כמו שלכאורה נראה, אז אולי משהו התפספס ב״חילון״ שלו.

      3. קוראים ל-מה שאתה עושה עכשיו "אנכרוניזם". אתה מפעיל שיקולים של המאה העשרים ואחת על תרבויות שנוצרו לפני 15000 שנים [ ראשית המהפיכה החקלאית, עפ"י ממצאים ארכאולוגיים]. פרוייקט החילוניות כפי שאנחנו מכירים אותו החל בעולם המערבי בתחילת
        המאה – 15 ואולי קצת לפני והגיע לשיא אחד במאה ה- 16 עם גלילאו, שיא חדש עם ד'קארט, אחר כך קאנט, הגל, מרכס ורבים טובים אחרים. המאה ה-19 שראתה במדע את שיא התרבות האנושית המיתה אותו, את אלוהים, פעמיים: פרויד וניטשה. אז כן ונכון – פרוייקט יום כיפור בסדר הגדול שלו חייב קבוצת אנשים מאמינים בעלי כוח שלטוני, פוליטי, תרבותי שיש ביכלתם גם להעניש את המפירים קיום פולחן זה. כיום אתה ואני משוחחים בשלווה על היבטים מיסטיים, מטאפיזיים וחומריים של המנהג הרוחני הנהדר הזה של "כפרה, סליחה, תיקון עצמי , תיקון נפשי ורוחני". אני לא מתכחש להיות "יהודי דתי" מבחינתי היותו דתי לא מונע ממני להפוך יום זה ליום של הרהורים [על אף שאינני מקיים את מצוות הפולחן]. אני בטוח שאתה כמוני ואולי יותר ממני מקפיד על "היות מוסרי, נקי כפיים ואוהב הבריות". שנה טובה לך.

    2. ובלי קשר לדיון.. אהבתי:
      ״24 שעות בהן האדם עם עצמו באופן השלם ביותר.. זמן איכות של אדם עם עצמו. זמן בו הוא יכול לפשפש בכל מעשיו, מכל הכיוונים, מכל הזוויות ובכל רמות התודעה הנחוצות לו״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s