מנסה להבין את חג הסוכות. לְמָה הוא בא ועל מה ?
בכתובת המוצא שלו הוא מופיע כך:
וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה ״
החג נמצא בסיום השנה החקלאית, זמן איסוף התבואה הביתה.
התורה מלמדת כי זהו זמן שיש להתמסר אליו, לשמוח בו, ולא להניח לו לחמוק ולהשתלב בתוך שגרת הטרדות.
היא מלמדת גם לעצור לרגע את שגרת הצריכה האינסופית, לשאת עיניים אל האדון הגדול ולהיזכר שוב: "זה לא שלי", "זה לא מובן מאיליו".
אבל איך אפשר למצוא קשר בין הריגוש המיוחד של האסיף לבין דור ה-2020 ?
רוב מקורות הפרנסה היום אינם שייכים באופן ישיר לאדמה, ובוודאי שאינם תלויים במחזורי הטבע החקלאיים.
מי מרגיש או יודע משהו אודות החיטה ממנה עשוי הלחם שהוא אוכל ?!
תן היום לאדם מחשב, חבר אותו לאינטרנט וסגור אותו בחדר שבעים שנה, הוא יסתדר מצוין.
הוא יצטרך אולי רק פסיכולוג, אבל זה אפשרי גם בזום.
*
זה מחזיר אותי שוב למצרך הנדיר ביותר היום: חיבור.
לא חיבור ל WiFi, לא חיבור לרשת.
חיבור לעצמנו. לחומרי היסוד שלנו.
לא יודע אם יש עוד סיכוי לבצע את כל הדרך אחורה חזרה עד האדמה.
אבל אולי לרגעים בסוכה, תחת גג טבעי ובלתי מתועש, חשוף מעט יותר לרוחות השמים, תוך לקיחת פסק זמן משגרת העבודה הלוהטת, אולי שם ניתן להשיג קצת מהחומר הזה הנקרא ׳חיבור׳.
חיבור להישגים. חיבור למשפחה. חיבור לילדים. חיבור לאהבה.
חיבור לברכה הנמצאת ועוטפת אותנו. היא זקוקה לרגע של התייחסות, חיוך ושביעות רצון מצידנו.
ואם לא לחגוג איסוף תבואה חיצוני, אולי לפחות נחגוג איסוף עצמי.
תורה ואני 
כתבת מקסים. אני מזדהה כל כך עם הכמיהה לחזור לאדמה, אפילו רק לקצת. וכמה פסק הזמן הזה תחת הגג הטבעי (ומדי פעם, גם בלי גג בכלל – רק אנחנו והשמיים) הוא הכרחי לגוף וללב.
איזה רעיון נפלא לחגוג איסוף עצמי. אני מאמצת בחום. חג שמח!
כתבנו הפעם את ואני על חלקים ממש דומים 🙂
יש לך חלק.
תודה רבה.
חג שמח.