עם הגב אלייך. סוכתי.

זה הולך ככה.

מגיע יום, מגיעה שעה ואתה חוזר לשגרה.

*

אז כן סוכתי, אני בא לפרק אותך.

במִסְפְּרֵי מתכת מתועשות אגזור את החוטים הצמחיים שקשרו אותך – העמידו אותך על טהרת הטבע.

ובזמן שאני אאיץ ל 100 או ל 1000 את שגרת חיי, ארוץ מכאן לשם ואעשה פרצוף רציני של חיים אמיתיים, אַתְּ תעלי לך אבק במחסן.

אַתְּ דוממת סוכתי ואני מקווה שאת לא מרגישה את העוול הזה.

שבעה ימים בשנה את נחגגת. וככה פתאום מגיעה עת פקודה ואת מוּרֶדֶת אל גורלך בקומות מינוס שכוחות, אל אחד עשר חודשי דממה.

*

ואתה אתרוגי, כמה יפה היית.

שבעה ימים של חג ולא מצאתי עוד בתוכי מקום להכיל את יופייך, להבין לשם מה באת אל תוך ידי.

אתה תשוב כעת אל הטבע שאתה מכיר. אני אשוב אל שגרתי שלי.

אתה תתייבש כמו שאתה יודע, תצטמק אל תוך עצמך, אל בדיוק מי שאתה. ואני אקווה לפרוח, להתממש ולהתפתח.

אתה לא כועס או משהו, נכון ? ככה זה עובד.

*

אבל אני מבטיח, אני אבוא אליכם שוב שנה הבאה.

אדע מחדש כמה אני קטן.

אבין אולי טוב יותר כמה אתם גדולים.

לתגובות