מאז הגן ועד היום, נח והתיבה נותרו בתוכי ללא מגע.
מנסה להסיר את האבק הרב שהצטבר שם.
*
כמו בפוסט הקודם, ניסיתי שוב "להפוך את הקוביה" ולספר את הסיפור בשפת המארג הטבעי.
בסיפור, המין האנושי משחית את דרכיו ומעוות את צורתו. הטבע מגיב גם הוא בחוסר איזון.
גשם יורד ארבעים יום ללא הפסקה, ובמקום להביא בשורת חיים הוא מביא פירוק ומוות.
המין האנושי והחיים בכלל, מוכחדים, מלבד ׳קפסולה׳ עם מדגמית של צורת החיים שחוצה את המבול לעולם החדש.
בעולם החדש שאחרי המבול החוקים משתנים. ישנה הבטחת קיום למין החי.
הטבע מבחינתו ימשיך לתפקד כרגיל גם אם האדם ישחית את דרכיו.
*
לאחר המבול מתרחש למעשה נתק בתוך המארג. המִתְאָם והאחידות נפגעים.
אולי המארג עדיין חי וקיים, אבל אחד השחקנים, האדם או הטבע – 'נזרק' החוצה.
*
כך או כך, עדיין לא הוכרז על ייאוש טוטאלי.
עוברות אלף ומשהו שנים ומתרחש ניסיון נוסף.
"בני ישראל" מבני בניו של שֵׁם בן נח, עולים לארצם המובטחת. והנה שם המארג הקוסמי חוזר לחיים:
אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ.. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ "
פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם.. וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם "
הטבע חזר להיות "תגובתי".
*
אבל איפה אנחנו בסיפור. בני ה 2020.
האם אנחנו עוד חלק מהמארג ? האם הוא בכלל קשור אלינו ?
כמה יחסי גומלין מתרחשים באמת בינינו ובין הטבע כאשר חיטה אפשר לייבא מארצות הברית, מים אנו יודעים כבר להתפיל, ואת ה iPhone החדש חברת Apple תייצר עם או בלי גשם.
אבל אולי כן ישנו איזה כח משיכה המושך אותנו אל האחידות הזאת. אל מארג מתוקן ומחובר של אדם וטבע.
תורה ואני 
תיבת נוח היא באמת רעיון מבריק ששימש אלפי חיבורים, שירים ורעיונות פוטוריסטיים לגבי גורל האדם. המיתוס קיים במיתולוגיה הכנענית או הבבלית לפני הסיפור המקראי, ויש הטוענים שמקורו בתקופת הקרח האחרונה או בעצם תקופת הפשרת הקרח האחרונה. נדמה לי שזו הסיבה שקיימים בעולם בנקי זרעים, דגימות דנ"א של כל יצור שהאדם נפגש אתו, ולפחות בערוץ דיסקברי מציגים סרטים ותוכניות העוסקים במנוסה מכדור הארץ או יצירת כדור הארץ 2. אם אתה אוהב ספרות מד"ב אז בוודאי פגשת את הגאון דאגלאס אדאמס וסדרת המדריך לטרמפיסט בגלקסיה, בה כדור הארץ נהרס, כי הוא חוסם דרך בינגלקטית, ומוקם מחדש על ידי עכברים 😉 רעיון אחר קיים בסדרה מד"בית אחרת ששמה "היפריון" שכתב דן סימונס ששם נוצר כדור ארץ חדש על חורבות קודמו.
אבל לך ולי מספיק – שיתן הגשם בעיתו.
האמת שהרוב הוא סינית עבורי. סליחה על הבורות והבערות.
אבל איך אמרת, העיקר ש(הוא)יתן הגשם בעיתו. בזה אני הולך אתך.
והאמת, די הטרידה אותי השאלה: כיצד הסיפור הזה נהיה כל כך אוניברסלי, מה יש בו ?
קראת לו "גאוני", אבל בעיני כסיפור, זהו סיפור מוזר. לפחות עבור כל אלו שלא ירשו אותו בתוך ה DNA שלהם.
מה גורם לפליימוביל להמשיך לייצר דגמים שלו. ומה זה אומר על ילדי כדור הארץ.
לענ"ד, הסיפור נוגע ממש בתשתית הקיום שלנו כחיות בעלות תודעה עצמית, זכרון ומבט לעתיד. אחד הדברים שמאמני כלבים אומרים על כלבים, הם חיים רק את הרגע. [ בעלי חיים אחרים דווקא בעלי תודעת עתיד, אבל ככל הנראה רק עתיד קרוב מאוד – סנאים אוגרי אגוזים ומחביאים אותם, נחילי נמלים, חיות המפטמות עצמן בלי סוף לקראת חורף חסר מזון או "שנת חורף" או אפילו התיחמות והמלטה לקראת האביב בו יש הרבה מזון ]
המין שלנו זוכר, לומד, מפיק מסקנות ומשנה את העתיד.
הסיפור הזה עוסק בכך בדיוק, בזכרון ובתכנון העתיד. אבל יותר מכך, יש בו עלייה למדרגה מעבר לאגו האנושי – הדאגה לחיות, לטבע ולהמשך קיום כדור הארץ. דווקא כיום, כשהמדע מתוחכם ומורכב כלכך עולים ונגלים אותם קשרים סמויים בין החי והדומם, בין האוויר והים ושכדור הארץ הוא מכלול שלם. זיהום האוויר, המים, האדמה, יערות הגשם הענקיים. השמדה של מיני בעלי חיים, שינוי האטמוספירה – כל אלה מובילים לחשיבה "דיסטופית" [של אסון אקולוגי כלל עולמי, או אסון אחר – חברתי, פוליטי וכו' ]. לכן רעיון התיבה ממשיך להיות דרמטי ונוכח.ומהווה מעין "אור בקצה המנהרה" ולכן הוא גאוני. כי מתברר שכולם לא ממש השתנה מאז המאה תחילת האלף השני לפנה"ס כבר התקיימה המחשבה הזו של שימור הקיים למען העתיד.
אהבתי.
השאלה שמתעוררת, אולי ״שאלת מיליון הדולר״, היא:
האם ה׳חיה האנושית׳ יודעת וצריכה לחבר בין המוסר הפנימי, היושר, ותיקון המעשים, אל המכלול השלם, בהבנה כי השחתה פנימית תהיה גם השחתת המכלול,
או ״בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ״ – יעשו מה שירצו, העיקר שלא יפגעו באוזון.
אהבתי – העיקר שלא יפגעו באוזון. מה אגידה ומה אומרה – אתה רע אמיתי למחשבותיי אודות מוסר, אחריות והיות אדם. לפחות בעיני רוחי – היות אדם ["על אדם" ניטשה, האדם האבסורדי – קאמי ] מחייב תפיסה הרואה מעבר לכאן ולעכשיו ומעבר לצרכיי הקיומיים. האחריות שלי כאדם לעתיד צאצאיי [זה מספיק אגוצנטרי אני חושב ] מחייבת אותי לתכנן לטווח ארוך ולהתריע ללא הרף על סכנות שאני צופה לעתיד. זה חייב אותי לחנך את ילדיי לראייה מוסרית של המציאות, לקבלת אחריות על עצמם ועל מעשיהם. ממה שאני רואה, הגישה הזו מועברת הלאה לנכדיי. ♥
מדהים.
כנראה הרבה היו מאחלים לעצמם נחת שכזו 🙂
כתבת מאוד יפה, זה נתן לי מבט חדש על העניין.
למדתי ממך שהיתה פה בעצם ירידה, באחדות בין האדם למציאות הכללית. או כלשון חז"ל בהשגחה הגלויה של מידה כנגד מידה.
תודה 🙂
ומקווה שראית את תודתי בסוף הפוסט הקודם. היא נכונה גם כאן.
עבורי אלוהים הוא הטבע והאדם הוא חלק בלתי נפרד ממנו.
מבטי כחילוני לגבי המבול ותיבת נוח שונה משלך לגבי העובדות, כפי שכתבתי על הפרשה ברשומה:
https://kankan111.blogspot.com/2018/10/blog-post_13.html
אבל מסכים עם משפט הסיום של של הפוסט שלך!
״עבורי אלוהים הוא הטבע והאדם הוא חלק בלתי נפרד ממנו.״ אני מאוד אוהב את הגישה הזו שלך.
ראיתי את הפוסט שלך גם בעבר וכעת קורא אותו שוב.
יתכן שאנחנו חלוקים בנקודת המוצא שלנו ולכן טיעונים כאלו ואחרים אף פעם לא יהיו תמיד מספיקים.
אני כן מרגיש שעשית עבודת שטח מעמיקה ורצינית בענין, ומרגיש כי קטנתי לענות.
אבל השאלות שלך לא גרמו לי להגיע לאותן מסקנות שאתה הגעת. ולא כי יש לי תשובות או מסקנות אחרות. אלא כי אני משאיר מקום של כבוד לטקסט העתיק ולאינטליגנציה של דורי דורות שכבר נתקלו מן הסתם בשאלות אלו.
ותודה על משפט הסיום.. הוא קשור בעיני לתחילת התגובה שלך.
OMG – מעולם לא הלכתי לכיוון שציינת בדבר נוח ובנו הקטן. אני פרשתי את "את אשר עשה לו בנו" במשמעות של ראה את אשר אסור לו לראות, ותיאור שני הבנים ההולכים אחרונית על מנת לא לראות – ספקה לי תימוכין חזקים לכך.