אברם. לֶךְ לְךָ. ומפגש מקורקע אדם ואלוקים

ה"יהדות", זו ששינתה סדרי עולם, התסיסה מלכים ושרים, ועל מזבחה נשחטו מליוני אנשים,
כל כולה מתחילה באמירה אחת פשוטה של אלקים לאברם:

לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ ״

אברם מְצֻוֶּה לעזוב, ובצד הציווי הבטחה גורפת: להפוך לעם גדול וחשוב, להיות למקור של ברכה, ולהישאר שמור מכל אויב.

והשאלה מטרידה ומציקה לי כל פעם מחדש:
התורה לא מספרת קודם דבר וחצי דבר על טיבו של אברם זה.
לא שמענו כי הוא מצא חן בעיני ה׳ כמו נח, ולא כי הוא התהלך את האלוקים כמו חנוך.
אז מי זה האיש, מה הוא עשה בחייו, מדוע דווקא הוא מקבל ציווי כה ישיר ומבטיח מאלוקים ??

*

מתבונן בהמשך הסיפור:
אברם, כצפוי, קם והולך אל ארץ כנען.
ומה עם ההבטחות היפות ? הן מתפרקות אחת לאחת:

בארץ המובטחת, לא ניתן להישאר, יש רעב. הוא נאלץ לעזוב ולרדת למצרים.
להיות גוי גדול – הוא לא נהיה. אין לו ילדים. הוא ואשתו רק הולכים ומזקינים.
שמירה מאויבים – איזה. הוא בסכנת מוות מפני המצרים החומדים את אשתו.
ברכה – כן, הוא מקבל צאן ובקר מפרעה, אך במחיר לא הוגן של אשתו הנגזלת.

ואלוקים ?! איה מקום כבודו ?!
הייתי מצפה למינימום אמפתיה: "המתן יקירי, החזק מעמד, זה הכל זמני".
אבל לא. דממה.

והאיש הולך והולך.
לא הולך ופניו נפולות. לא הולך ומקלל את יומו.
הוא הולך בשיר ומזמור. מקים מזבחות וקורא בשם ה׳. לפני הצרות, ואחריהן, כאילו הן לא היו.

האם זה בן אדם בכלל ? נשמע יותר מלאך. או רובוט.

*

זה מביא אותי למחשבה חדשה לגמרי.

אולי, בשונה ממה שאנו נוטים לדמיין, לא הָיְתָה שום התגלות פלאית לאברם.
למרחב שלו לא חדרה ולא הופיעה שום יישות מעולם אחר.

לאברם היה רק קשב. קשב לקולה של המציאות.

שנים רבות כנראה, לקחו לו כדי לְעַבֵּד את מציאות חייו ולקבל החלטה לגבי ההמשך.
רק בגיל 75 הוא הגיע לבהירות הפנימית: "די. צריך לעזוב הכל ! צריך לעזוב, וברור כי כל הטוב שבעולם תלוי בעזיבה הזאת". (אני משאיר את זה פתוח, מה בדיוק היה השינוי)

המציאות דיברה אליו כמו שדיברה לכל אחד אחר שהיה מוכן לשמוע.

והוא, אברם, הקשוב הגדול, אסף את עצמו, רתם את משפחתו ורכושו כדי לשמוע בקולה.

וכשזה ברור, כשזה בהיר, הבְּעֵרָה היא פנימית. אין שאלות ואין פחד. הולכים !

*

אם נקפוץ לרגע אל החיים, כמה כח ועצמה יש באברם הזה.

מותר לך להתברבר שנים בשאלה מה אתה עושה עם עצמך בחיים האלה.
אבל once החלטת שצריך לעזוב, לשנות כיוון, לך על זה עד הסוף.
שלם את המחיר כמו גדול והישאר נאמן להחלטותיך.

*

אולי סיפור הפתיחה של אברם הוא בעצם סיפור על איש שידע פשוט להקשיב באמת.

ואולי הדרך לפגוש את אלוקים היא בעצם קצת יותר פשוטה.

לתגובות..

29 תגובות בנושא “אברם. לֶךְ לְךָ. ומפגש מקורקע אדם ואלוקים

  1. איזו פרשנות נהדרת ומרעננת! מתחברת אליה מאוד. כנראה שהמחיר של להישאר במקום גבוה יותר מאשר המחיר של ההבטחות שמתפרקות. כי למרות זאת, ההקשבה לבערה הפנימית שאומרת לך ללכת – היא הכח שמניע אותך.

  2. מאוד אהבתי מה שכתבת:
    "למרחב שלו לא חדרה ולא הופיעה שום יישות מעולם אחר.

    לאברם היה רק קשב. קשב לקולה של המציאות."

    לא בשמים היא ולא מעבר לים כי אם קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך.
    הקב"ה הוא הוא המציאות. שמו המפורש הוי"ה פירושו שהוא המציאות. באופן הכי פשוט. לא מופיעה ישות מעולם אחר כי אין משהו אחר מלבד הקב"ה.

    וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.

    תלך עם המציאות, זה לך לך. רבי ירוחם אמר שאברהם לא ידע לאן הוא הולך. נאמר לו רק ללכת, בלי לאן. והוא התחיל פשוט להקשיב, בתמימות, הגיב למציאות, קיבל אותה, הלך איתה. הכי פשוט, בתמימות, שלמות. והמציאות נשאה אותו לארץ כמו שנחל נושא עלה שצף על גביו. זה נקרא התהלך לפני. ולכן לא סיפרו על סגולותיו של אברהם. הוא רק נלווה למציאות בפשטות גמורה, לא הוסיף שום דבר משלו.

    לגבי מה שכתבת שההבטחות לא התקיימו, מבריאת העולם תוכניותיו של הקב"ה נוחלות מהר מפלות מפוארות. ברא אדם, האדם מיד חטא (חז"ל אומרים שלא היה סיכוי שלא יחטא, הקב"ה בנה משהו חסר סיכויי הצלחה). ברא שיהיה המשך, קין והבל. חטאים, מבול. אחרי יצי"מ ומתן תורה, מהר נכנסו לארץ וחטאו. ביהמ"ק – נחרב. הנביאים צועקים ואף אחד לא מעלה על דעתו להקשיב. וכך הלאה כל מה שהקב"ה מתכנן, רוצה, מבקש, בונה, הכל נופל מהר לכשלון מהדהד.
    זה מעניין…

    1. כמובן אפשר להאשים אותנו שקיבלנו בחירה ובחרנו רע. אבל הרי הקב"ה אמור לאזן את הבחירה והנסיון עם היכולות שלנו. שיהיו כוחות שווים ופעם זה ינצח ופעם זה. נראה כאילו כל פעם שמים אותנו מול אוייב שאין לנו סיכוי נגדו. עובדה שתמיד הכל מפלה אחר מפלה. משהו בזה תמוה.

      1. תודה 🙂 שמחתי שאהבת.

        מתחבר לתמיהה הזאת.
        לעיתים מזכיר לעצמי את הפסוקים:
        ה׳ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ. אני מסביר לעצמי שהכוונה – הוא חפץ בסוף ׳לצאת צודק׳. בעולם הזה כמובן.
        ואולי יום אחד נגיד: כִּי יָשָׁר ה צוּרִי וְלֹא עַוְלָתָה בּוֹ.

        נראה לי כי דוד המלך היה חי באטמוספירה אחרת מהבחינה הזאת.

        אגב, שמעתי מהרב חזקיהו יוסף שרייבר שביאר את:
        פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת ה לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם
        כי אין לו יכולת להחזיק בעולם ׳חיילים׳ הסרים למשמעתו. אף אחד לא שורד אותו.
        (ובאמת בעקבות טענה זו באה הסליחה)

  3. ברור לגמרי. אבל כאן אני שואל אותך, איש האמונה – איך אתה מחזיר את אלוהים לתוך תמונת העולם נעדרת האל לגמרי שיצרת?

      1. אוקיי. זו בפשטנות ובגסות רבה העמדה של שפינוזה שראה באלוהים את המציאות עצמה.

    1. את המילים: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ, אני מסביר לא כאירוע מחוץ לעולמו של אברהם, אלא כאירוע בתוכו.
      כאשר שיאו, כלומר רגע הקשב המדויק והחד ביותר – מכונה אמירת ההוויה.

      1. הבינותי את זה לעומק. הענין הוא שעמדה כזו, בה הקיום המטאפיזי הוא פנימי לגמרי, צו פנימי שאין לעמוד מולו המנוסחת גרוע על ידי חובבי "ניו אייג'" – מימוש עצמי מבטל את הצורך ב"קיום אל" חיצוני. זה שברא את העולם ויצר את החוקים ומתוקף כך ישנה חובה על X למלא Y גם אם אינו מבין. לצורך הענין הרי המאמין באל טרנסצנדנטי [חיצוני] יקבל את תשובת אלוהים לאיוב – אהיה אשר אהיה.. אבל אתה, מי אתה בכלל שתעז לפקפק או לשאול; המימוש העצמי לא מגיע כלל למקום הזה של הטלת ספק, כי אלוהים זה אני. [ שוב ניסוח עלוב מאוד של העמדה הניטשיאנית המסבירה מדוע אלוהים "מת" ].

      2. ראיתי שניר שטרן הגיב לך. (דווקא מפני כבודו, איני מוסיף תארים כמו רבי, חוששני שאינו מעונין בזה)
        אז עוצר כדי לומר, אמנם גם אני בבית הספר הזה, אבל עדיין בכיתות הנמוכות.
        יש לי עוד המון מה ללמוד משניכם.
        ברשותכם אני מציג את הדברים כשם שהתנסחו אצלי.

        המציאות עצמה שזורה בטרנסצנדנטי.
        חוקי הטבע, החיבורים, ההתאמות והדיוקים. DNA, אטום, חלקיקים וסתם כח הכבידה.
        איך הם, למה הם, מי הם, מה הקו שמחבר ביניהם, כל זה הוא דבר בלתי נתפס ובלתי מובן.
        האדם רק רואה וחווה שהקו הזה קיים, לפעמים גם יודע לנסח את המתמטיקה שלו.

        לכן, למרות שבשאלה מי הוא זה שברא, בה אין שום מגע, זה תאורתי ובלתי נתפס,
        במציאות המוחשית יש מגע. ודרך מגע במוחש אתה רואה בבירור את הטרנסצנדנטי – זה השזור או הנושא את המציאות.

        לכן, לא מסכים שהמטאפיזי הוא פנימי. החוויה שלו היא פנימית, אבל הקו המאחד נחווה כדבר שבחוץ.

        מערכת המצוות כמו שניסחת: ״חובה על X למלא Y״ באה בשלב ב.
        אחרי ההבנה כי הטבע מסודר ונאמן למערכת חוקיו, מתברר כי האדם חריג במערכת.
        האדם הוא היחיד היכול להתעוות ולעוות באופן רצוני וכמעט בלתי מוגבל.
        שם מתעוררת המשאלה או הצורך, לפצח את חלקו של האדם במארג. האם וכמה השלכות יש לו על הסביבה שעוטפת אותו. האם גם עבורו יש בעצם סדר, חוקיות, או ״סגולה טובה״ שיש לאמצה. האם חוקים אלו צרובים איפה שהוא. האם ניתן לגלותם.

        פרויקט ״עם ישראל״ התיישב שם, על החיפוש הזה. הוא טוען שגילה.
        ו׳גילה׳ – אני מניח – הכוונה להתבהרות כל שהיא במציאות המוחשית. כלומר באיזו שהיא דרך המציאות אמרה את זה.

        לגבי מה שכתבת ״אבל אתה, מי אתה בכלל שתעז לפקפק או לשאול״ זה בא בשלב ג
        אחרי שאתה חושב שמצאת איזה סדר חוקים נכונים גם עבור ״חיית האדם״, ושם נאמר כי הטוב והרע שבתוך האדם, הם הם האחראיים הישירים לגורלו, שם מתעוררות אין סוף שאלות האם זה אכן מתאים או לא מתאים למציאות.
        זה חייב להתאים למציאות. אם לא מתאים סתרת את כל שלב ב.

  4. לאריק שלום,
    איננו מכירים, רציתי להביא דברים מהרמב"ם לגבי ההערה הנכונה שלך על הזיהוי בין עמדת שפינוזה, לאמירה שהמציאות היא האל.
    במורה נבוכים א' פרקים נ'-ס', הוא מלמד את נושא שלילת התארים, שהיא עמדה קיצונית על היות הבורא מחוץ למציאות. אי אפשר לומר עליו שום מילה בשפה, גם לא שהוא נמצא או לא נמצא (שם פרק נז), כי השפה בנוייה על יסוד המציאות, והוא לחלוטין מעל זה, נבדל מזה. ויש עוד הרבה ברמב"ם עמדות קיצוניות שהאל הוא מעל או מחוץ למציאות, טרנסצנדנטי.

    יחד עם זה כתוב בהלכות יסודי התורה ב', הלכות ט'-י':
    "הלכה ט':
    כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו.

    הלכה י
    הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו ולפיכך אומר חי פרעה וחי נפשך ואין אומר חי ה' אלא חי ה' שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו."
    הבורא לא מכיר ולא יודע שום דבר חיצוני לו, הוא יודע אך ורק את עצמו. בידיעה הזו עצמה הוא יודע כל יתוש. כי "הכל נסמך לו בהווייתו". היתוש אינו הווייה עצמאית, חיצונית לבורא. היתוש נמצא במציאותו של הבורא עצמו.
    זו הגישה שהמציאות היא הבורא, וזה אכן דומה לשפינוזה (באופן כללי מאוד).
    בהלכות יסודי התורה ד' ז' כתב:
    "והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין"
    הצורות בעולם האריסטוטלי הן הטבע, המציאות, וכשרואים את זה בריאה מספיק עמוקה ומופשטת, שרואה את הצורה בצלילות בלי עכירות החומר, זו ראיית אדון הכל ישירות.
    גם מה שכתב בהלכות יסוה"ת ב' שמגיעים לאהבתו ויראתו מהתבוננות במעשיו הנפלאים הגדולים, הרי לאהוב מישהו צריך לדעתו, וידיעתו היא מידיעת המציאות, והרי שהמציאות זה הוא.

    ברמב"ם יש עמדה אימננטית שפינוזיאנית קיצונית ביותר, וגם עמדה טרנסצנדנטית קיצונית ביותר.
    הוא לא מיישב את הסתירה אלא לוקח אותה כסתירה שאיתה אנו חיים, וגילוי האלוהות הוא דווקא בשתי קרנותיה של הסתירה ביחד, בלי שיש תירוץ.

    זה כתוב מפורש במורה נבוכים א' ע"ב:
    "והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם; והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו; כי המופת יעמוד על היבדלו יתעלה מן העולם והינקותו ממנו, והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות. ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!"

    1. לפני הכל – תודה רבה לך על התגובה הארוכה והמושקעת.
      השיחה ביני ובין רעי התפתחה כיוון שהתיאור שלו את הבחירה של אברהם לפעול בצורה חריגה כלכך, בגיל מאוחר כלכך נעדרת מעורבות אלוהית. על שאלה זו קיבלתי תשובה. ועליה עניתי, מציאות. חומר. כל הקיים מעבר לחומר שמגדיר את החומר מבחינתי הוא השערות שבשלב הזה אין דרך להוכיח אותן על פי המדע בו אני בוטח תמיד.
      אני ממש חייב לומר, שאתה מניח בתשובתך שאני מאמין בקיומו של כוח-על כלשהו בין אם "אכפת לו מהעולם" ובין אם "לא אכפת לו" כי העולם הוא-הוא, כך שכמו שהגוף שלי דואג לתאיו, הכוח הזה במהותו דואג לכל מרכיביו באופן "טבעי" והרגלי. מכאן עולה, שהסתירה שאתה מצביע עליה איננה משמעותית מבחינתי. טרנסצנדנטי או אימננטי, יהא אשר יהא, זו "בעיה שלו" ושל "המאמינים בו", זו איננה בעיה שלי.
      ידידי ורעי ציין שלושה שלבים בהתפתחות התודעה האמונית – הראשון הינו הכרה שאי אפשר לתת תשובות של תכלית או של סיבה להיות העולם כפי שהוא, והדגיש – החומר קיים, ככל הנראה, בזכות אותו "מטאפיזי" , שאם לא כן, אנחנו חיים בדיסוננס קוגניטיבי קשה מאוד. [ אגב, מזכיר לי את נתן העזתי עם ה"רשימו" שלו, או תורת הבריאה הלוריאנית – הצטמצמות האינסוף אל תוך עצמו, ואו אז קרן אנרגיה.. וכו ]
      אז –
      הדיסוננס הזה, של העדר תכלית והעדר סיבה לחיים כפי שאני מכירים וחיים אותם, הוא מי שהופך, לפחות לפי קאמי, את האדם לאדם אבסורדי, שמבין שהוא יחיד בעולם וכל מה שיש או שאין תלוי בו, בפעולותיו ובהחלטותיו. לשון אחר – המטאפיזי, האימננטי או הטרנסצנדנטי הם האדם , שאינו זקוק להסברים מסובכים על איזה אל שהחליט או עשה או עושה. אל שמואנש שיטתית, ושמעניש, על כל חריגה מרצונו האכזר. האדם הוא ה-אל, של עצמו ושל חייו. הכל כלול בו והוא בהוויתו דואג לכל מה שכלול בו באופן טבעי או הרגלי. דא עקא, כמו שנכתב, בהיותו מין בעל תודעה שחושבת לעתיד ומונעת על יצר יצר חיים ושרידה תוקפני לגמרי, אין הוא רואה בשיעבוד האחר, מיון וסיווג בני אדם לפי המין הביולוגי שלהם לטובים יותר או פחות בעיה מכל סוג. המבט המוסרי הוא תוצר של אדם שמתבונן במציאות הזו ולא מבין את הגיונה האכזר, ואז הוא מפתח כללים/חוקים להתנהגות שתמעיט את האכזריות הבלתי נסבלת בחייים. כל זה אינו קשור לאף אלוהים, אלא להתפתחות ההיסטוריה התרבותית האנושית.
      אני רוצה להדגיש חד משמעית – מבחינתי אין הבדל בין טיראן אכזר השולט שלטון אכזר וחסר הגיון בבני עמו לבין אותו אל, ששניכם מאמינים בו.
      והרשו לי לסכם בשורות משירו של טשרניחובסקי –
      שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
      זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.
      שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
      כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

      תנו לקיסר אשר לקיסר, באשר לאלוהים – יתן מי שרוצה את שיתן.

      1. תודה, זו עמדה ברורה ומוערכת מבחינתי. גם מבחינתי לא מובן מאליו שבאמת יש בהכרח מחלוקת גמורה מקצה לקצה, בין עמדה כזו לבין מי שנוקט בלשון "אלהים", כי אם לא כבולים לממסד הדתי ופרשנויותיו, המילה אלהים אינה מוגדרת, ואפשר לומר אותה כתחליף למילה 'אדם' כדי לציין שמדברים על ה'אדם' של קאמי ולא על ה'אדם' של לקוחות פיצה פלונית וכיו"ב.
        למשל יש שאומרים שחיי אדם זה ערך עליון, ולפעמים גם מדברים על 'קדושת חיי אדם', 'אמונה באדם', ואומרים שאין להפוך אדם למכשיר תועלתי באופן טוטלי (אם הוא פועל ועובד מרצונו ויש לו זכויות הוא מכשיר תועלתי אבל לא טוטלי). ויש שחולקים בקיצוניות על מי שסבר שאדם יכול להיות חומר גלם לסבון, מבחינתי זה דיבור עם מימד שאני במושגים שלי מכנה אותו דתי, במובן החיובי, למרות שהם יכעסו עלי אם אזכיר את המילה דתי בקשר אליהם. אם אומר שאלה דעות שמכירות ב'נשגב' אולי פחות יכעסו. לומר ש'נשגב' ו'אלהים' זה הבדל שיכול להיות ברובו או כולו רק סמנטי זה כבר לא מאוד מוזר לענ"ד.
        יש סיפור על החפץ חיים שהוא ותלמידיו ברחו ממלחמה ופגשו צעיר יהודי קומוניסט אדוק, ואחרי שיחה קצרה איתו נפרדו, והחפץ חיים אמר לתלמידיו: הוא יותר יהודי וצדיק ודתי וירא שמיים מכולנו. הוא באמת רוצה להיטיב עם הפועלים. המילים בנושאים האלה לא מוגדרות וכל אחד משתמש בהן לפי סגנון ה"מפלגה" שלו, ולא בהכרח יש מחלוקת מהותית גמורה. למה אדם רוצה להיטיב עם הפועלים, כי יש ערך של אחווה אנושית, של להיטיב זה עם זה, של צדק. התפישה שיש אחווה אנושית נובעת מהכרה שיש משהו שמאחד בין בני האדם, סולידריות. זו אחת מההגדרות החשובות של המושג אלוהים למי שאוהב דווקא את הצליל של המילה הזו. למה צדק זה חשוב, למה לא נאמר כל דאלים גבר. כי יש תפישה שיש משהו ערכי שהוא מעל ערכי החייתיות הפשוטה של לטרוף את השני ככל שיש בכוחי. מה זה ערך, מכח מה זה ערך. התשובה החילונית היא שמצד עצמו זה ערך, זה אבסולוטי, זה לא תלוי בסיבה חיצונית לזה. מי שהסטייל שלו לומר אלהים יכול לקרוא לזה אלהים, שגם עליו אומרים משפטים כמו אבסולוטי ולא תלוי בסיבה חיצונית, ושיש לו ערך.

        התכוונתי רק שיש שרגילים לחשוב, כשמסתכלים על תולדות המחשבה, כשאלה למדנית בעלמא, לא דווקא ביחס לדעות האישיות שלך או שלי, שיש אצל הוגים תיאולוגיים או דעה אימננטית או דעה טרנסצנדנטית. מתקיים דיון ער בין חוקרי הרמב"ם האם הוא דגל באימננטיות או בטרנסצנדטיות, וגם אצל חוקרי שפינוזה יש שמערערים על כך שהוא היה לגמרי פנתאיסט במובן הפשטני. כלפי הדעה המקובלת של "או או", רציתי להביא גם אם רק כידיעה היסטורית שיש מקור לענ"ד ברמב"ם שיש דרך שלישית, שהוגה תיאולוגי יכול להיות גם זה וגם זה.

        אני כדתי ומאמין עוסק בזה בעמל, כי הלימוד של הסתירה הזו משמעותי ביותר לחיים שלי. הרמב"ם אומר שאין לה יישוב כלל, חיים עם זה כסתירה ולא מחפשים תירוץ. מה זה אומר, מה עושים עם זה, זו שאלת חיים אצלי. לכן היה לי חשוב לציין שזה כך לפענ"ד. אבל זה רק אני. אדם שרואה את הדברים אחרת יכול להתעניין בזה סתם כידיעה של השכלה כללית, בהיסטוריה של הפילוסופיה, או שלא להתעניין בכלל.

      2. ניר, אני לא מוטרד מהמילה "דתי" בטח לאור הזילות שלה בתשבצי סוף השבוע: אמונה = דת, איש מאמין = דתי, וכמו שאתה טוען בתוקף וגם מביא מהחפץ חיים אסמכתא – אמונה אינה קשורה ל-אל ספציפי, אלא מצב נפשי גבוה ומרוכז מאוד. נכון שתשובתך עקפה את שאלת החומר וקבלת החומר כעובדה הבלעדית שיכולה לשנות את עמדתי, אבל מהיותי אדם העוסק בתרבות ובאומנות, מורה ומחנך אני מתקשה לשלול את הערך הרוחני שבחיינו [ על אף שלדעתי אינם משני מציאות, אבל משני אדם, בהחלט] והמילה נשגב הינה מהמלים שאני אוהב, כי היא טרם הוזנתה ושוטחה וחוללה עדיין בישראלית בת ימינו ומפני שהיא מציגה עליונות שיש לשאוף אליה תמיד. התשובה שלך הסבירה לי רבות מדוע הבלוג הזה וכותבו מקובלים עליי הרבה יותר ממקומות מרדניים, דווקאים, מכעיסים לשם הכעסה, שהרי אני איש של פשרות מטבעי.
        תודה
        אני מזמין עצמי לאתר שלך.

      3. לאריק היקר. אני רושם לך כאן שאלה בתור תגובה זמנית..
        האם תואיל לאשר לי להחליף את המילה ** בכל מילה אחרת שאינה כוללת שם של אדם מסויים.
        אני חושש שמילה זו עלולה לגרום אי נוחות או אפילו כאב לאי מי מהאנשים שייחשפו אליה. (מבלי להצדיק או לשפוט)
        תודה 🙏

      4. אין לי אפשרות לערוך את ההודעה. אם לך ישנה אפשרות אני בהחלט מאשר את בקשתך ורצונך. אתה יודע, זה השד הכעוס שבי, ואין לי רצון שהמקום הזה בו אתה ואני מוצאים שפה משותפת ומחליפים דעות יתקלקל.

      5. תודה ידעתי את שדך הכעוס 🙂 הוא חלק מהמארג שלך / שלנו.
        ערכתי ובצעתי הסרה של קטע קטן שהיה גם כך בסוגריים.
        🙏

      6. תודה, אני מודה לך מאוד. עכשיו כתבתי תגובה וערכתי, בהתאם לבקשתך, כי לפתע השיחה דורדרה על ידי למקומות חסרי שחר.

      7. "אני רוצה להדגיש חד משמעית – מבחינתי אין הבדל בין טיראן אכזר השולט שלטון אכזר וחסר הגיון בבני עמו לבין אותו אל, ששניכם מאמינים בו"
        אתה צריך להכיר את אותו אל היטב כדי לומר כן. האם תוכל להכיר לי אותו גם ?

      8. אני מכיר אותו, ודוק – מתיחס רק לשכל, ממופעיו האכזריים בחמשת חומשי תורה, האלימות שלא תאומן בעונשים שהוא מעניש, וכמובן הפרשנות האכזרית של גברים-יהודים בבתי המשפט למשפחה, בהתמודדות עם מקרים קשים של אלימות במשפחה, אונס במשפחה ומה לא?! מעבר לזה, אין לי שום הכרות, שיג ושיח או רצון להכיר.

  5. על מודעות ואמונה
    ****************
    אֱמוּנָה עַל דּוֹמֵם
    אֱמוּנָה חַסְרַת מוּדָעוּת
    אֱמוּנָה עַל דּוֹמֵם
    לֹא יְכוֹלָה לְהִתְרוֹמֵם
    כְּצִפּוֹר שֶׁהוֹלֶכֶת לָמוּת

    אֱמוּנָה לְלֹא מוּדָעוּת
    חַסְרַת דָּם, אָנֵמִית,
    בָּאָה לָעוֹלָם מֵהַתְנָיָה
    כְּמִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָהּ.

    אֱמוּנָה עַל חַי
    *************
    מְקַבֶּלֶת אֶת חַיֶּיהָ בִּבְחִירָה וְהַכְרָעָה
    לִחְיוֹת אוֹ לָמוּת לְהַאֲמִין אוֹ לֹא…
    מִכָּל הַיֵּשׁ רַק הַחַיִּים וְהָאֱמוּנָה
    נְתוּנִים לְהַכְרָעָה אַבְּסוֹלוּטִית:
    לִחְיוֹת אוֹ לָמוּת,
    לְהַאֲמִין אוֹ לֹא לְהַאֲמִין.

    הַמּוּדָעוּת לָאֱמוּנָה בִּבְחִירָה וְהַכְרָעָה
    מַזְרִימָה אֶת דָּם הָאֱמוּנָה
    נוֹתֶנֶת חַיִּים.

    לָאֱמוּנָה, אֵין עֻבְדוֹת תּוֹמְכוֹת ,
    אֵין אִינְפוֹרְמַצְיוֹת חַד-מַשְׁמָעִיּוֹת ,
    אֵין לוֹגִיקָה מְחַיֶּבֶת .

    אֵין מָקוֹם לְוַדָּאוּת בָּאֱמוּנָה
    הַמָּקוֹם שֶׁלָּהּ בַּלֵּב.
    מֵהַלֵּב הִיא נוֹבֶטֶת
    וּמֵהַלֵּב מְשַׂגְשֶׂגֶת,
    גַּם אִם הִיא מְקַבֶּלֶת
    אִי-אֵלֶּה חָמְרֵי הֲזָנָה מֵהַמֹּחַ.

    לִבְחֹר בַּחֹפֶשׁ לְהַכְרִיעָ נֶגֶד הָאֱמוּנָה
    **********************************
    הָאֱמוּנָה – מְשַׁעְבֶּדֶת,
    הָעֻבְדָּה, הָאִינְפוֹרְמַצְיָה וְהַלּוֹגִיקָה – מְחַיְּבוֹת.
    בֵּין הַהִשְׁתַּעְבְּדוּת לָאֱמוּנָה
    וּבֵין הַהִתְחַיְּבוּת לִשְׁלֹשֶׁת
    נָצִיגֵי הַמְּצִיאוּת הַנָּ"ל –
    הֲרֵי זֶה בָּרוּר כַּשֶּׁמֶשׁ מָה תִּהְיֶה
    בְּחִירָתוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁבּוֹחֵר
    לִהְיוֹת חוֹפְשִׁי…

    וְאַחֲרֵי הַבְּחִירָה לִהְיוֹת חוֹפְשִׁיִּים מִכָּל אֱמוּנָה –
    הַאִם לֹא כַּחֲמוֹרִים נוֹשְׂאֵי עֻבְדוֹת נִהְיֶה,
    מְשַׁעְמְמִים וּמְיַבְּשִׁים עַצְמֵנוּ
    עַד מָוֶת…?

    "חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת –
    אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵירוּת"
    (פִּרְקֵי אָבוֹת)

    הָאֱמוּנָה חָיָה –
    בֵּין חָרוּת לְחֵירוּת
    וְהַמַּאֲמִין חַי –
    "פָּתוּחַ-סָגוּר-פָּתוּחַ,
    כִּי זֶה כָּל הָאָדָם…"
    (יְהוּדָה עַמִּיחַי)
    *

    1. שלום ר׳ פנחס
      ותודה 🙂

      אבל תרשה לי לשאול, אם אכן:
      ״לָאֱמוּנָה, אֵין עֻבְדוֹת תּוֹמְכוֹת,
      אֵין אִינְפוֹרְמַצְיוֹת חַד-מַשְׁמָעִיּוֹת ,
      אֵין לוֹגִיקָה מְחַיֶּבֶת״
      אז למה בעצם ?
      מדוע לא מדאיגה האפשרות כי יום אחד נגלה שהכל היה דמיון ?

      1. איך נגלה?
        אם לא גילינו זאת עד היום.
        או אם גילינו את זה, בעידן הנאורות, כפי שהתבטא
        המתמטיקאי והאסטרונום פייר לפלס:
        "אלוהים? לא הזדקקתי להיפותזה זו",
        ולא גילינו עם ביקורת המקרא.
        ולא אחרי פרויד שדיבר על אלוהים כהשלכה
        של רצוננו האנושי לדמות אב אבסולוטית, סמכות שתנחה אותנו במבוך החיים.
        ולא אחרי קאנט ורבים אחרים שהניחו שללא אלוהים ייפרצו האמיתות המוסריות.

        אכן כבר גילינו.
        אך זה לא שינה את אמונתם
        של מי שהתעלמו, שלא רצו לגלות.

        או מאידך, לא התעלמו, גילו והכירו –
        אך זה לא שינה את דבקותם במסורת אבות
        כל כך מיוחדת, עשירה ורבת גוונים,
        שהתפתחה כיצירה עצמאית, בידי יוצרים גאוניים
        רבי השראה שהאמינו וערגו לאל חי.

      2. אם ירדתי נכון לעומק דעתך, וכוונתך כי ההוכחות השכליות אינם עיקר באמונה.
        הדבר קשה לי.
        ראה מורה נבוכים (חלק ג נא מהדורת קאפח) מביא כאן צילום קטן:

      3. נראה שלא הייתה זו כוונתו של הרמב"ם לקרוא למסורת אבותנו
        "דמיונות העולים ברוחנו".
        תשובת ה' למשה ששאל:
        " הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם
        וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?"
        הייתה תשובה חידתית, שמדברת אל השכל:
        " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם"

        אך היות והשכל מטבעו הוא ספקן, שלא מקבל שום דבר כמובן מאליו…
        על כן:
        " וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
        יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם
        זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר"

        במובאה שהבאת, לא ברור לאיזה השגות שיכליות מתכוון הרמב"ם,
        האם להוכחות לקיום האל,
        או להתבוננות במעשי הבריאה?
        כמו כן, לא ברור לאיזה מחשבה בדמיונות הוא מתכוון בשלילתו אותה.

        החזון איש : "מידת האמונה היא נטיה דקה מנטיות הנפש"
        והרב קוק: " אין אנחנו מכירים את ה' מן העולם אל ידי העולם,
        כי אם מתוך נפשנו פנימה מתוך תכונתנו האלקית"

        כנגד הוכחות שכליות יש הפרכות שכליות ואין לדבר סוף…

      4. מסכים עם השאלות.
        ועדיין עבורי הדברים קשים ביותר.
        איך אפשר להאמין רק דרך תחושות. אפילו רכב לא הייתי קונה ככה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s