לפעמים, החיוניות לא תיפול מהשמיים

כרגיל בכל שנה בתקופה זו, אנו קוראים בתורה את סיפורו של יוסף במצרים.

השנה, בפעם הראשונה, הבחנתי בכמה מילים אשר משכו מאוד את תשומת ליבי:

וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ..
וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר..
וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם.. בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ..
(בראשית לט)

קסם.
ה' איתו. כל כך איתו עד שאפילו המצרים הסובבים אותו מבחינים ומכירים בכך.

*

קסם, אבל משהו צורם לי כאן.

הנער הזה יתום מאם, שנוא אחיו עד מוות, חטוף ממולדתו, מביתו ומאביו האוהב, אפילו ללא כותנתו היחידה.
הוא מכור כעת לעבד, בארץ זרה, למשך זמן לא ידוע, וללא עוול בכפו גם כלוא בה בבית הסוהר.

אם המשוואה היא:
איש מצליח = ה' איתו.

די ברור כי –
איש לא מצליח = ה' לא איתו.

ויוסף, נראה יותר, שייך לחלק השני. הוא מוקף מכל כיוון בחוסר נוכחות מוחלט.
הוא בגלות, עבדות ושבי. חסר זהות וחסר תקווה. ו'אדון כל יכול' עדיין מעלים את עיניו.

מנסה להבין איך יוסף מכיל בתוכו את ההופעה הפתאומית, אשר לכאורה רק מחדדת את ים ההתעלמות.
והאם אנחנו יכולים למצוא איזו חוקיות לנוכחות שכזאת ?

*

אבל אולי הכיוון הוא בדיוק הפוך.

ה' לא הופיע לפתע פתאום מתוך האפילה.

האפילה הייתה באמת אפילה.
למה ? ככה גזרו סודותיו הכמוסים שם למעלה.
וליוסף גם הייתה את כל ההצדקה שבעולם לבחור להישאר בה, להיות "מסכן עם תעודה".

דווקא יוסף הוא זה שהדליק את הנר.

יוסף, בתוך מצבו העגום, עדיין שומר על הגינות בעבודה ועושה מלאכתו נאמנה,
הוא מוותר שוב ושוב על המצרית המפתה אותו יום יום בתוך ביתה.
וגם בהגיעו לבור הכלא, סבר פניו עדיין טובות, הוא מצליח לראות את מצוקת האסירים האחרים ולשאול "מדוע פניכם רעים היום".

וכמה מדויק כי הדרך שבה הוא יוצא מהבור היא על ידי חברו לבור, אסיר כמוהו, אשר שנתיים קודם יוסף התעניין בשלומו בעקבות לילה עם חלומות מוזרים שעבר עליו.

יוסף הדליק את הנר. הוליד בתוכו את החיוניות.

ואולי הנוכחות האלוקית "נמשכה בכוח" אל נרו של יוסף.

ומשם היא הלכה איתו. רצה איתו. עד הכתר.

*

ואיך אפשר בלי עניינא דיומא..
אולי בחנוכה אנו מנסים להצית גם נר כזה,
בתוככי החשיכה הלאומית, ובתקופה של אפילה טבעית, כאשר השעה היא שעת התכנסות והימים הם ימי שלכת, שם אנו הופכים את הכיוון, מחפשים בעצמנו, בתוכנו את החיוניות. יום ועוד יום, נר ועוד נר. אולי בסוף היא תוצת.

לתגובות

11 תגובות בנושא “לפעמים, החיוניות לא תיפול מהשמיים

  1. רציתי לומר דבר שקראתי אצל רחל אליאור על פרשת יוסף את הטענה המוסרית העמוקה, שירידתו של יוסף אל המאפליה היתה בשל גאוותנו, יהירותו והתנשאותו על אחיו בני "הלא אהובה" ופלגשות אביו. https://katzr.net/63588f.
    בעקבות דבריך ובהשפעת דבריה נראה לי שיוסף הבין את הקשר בין התנהגותו לבין תגובת האחים האכזרית, ואולי תקופת החשכה, מחוץ ל"אור" היתה תקופת התיקון הפנימי שהוא היה זקוק לו לעצמו. הפתיחות שלו, האנושיות והרגישות עומדים הרי בסתירה לאנוכיות וליוהרה הריקנית שלו ביחסיו עם אחיו הבוגרים. רק משהשלים את הבנת עצמו עד הסוף, רק משקיבל עליו את תודעת החטא, היעדר השלמות והאנושית [ בקיצור – הפסיק להיות ילד/ או מתבגר העסוק בסיפוק צרכיו ], הצליח לצאת אל האור, בזכות כשרונו הייחודי.
    לגבי אור החנוכה, חנוכיה – המסורת של חגיגת חנוכה מתחילה בשחרור ומסתיימת בהתנוולות מלכות החשמונאים, השחיתות, היוהרה והתנתקות מהעם לגמרי. השנאה האיומה בין חלקי העם היהודי עד היום לא ממש מובנה לי, אבל ההיסטוריה היהודית כלכך מלאה בשנאה הדדית, עד שלפעמים שנאת הגויים נראית תמימה לגמרי לידה.

    1. אהבתי את החיבור וההנגדה בין יוסף הנער מול אחיו, לבין יוסף האנושי מול חבריו האסירים.
      וגם, כמובן, את הרעיון החזק של 'תקופת תיקון'.

      אם כי אני מסתייג מהקביעה של 'אנוכיות ויוהרה ריקנית',
      אני אישית לא בטוח שעמדתי על סוף דעתו של יוסף בספרו את חלומותיו.
      אפשרות אחת שעלתה לי בראש: אולי כבר קודם יוסף נזרק הצידה על ידי אחיו בני לאה (השנואה) מה שגרם לו להיות: נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו (הפילגשים / השפחות).
      ולפי אפשרות זו, סיפור החלומות היו רק כדי להחזיר לעצמו את מקומו.

      אחר כך, התבוננתי בהמשך הפרשייה, ואני מוצא לזה סימוכין:
      כאשר יוסף הוא השליט ואחיו יורדים אליו מצרימה לשבור אוכל נאמר:
      ״וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת.. וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם״
      נראה כי בנושא זה הוא לא שינה את עמדתו וגם לא סבר שעליו לשוב בתשובה.

      1. ברור, הרי כשרונו של יוסף הוא פיענוח חלומות. מעין נביא או צופה עתידות באמצעות חלומות. כך גם המאבק על "מקומו" כבנה של האהובה מכל הנשים, והבכור ממנה שאהוב ביותר אינו מוטל בספק לרגע. לכן הצורך ל"התנשא" על אחיו, לי בכל אופן נשמע כיוהרה, אולי כחוסר ביטחון, לו אסכים לרכך את השיפוט שלי. ודאי הדבר מצביע על היותו פוליטיקאי גרוע כאיש צעיר, בניגוד למעמדו הרם במצרים והדרך הנכלולית בה הביא את אביו מצרימה, פוליטיקאי מיומן וממולח.

      2. ואולי דווקא יוסף הביא את אחיו ל"תקופת תיקון", הוא שולח אותם ואת יהודה – זה שאמר "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" – בראשם, להביא את בנימין אחיו בן אמו, ולקחת עליו את מלוא האחריות.
        תקופת תיקון שמסתיימת בהצלחה כשיהודה –המתוודה האגדי– עומד ומתוודה "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר" ו"אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי".
        באותו וידוי אגב, יהודה גם מזכיר וכנראה מקבל את התייחסות אביו המיוחדת לבני רחל: "אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי". יש לו 12+ ילדים (כולל בנות), אבל 'אשתו' ילדה לו רק שניים.

    2. לגבי מה שכתבת על חנוכה,
      גם לי לא מובן איך דווקא היהודים שיודעים מהו חסד ומהי רחמנות, מכילים כל כך הרבה מלחמות והתנגדויות. זה נראה מובנה ב Core שלהם – שלנו, וכמעט ללא שליטה.

      אבל לגבי הנרות, נראה לי יש משהו מעבר לנצחון הזמני החשמונאי (כמשתמע מדבריך).
      משהו נראה 'לא מידתי' בחג הזה.
      מצד אחד הוא מהארוכים שבחגנו, יש לו רק חבר אחד באורך – סוכות, אבל מצד שני, בניגוד לרוב ככל החגים, הוא לא דורש שום עצירה מיוחדת ממהלך החיים. אין 'איסור מלאכה', אין שביתה. הדלק נר וסע.
      ומענין גם כי בניגוד לשיר 'באנו חושך לגרש', החנוכיה לא באמת באה להאיר כלום, להיפך 'אסור להשתמש לאורה'.
      זה הביא אותי למחשבה שעליה כתבתי בפוסט כי החג הזה שרד 2000 שנה (ראה את שאר מגילת תענית) לא רק כדי שנזכור איזה ניצחון ונשמח בו.
      אלא יש בו איזו אמירה מעבר המתייחסת דווקא לחושך הקבוע המתנחל בחיינו.
      אם תרצה לקרוא עוד, כתבתי את הגיגי ליבי על זה גם בשנה שעברה בפוסט הזה

      1. לפני הכל – תודה על ההפניות, ודאי שאקרא. כולל את מגילת מענית.
        אני מסכים אתך ביחס לנרות. אני מסכים אתך שהאור הוא חלק מהפולחן הכלל עולמי בהמיספרה הצפונית של כדור הארץ בימות החורף, כלומר האור מסמל תקווה.
        אני מסכים אתך שאור ביהדות הוא סמל של נשמה, של יסוד אלוהי, ולכן הנרות בעצם מסמנים נשמות, חיים, הרמוניה איזה "פיוס" בעולם.
        אני רוצה להזכיר ולחדד שהציונות בתהליך המיתיזציה שלה [ יצירת מיתוס ככלי מחבר ומאגד ציבורי אדם ] הפכה את חנוכה לחג שהחשוב בו הוא ניצחון של היוונים. עד כדי כך, שאמי שהתנגדותה ליהדות היתה חזקה מאוד, הדליקה נרות בחנוכה, כי מבחינתה זה כמו יום העצמאות.
        עכשיו אני הולך לקרוא את ההפניות.

      2. תגובה 2 – מגילת תענית – קראתי בהתלהבות [ שמחתי שהארמית שלי עוד טובה מספיק – למדתי באוניברסיטה לפני שנים במסגרת לימודיי במכון למדעי היהדות]
        שמחתי גם לגלות שיש בנו תמימות דעים בסיסית ביחס לחורף, לחושך ולאור כ"מנחם וכהבטחה גדולה":
        "ודווקא בממלכת החורף השגרתי והאפרורי, בזמן של התכנסות והתגוננות, ובדיוק כשיורדת החשיכה, עצור את שגרתך ובוא אל עצמך, בוא לביתך.
        קום, קח את כל הטוב שבך, ונצח את הטבע, תחמם את הכפור ותאיר את האור.
        באור האהבה."

      3. תודה על החיוניות והרוח החיובית שהבאת. בשבילי זו מתנה.
        חייב לומר כי ההתלהבות שלך בקריאת המגילה מדבקת גם אותי לרגעים.
        מרתק לשמוע על אמך והתנגדותה הגדולה. בטח היא עברה דבר או שניים בחיים.

        לגבי הציוניות, כנראה יש משהו בזן האנושי שנמשך להיות חברתי ולהיצמד לסימבוליקה, בטח אם זה מעוגן במסורת בת שנים רבות, בטח אם מדובר בניצחון ועוצמה. אלא מה, צריך מידי פעם לבדוק אם ההעתק נאמן למקור..

        עכשיו עולה לי מחשבה כי נרות אלו, הן גם הכנה ראויה לאביב. מי שזרע בדמעה את החורף – יקצור ברינה את האביב, אבל זה רק אם בחורף תהיה לו תקווה לבוא האביב.
        אחרת הוא סתם פאסיבי ומתנדנד עם מצבי הרוח המשתנים של הטבע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s