אני יודעת למה מתפללים כל יום, גם כשלא מרגישים, גם כשלא רוצים, גם כשרחוקים רחוקים.
כדי להיות שם, ברחוק הזה, לעמוד מול הניתוק, התסכול, החסר. כדי לא להיבלע בסערת השגרה, כדי לא לברוח לכל מה שרוחש סביבי, הכל מסביב כל כך אמיתי, מוחשי, שואב, פעיל. ו"הוא" רחוק, מופשט, חמקמק, לא נוכח.
ואז אני שוב עומדת להתפלל, שוב מרגישה את הרחוק הזה, את הכאב הצורב של החסר. שוב מחפשת, שוב מבקשת, שוב מנסה להתכנס, להתכוון, להיות, להתחבר.
כמו במיינדפולנס, התנועה העדינה, לא מאשימה ולא מוותרת, מחזירה אותי שוב ושוב ושוב לעצמי. התנועה של השריר החלש שבורח בלי סוף לכל הכיוונים, רק לא להיות. ואני, בעדינות (כן, זה מה שלמדתי לאחרונה, בעדינות) מחזירה אותו פנימה, לתוכי.
אבל הוא כל כך חלש השריר הזה, והכל סביבי כל כך חזק. ו"הוא" נעלם לי שוב ושוב. ואני מאמנת אותו, את השריר הזה, שוב ושוב ושוב.
תורה ואני 
וואו. יש לפוסט הזה קצב משלו. כמו התפילה שמחזירה אותך לעצמך, גם המילים האלו מתרחקות מהרעשים שסביב ומתקרבות פנימה. תודה רבה על פוסט יפהפיה.
תודה הילי על תגובה שמגיעה מקשב עמוק. כרגיל את מרגישה ונוגעת.
המילים נשפכו ממני אחרי תפילה שהתחילה בכח ובסוף לקחה אותי לשם.
תודה פסי, את מרגשת!
מסכים עם כל מילה.
מעביר את התודה לפסי. הטקסט שלה. הקצב שלה.
אני קראתי, בלעתי, פרסמתי.
וואו! כמה מרגש וכמה עוצמה במילים.
מתחברת כל-כך.
תודה. העברתי 🙂