אני מחפש את האבן הבאה להיאחז בה,
ההר שלי גבוה ותלול,
ואני במצב טיפוס.
לפי המרחק מהאדמה,
מסתבר שטיפסתי לא מעט,
אבל שוב אבדה לי האבן הבאה,
אם לא אמצא אותה,
אצטרך לרדת למטה.
ואם ארד למטה,
האם אקבל שם מכה?
האם אפגוש שם חברים?
האם אדע לדבר שם דיבורים?
האם אחפש לי שוב הרים?
אני מפחד לרדת.
רוצה למצוא את האבן הבאה.
תורה ואני 
מאוד יפה
תודה רבה 🙂
לגמרי מזדהה. כולנו חוששים מנפילות "מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִּיקְתָא"
נושא זה מעסיק לא מעט מהחלומות שלי.
תודה 🙂
ועדיין ללא הצלחה, מנסה ללכוד את התחושה הזו של מצב ההמתנה, בו אתה לא עולה ולא יורד.
יודע שחייב לעלות אבל לא מצליח, יודע שלא כדאי לרדת, אבל זה ממש שם.
תחושות חמקמקות שכאלו.
העברת במילים כל כך פשוטות ובצורה מדויקת את התחושה הכבדה הזו שאנו שותפים לה.
עוד קצת ואתה תמצא את האבן הבאה, ולו רק בגלל שאתה כל כך רוצה למצוא אותה.
אמן. תודה רבה 🙂
התחלתי לקרוא ונזכרתי במיתוס של סיזיפוס או בטנטלוס.
אחר כך נזכרתי בקאמי, שמצא בעצם חוסר ההגיון בטיפוס בלתי פוסק לצורך ירידה בלתי פוסקת אבסורד, וכך העונש הופך לבחירה. כן סיזיפוס בוחר באבסורד כדי להעצים את האנושיות שבו. [רומנטי, דרמטי וספרותי מאוד].
תלוי בין מים לשמים, לאן?
לא לבלוע ולא להקיא
אלה מצבי ביניים יחודיים, שבהם יש מקום להכרעה אנושית, כלשהי, שיתכן שכל תוצאה איומה ומסוכנת. האם ההמצאות באמצע היא כהמלצת הבודהה על הנירוונה – היות ואי היות בו זמנית?
בשבילי, היות ואי היות בו זמנית מעורר מיד את החופשיות המוחלטת שיש בחלל, מול העגינה של הגופים אלו סביב אלו.
לפעמים אני מרגיש שאנחנו כמו ירחים, סובבים סביב ״כוכבים״ אחרים, מנהלים איתם מערכות יחסים, לא מידי קרובים כי אז נתרסק אליהם, לא מידי רחוקים כי אז נאבד את דרכנו.
מקווה שלא ציירתי את זה מופשט מידי.
כלל וכלל לא מופשט.
ברור ביותר.
הייתי שם, התרסקתי לגמרי ולמדתי את כלל הברזל "אהוב עצמך תחילה, אח"כ אהוב את חבריך". זולתנות נהדרת רק כשיש אגו/עצמי חזק ובריא.
אגב, דרך ל"היות אי היות" היא "נים לא נים" ברגעים המעטים שאדם עוד בעל מודעות אבל חציו כבר בהיעדר מודעות, רגעי ההירדמות.
אם אני לא טועה וגם יורד לעומק דעתך, אז מצאתי את רגעי ההירדמות האלו כרגעים המושלמים ביותר שניתן להגיע אליהם בזה העולם. האם תסכים לכיוון כזה?
מסכים, הכי מסכים. לפעמים גם הרגע האחרון של היקיצה, שגם ממקם אותך בין לבין, וגיליתי שלפעמים אני נזכר בדברים שלא קרו לי מעולם, אבל בחלום קרו גם קרו [ללכת עירום לעבודה, בחיי] וזו דוגמה נוספת למערבולת של היות ואי היות.
אפשר להמשיך "לרכב" על התדר הזה?!
בדיוק אתמול עבר בי גל של מחשבה ועכשיו החזרתי לי אותה:
הרגעים בהם את "עף על עצמך", לעומת הרגעים בהם אתה תופס כמה אתה קטן.
אם אני אעמיק, אז ברגעים הראשונים אתה מגיע למצב של "אני ואפסי עוד", "לא רואה בעיניים", "כל יכול" וכו',
וברגעים השניים, אתה הולך וקטן, לא יכול כלום, שוכח הכל, חלשלוש ואולי גם חצי מת.
אתמול עברה בי התחושה שבמקום להתנדנד בין הרגעים, לתת לעולם לנענע אותי ביניהם לפי האירועים שהוא יזמן לי, ניתן אולי למצוא את מצב האמצע – "היות אי היות" ולחיות בו בשמחה ואושר.
חידודון.
בכל קצה, אתה בעצם שבוי, נשאבת לאותו אירוע שהרים או ריסק אותך.
להתעגן למצב האמצע – זה החופש.
נשמע ממש מרתק. לא מזכיר לך קצת את "דרך הזהב" של הרמב"ם??
מזכיר לגמרי.. אבל הוא לא דיבר על מצב חופש ולא על ״היות אי היות״.
אולי זו אותה כוונה רק ב ״מודרנית״.
הרמב"ם חי בתקופה בה כבר אני מניח קרא את "הכוזרי" – נולד 1138, והכוזרי פורסם בשנות ה- 40 של המאה ה- 12, כך שהכיר. הכיר גם את התפילות שכתב ואני מניח שגם הכיר את "השיר הנפלא: "עבדי הזמן" של ריה"ל:
עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –
עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ
"חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי
אר"ל – שתודעת החופש אפשרית רק ביחס לעבודת האל, שמשחררת את הנפש מהגוף [אמרתי פאולוס, לא אמרתי, עכשיו אומר]. אשר על כן, דרך הזהב, דרך החירות במודרנית היא "היות – לא היות".
קסם. קסם. קסם.
בקריאה שנית אחרי כמה ימים, הבריק לי פתאום שאולי האירוע הטראגי ביותר לבעלי החיים שנקרא "מוות", הוא בעצם לא סתם אירוע לא הוגן, אולי הוא בא בעקבות הצעה של חיים שלמים שנותנים לך הזדמנות לנים ולא נים, ואז בבוא היום כאשר אתה מוכן היטב לנים ולא נים שכזה, מגיע המוות ומשאיר אותך לתמיד במצב המקסים הזה. מנציח אותך שם.
האם "מוות" הוא אירוע טרגי, טרגי ביותר לבעלי חיים? בעלי חיים שאינם בני אדם, יש להם תודעת מוות, עובדה הם בורחים כאשר יש איום על חייהם. האם הם "מתים" כמונו, האם הם חיים בתודעה של "עכשיו" כמו שמספרים על כלבים, שיש להם רק תודעת "עכשיו" אבל מתברר שהם לומדים, כלומר יש להם זכרון. לנו, בני אדם, יש תודעת מוות מוכחשת תדיר, שמאפשרת פסיכולוגית לא לשקוע בעצבת מוות בו בדיכאון שיכול לשלול הפצת הגנים [אם נקבל את תיאוריית "שרידת הגנים"]. מכיר את התיאוריה בפסיכולוגיה של דאייה, ציפה – כשאדם נמצא במקום בו כישוריו מופעלים בשיאם הוא משתחרר לגמרי מהתודעה ה"מציאותית" שלו, מהדיאלוג הפנימי. הוא הוא במלואו – נים לא נים, כמו רקדן, אתלט, זמר, או אפילו עקר בית מיומן שבשלב מסויים הוא כבר במקום אחר בשל המיומנות הנפלאה שמשחררת את התודעה.
הזכרת לי את המוות של סוקראטס (לפחות לפי כתבי אפלטון). חשבתי גם על זה שבעלי חיים נראה לפעמים שהם במצב ׳ציפה׳ כבר בלי להתאמץ. אולי מהבחינה הזאת המוות יותר מקובל עליהם.
כאן אנחנו פולשים לתחום בו אנחנו מאנישים את בעלי החיים. בקושי אנחנו מצליחים להבין זה את זה, בטח תודעות חיצוניות וזרות לנו לא נבין טוב יותר. 🙂