מה הוא אוהב, האדון?!

אני עסוק בלעשות טוב, ככה לפחות אני מספר לעצמי,

אבל כשאני בודק באמת, זה שני זרמים שזורמים בתוכי,

האחד הוא רצון אמיתי, להקשיב, להבין, לעשות טוב – פשוט כי הוא טוב.

והשני הוא לְרַצּוֹת את האדון, לתת לו מתנות, רק שלא יכעס, רק שיסדר את העניינים.

זרמים כל כך שונים אך לעיתים קרובים זה לזה מרחק נגיעה.

*

אבל בתנ"ך המקסים שלנו, כלום לא מתפספס.
שוב ושוב המסר חוזר על עצמו:
אל תביא לאלוקים מתנות. אל תנסה לְרַצּוֹת אותו. זה לא עובד ככה.

ואם במשפט קצרצר של ספר משלי:

עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לה׳ מִזָּבַח (")

זבח, או קרבן בלשוננו, הוא האמצעי להקריב לפניו, לתת לו, להעניק לו,
אך הפסוק מלמד שזה לא הקצה, זה לא המקום הכי רחוק שאפשר להגיע אליו.

*

אני חושב שהבנתי מה הוא אוהב, וזה לגמרי בתוכי.

צדקה ומשפט.

כל כך יפה, כל כך פשוט. וגם כל כך מתגלגל ברחובות.

רק לאסוף ולחבק את הקסם הזה.

אני רץ.

לתגובות

13 תגובות בנושא “מה הוא אוהב, האדון?!

  1. לגמרי לאסוף ולחבק את הקסם הזה. אני גם חושבת שמה שהוא אוהב נמצא בתוכך, ואולי אפילו אין צורך לפרש את המילים "צדקה" ו-"משפט" כדי לא לצמצם את הגדולה שלהן. רק לנשום פנימה ולנשוף בחוויה, לא בהגדרה.

  2. אני רוצה להוסיף, שבמילה "צדקה" מצוי שורש צד"ק, כלומר הבחנה ברורה בין טוב לרע, אך יש בצד"ק גם ממידת הדין [לכן דין נמצא בצד שמאל של עץ הספירות]. צדקה, ה- ה"א מוסיפה ככל הנראה את יסוד החמלה, הרחמים, יסוד המרכך את הקושי שיש בצד"ק שהוא חד משמעי, חד-מימדי ופועל רק על פי עקרונות נוקשים ביותר.
    לכן, צדקה ומשפט, כי "משפט" הוא הביטוי המעשי לצד"ק, ברם משפט מורכב אף הוא יותר מצד"ק, כי הוא מכיל שיקולים נוספים לאותם שהם צד"ק. ובכלל משפט הינו גם "היגד מילולי מורכב בשפה", ולא רק החלטה לגבי אירוע ומורכבותו.
    הייתי מוסיף שבעברית ישנה האמרה: צדקה תציל ממוות, וישנו הסיפור/המשל על הדג והחכה.
    האם צדקה מנציחה עוני, סבל?
    שאלה

    1. תהייה תמידית שלי:
      צדק – מה ששלי שייך רק לי,
      צדקה – נתינה לאחר,
      איך הם חיים ביחד?

      ומשפט?! כמו שכתבת, הוא יישום של הצדק, אך מהו הצדק? האם לפעמים נכון לשקר? אולי לפעמים הצדק הוא להתעלם מהאמת?

      חייבים איזה קו מנחה כדי להתכוונן אליו, אבל כאן נכנס הסובייקט. הסובייקט קובע את הצדק. כלום לא אבסולוטי.

      אני מדייק לדעתך?!

      אם כן, זה אולי מסביר איך שייך ״לאהוב״ על צדקה ומשפט ״מלך אוהב צדקה ומשפט״
      זה לא בינארי, זה רצף ומערכת יחסים דינאמית שבמרכזה נמצא תיקון הסובייקט, כשעמו תיקון אמות המידה.

      1. ממש לא בינארי.
        אם כי אני מניח בעולם הנשלט על ידי ישות אבסולטית ומוחלטת וסופית, אפילו אין ביכולת האדם להשיגה ולהבינה, יהא הצדק אף הוא אובייקטיבי ומוחלט.
        ניקח לשנייה את סיפור שלמה ושתי הנשים הרבות על התינוק. כיוון שאי אפשר לאשש שום צדק אובייקטיבי, בהיעדר הוכחה לא סובייקטיבית [שלי הוא! שלי הוא!] הדרך היחידה לפצות את שתי הטוענות היא: שיחלוקו. אבל כאן נכנס מרכיב החמלה, או האמונה של שלמה שהאם האמיתית תחמול על עוללה ותוותר עליו, בתנאי שיחיה, כלומר, היא תוותר על הצדק שלה [שלי הוא!] ותתן לאחרת [שלה הוא].
        האם יתכן צדק ללא עובדות?
        האם צדקה זקוקה לעובדות?
        האם צדק מתמקד ב"אני" וצדקה ב"זולת"?
        או שמא, הצדקה, במחשבה נוספת, הוא הפעלה אחרת של הצדק, מצד הרחמים והחסד. הצדקה רואה את השוויון בין כל החיים על פני הכדור, ואותו שזכה ביתרון כלשהו [כשרון, מעמד, כסף] מחוייב לפזר את ה"רווחים" בין חסרי המזל. וזהו משפט האמת שאלוהים מבקש שיהא על מזבחו.
        שוב, אני חייב לציין שהכיוון בו אני לפחות נוטה לפרש עקרונות אלה, הוא הרמב"ם, שסלד מכל ביטוי חומרי לאמונה באל. אני לא מאמין באל, אבל תפיסת העולם הזו, הרואה באדם, בחייו, באמונותיו ובדעותיו, את המימוש הטוטאלי של "היות אדם" מקובלת עליי.

      2. ״אני מניח בעולם הנשלט על ידי ישות אבסולטית ומוחלטת וסופית, אפילו אין ביכולת האדם להשיגה ולהבינה, יהא הצדק אף הוא אובייקטיבי ומוחלט״

        מדוע לא תוכל יישות אבסולוטית לייצר צדק מבוסס סובייקט.
        הוא נתן לאנשי הלגו להחליט בעצמם את חוקי המשחק.
        אולי נטע בהם כן כיוון פנימי שאם יקשיבו לו היטב, ימצאוהו, ותו לו.

      3. ״האם צדק מתמקד ב"אני" וצדקה ב"זולת״?״

        לפעמים נדמה לי כי אין הצדקה אלא הרחבת אותו אני שלי. למעשה אני לא רואה שום יישות מלבד את עצמי, ובאה הצדקה ואומרת, במקום להיות בגודל אפונה, תתרחב, תגדל, תצליח לראות את ה״אחר״ כמישהו שיכול להיכנס ולהיות חלק ממך. ככה אתה, ורק אתה – גדל.

      4. ראשון ראשון ואחרון אחרון – מיתוס עץ הדעת הוא הרי סיפור "המנגנון הפנימי". דא עקא שאין בחייו של אדם משהו מוחלט וסופי למעט חיים ומוות. שני מצבים אלה לא מייצרים אדם נטול סובייקטיביות ומטילים בספק אפשרות של "אבסולוטיות" בהחלטות, שיפוטים.
        שני, לפחות בפסיכולוגיה רואים גיל בו הסובייקט מפסיק לראות רק את עצמו ומתחיל לראות אחרים בעולמו. צדקה, אך גם אהבה ושנאה, קנאה, תחרות וכו' אלו ביטויים להיות ה'אחר' נוכח בעולמו של הסובייקט כסובייקט בר תוקף. דומני שגם הנרקסיסט הגדול ביותר אינו מסוגל לחיות ללא ה'אחר' שימלא את ריקנות האגו שלו.
        אחרון "היות אדם" זו האמונה היחידה שלי.

      5. אבל, לפחות לפי פרשנים יהודיים לאורך הדורות, כולל ישו, תחת פיקוח אלוהי. החלק הזה לא קיים אצלי. לא פיקוח ולא אמונה. בענין היה אדם, אין בינינו מחלוקת.

      6. אם נסכים כי גורל אדם כרוך בגורל עולם, ומערכת יחסים תמידית מתקיימת בתוך המארג, הרי שהתקרבנו הרבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s