על הדיוּק שבטבע והכָּאוֹס בחיים

הטבע מדויק כל כך, הוא עובד מצוין, לבד ובהרמוניה.
הפרחים מהונדסים בקפידה, העגבניות אדומות, הבננות צבועות צהוב, והתות מלא ריח.
החמנייה מסובבת ראשה אט אט כדי להביט אל יְדִידָהּ, כוכב מימן עצום, המקפיד בוקר בוקר לבקרה.
העננים עולים מן הים בקצה אחד של הכדור, נודדים ימים רבים, במסירות, להשקות איזו פיסת אדמה בקצה האחר.
הגוזלים הקטנטנים פותחים מקור ענק, צווחים לאמא ציפור וזו אצה רצה להביא עוד גרגיר.

הדיוק הטבעי נמצא מעלינו, חג סביבנו, וזורם בעורקינו, הוא עובד לבד, מנגן את ניגונו בדממה.

גם המין האנושי למד לייצר דיוקים, תראה F16 ממריא בשאגת מנוע, מכונית חשמלית של טסלה צוברת תאוצה, או אייפון וגלקסי של הדור הבא.

*

כשאני מסתכל על כל זה, ממש מוזר לי לאיפה נעלם כל הדיוק הזה בחיים שלנו,

אנו חיים ב׳בלבלה׳ אחת גדולה,
בְּיוֹם אחד הכל זורם ומאושר, וביום שני הכל הפוך ומיותר,
אנשים ממורמרים וטרודים, ולא משנה כמה הם מרוויחים בחודש, מלאים בחרדות, מייצרים אין סוף ביטוחים רק כדי לשרוד, ביטוח לאומי ביטוח בריאות, ביטוח תאונות אישיות, ביטוח חיים, ביטוח רכב, ועדיין כלום לא בטוח. מספיק איזה וירוס סיני בגודל 0 כדי לפרק את כל המערכת.

והלב. הלב הזה. למה כל יום וחצי הוא נשבר ?! האם אדון הטבע לא יכול היה לשמור עליו שלם, להעניק לו בדיוק כל מה שהוא צריך כדי שהוא יהיה מאושר כל יום. קבוע. אחת ולתמיד ?

לא ברור מה חָטָא המין אנושי בעצם קיומו, גודלו קטן מפרומיל ביחס לטבע המדויק הזה, אבל מצליח לגרור אליו כל כך הרבה כָּאוֹס.
מה מסובך לתת לחיינו איזה שהוא רצף עקבי כמו ב DNA, סדר ודיוק כמו בגרעין האטום, וקצת יותר קֶשֶׁב למחשבותינו ולרגשותינו כמו בתורת הקוונטים ?

*

אז לא מצאתי תשובה לשאלות. אבל משהו בקשר ללב השבור.

בתהלים יש פרק שאני אומר בתפילה יום יום, ורק לאחרונה שמתי לב כמה הוא יפה,
מצטט ממנו 2 פסוקים סמוכים:

(ג) הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם

(ד) מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא

רצף מוזר יש כאן, זה מתחיל בתיאור על מקור של רחמים, מקור של אהבה, כח המרפא שבורי לב ונותן תחבושת לכל עצב.
ובאותה נשימה ממש, לפני כל הסבר איך ולמה זה בדיוק קורה, יש קפיצה לתיאור על מספרים ושמות של כוכבים וגרמי שמים.
איך זה בדיוק קשור ?

אולי כך הכוונה: הדיוּק ממרומו, ממקום שאינו נאבד בין מליארדי כוכבים אשר באין סוף גלקסיות, ממקום שלכל כוכב הוא נותן שם עצמי ומספר, אותו דיוּק פונה לטפל בשבורי הלב.
לכל רגש יש שם ומספר, לכוס שהתנפצה, להיא שעצבנה, לחריקות באוטו בעת ההנעה, למזג האוויר המשונה, לתכנית לְטיול שהשתבשה, ולכל שאר מליארדי הכוכבים האלו הנעים שם בלב.

אדון דיוק לא מבטיח לתת דו״ח מדוע כל דבר קרה. הוא לא מבטיח למנוע את זה כדי שלא יקרה בפעם הבאה.
אבל הוא כן יודע איך קוראים להם, יודע בדיוק איך הם מרגישים, הוא יודע איך לדבר אתם, והוא בא במיוחד כדי לרפא אותם.

אם בלבי שאלתי את אלוקים ״האם תדע להרגיש כאב ?!״, נראה שכאן יש סוג של מענה.

*

ולמי שרוצה למשוך אליו את הדיוּק הזה באופן יזום, בהמשך הפרק יש נוסחה:

(ו) מְעוֹדֵד עֲנָוִים ה׳ מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי אָרֶץ

(יא) רוֹצֶה ה׳ אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ

כאשר אתה מרגיש ׳גדול׳ ו׳מבין׳, חושב שאתה ״כל יכול״ ו״עף על עצמך״, כנראה אתה חָשׂוּף יותר לחוסר הדיוק וללב השבור – מחלתו המוזרה של המין האנושי.
הביטחון והדיוּק נמצאים דווקא במקום שאתה מבין כמה אתה חלש, מבין כמה אתה קטן.
אז אם הגעת לרגע כזה, אתה במקום מצוין. אל תברח. הַרְפֵּה והמתן שם.
אדון הדיוקים מחפש בדיוק אותך. בדיוק ככה.
תכף הוא בא ומחולל לך שם סדר.

תמונה9(תהלים קמז)

לתגובות
להכיר עוד..

קרבני לחמי – איך אפשר לתת לו לחם ?

את קרבני לחמי

את המילים האלה אני אומר במשך לפחות עשר שנים, פעמיים ביום, אחת לפני שחרית ואחת לפני מנחה. אני אומר 'אומר', אבל כנראה יותר נכון 'מדקלם', כי אני לא כל כך מצליח עדיין להבין ולהתחבר לתוכן ולעבודה שבקרבנות.

אבל רק לאחרונה הקשבתי למילים: 'את קרבני לחמי לאישי'.

בן התמותה הקטן, החי במאמר פי עליון, זה שהחמצן לנשימתו, מולקולותיו ותכנית הדי אן אי שלו, מתוכננים ומחושבים בידי אלוקיו, זה האורח על פני האדמה שלא יודע האם בדקה הבאה יחיה או ימות, בא בנדבת לבו, לוקח איזה כבש, אחד ממיליארדים שנבראו כמוהו על פני האדמה, ומקריב אותו קרבן.
איך הקרבן הזה נהיה פתאום לחם לאלוקים ? לא קינוח, לא מעשה קטן וטוב. לחם.

וזה לא הכל, הפסוק ממשיך 'תשמרו להקריב לי במועדו': את הלחם שלי, אני מבקש, תקפידו להביא לי בזמן.

ממתי אלוקים צריך לאכול לחם ? ומדוע הוא לא לוקח אותו לבד ? למה לסמוך על בן אדם שהיום פה ומחר בקבר, היום צדיק ומחר רשע, כדי לספק דבר כל כך חשוב כמו לחם ?

ואלוקים עצמו אומר את מה שנראה ההפך המוחלט:

לֹא-אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ, עַתּוּדִים.
כִּי-לִי כָל-חַיְתוֹ יָעַר, בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי-אָלֶף.
יָדַעְתִּי, כָּל-עוֹף הָרִים, וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי.
אִם-אֶרְעַב, לֹא-אֹמַר לָךְ, כִּי-לִי תֵבֵל, וּמְלֹאָהּ.
הַאוֹכַל, בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה.
(תהילים נ)

אולי קשה לתפוס את זה אבל, יש דבר אחד בעולם שאינו מסור ביד האלוקים ואינו ביכולתו והוא, לעשות שאדם יבחר בטוב מפני שהוא טוב.

אלוקים יכול לאיים על האדם בעונשים, לפתותו בכל הטוב, אבל הבחירה בטוב מפני שהוא טוב, היא רק ביד האדם. אי אפשר לבחור במקום האדם, ואם האדם בכפיה עושה מעשה, זו כבר אינה בחירה.

וזאת נחת הרוח שביד האדם להביא לאלוקים.

אלוקים רוצה כמו לחם את בחירתנו הטובה, את מעשינו הטובים, הוא לא רק ממליץ לנו עליהם, הוא לא רק מפתה אותנו לעשותם, ומרחיק אותנו מביטולם, הוא רוצה, כמו שאדם צריך ורוצה לחם.
הוא רוצה כי זה משהו שאין לו.

לתגובות

להכיר עוד..

 

מה עשה רע המשכים לבוא לבית הכנסת ?

אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק

מאז שלמדתי את הגמרא הזאת ועד לא מזמן, ליוותה אותי תחושה לא טובה, לא הבנתי מדוע אדם שבא לבית כנסת כל יום, הקב"ה "שם עליו עין" יותר מאדם רגיל, אם הוא לא בא אף פעם לבית כנסת, הוא בסדר, אבל אם קבוע הוא בא ומפספס יום, אוי ואבוי ?!

לא בפה, אבל אי שם בלב היתה השוואה מרירה בין לבוא קבוע לבית הכנסת, לבין להיות מוכר למשטרה ולמס ההכנסה.

אבל אז זה השתנה לי, אמנם לא בבת אחת אלא בתהליך, למדתי משהו חדש על עצמי ועל הצורה שבא תפסתי עד היום את הבורא.

הבורא היה השוטר, זה שתמיד יודע מתי אני לא בסדר, ובמומחיות גדולה ידע לדקדק גם בתוך ה"בסדר" כדי למצוא את הקצת שעדיין לא, הוא היה הבלש שמחכה לי עם כל חייליו – מלאכי מרום בסמטאות החשוכות של חיי ונשקו דרוך, נכון להעניש ולחנך.

ארוך בשביל פוסט זה לתאר איך הבנתי שהבורא הוא לא כזה.

אבל כשהבנתי, נולדה בי הבנה חדשה לגמרא הזאת, מי שרגיל לבוא כל יום לבית הכנסת, מי שהוא אורח קבוע אצל הקב"ה, החיסרון שלו ניכר, כאשר הוא לא בא הקב"ה מתעניין בשלומו, מדוע האורח שלי לא בא היום, האם יש משהו שאפשר לעזור ? וזו הכוונה "הקב"ה משאיל בו"

כל כך פשוט שלא ברור איך יכולתי להבין אחרת.

נקודה אחת עדייו אני משאיר פתוח, מדוע באמת אם הוא הולך לדבר רשות, לא יצליח ? האם יתכן שאדם שבא קבוע לבית כנסת יפסיד יותר על חיסור אחד מאדם שלא בא בכלל ?

ובמילה אחת: להיות אורח קבוע אצל הבורא, זו מערכת יחסים, זו נתינת אמון, הישענות והנחת הראש על כתפיים גדולות, לכן, סתם לא לבוא יום אחד, זו כמו בגידה בקשר. באמת לא בסדר..

לתגובות

להכיר עוד..