בין זהב לזהב

זה זהב וזה זהב.
את שניהם נדבו אבותינו במדבר ממיטב תכשיטיהם והנזמים שבאוזניהם.

אבל האחד יצר עגל,
ואילו השני בנה משכן.

האחד היה חדגוני, שיטתי. כולו זהב.
השני היה ססגוני, צבעוני, חבר לכסף, לנחושת, לעצים ולאריגים.

האחד נולד להיות אלוהים – אלוהי זהב.
השני היה רק מקום וכלי – קישוט לדבר האלוקים.

*

ואני חושב על האדם.

יש אחד שמתחיל ונגמר בעצמו.
הוא שליטה וסמל ניצחון, הוא אֱלֹהֵי כֹּל יכול.

ויש אחר, שהוא חבר של.. ואח של..
הוא שלם רק כאשר הוא נוכח עם שלל צבעים.

הראשון בא לדבר. מצביע על עצמו.
לכן ייגמר כשיבוא יומו.

השני מנכיח את אחר. הוא בא להקשיב.
לכן הוא קיים כל עוד האחר משמיע את קולו.

*

בא לי להיות השני.

לתגובות

מחשבות על ׳בית מקדש׳

ימים לא רבים היה בית המקדש קיים בהדרו, כאשר ישראל מולך בארצו.
ומאז עליות ומורדות, הארץ עוברת מיד ליד, העם יצא שוב ושוב לגלויות וחלקו שב ובונה את ארצו.
ובמשך כל הדורות, אנו עוד זוכרים ומצפים לבניינו.

אבל מהו בית המקדש ? הרי מעולם לא ראינו אותו.
אנחנו יכולים לחשוב עליו, לנסות לדמיין אותו אבל לא באמת יודעים מה הוא.
עבודת הקרבנות פחות מובנת לנו היום, ועבודת האלילים הנגדית, גם היא כמעט ולא מוּכּרת, בוודאי לא מושכת.

מנסה לקבל איזה מגע, שייכות לדבר הזה בימים של 2020.

*

חשבתי על ׳דיוּק׳.

׳דיוּק׳ אני מתכוון תיאום מוחלט בין האידאות, המחשבות והאמונות, לבין המעשים בפועל.

בבין אדם לחברו למשל, דיוּק הוא להיות באמת טוב, ולא רק לדבר על טוב.
ברמה גבוהה יותר דיוּק הוא לחיות בקשב למציאות, לציית לה ולא להפעיל נגדה כח.

בית המקדש היה מקום של דיוּק,
מחד שרר בו פאר והדר – המיטב של עולם חומרי, ומאידך היה לו כיוון אחד בלבד, קשב מוחלט להוויה, למציאות, לאדון הכל.

האנשים ששרתו בו, כוונותיהם, ומעשיהם היו כולם של קשב וכוונה.

המתקרב אל הבית לא איבד את העצמי שלו כסובייקט. להיפך, הוא בא כדי לדייק ולכוון אותו.

ומסתבר כי האנושות הגיעה אי פעם לפסגה כזאת של דיוק וטעמה את הטעם.
ואנחנו דורי דורות עוד צופים לשם, מטפסים ונופלים.
אולי עוד יום אחד נכבוש את הפסגה הזאת שוב.

לתגובות..

להכיר עוד..