עם הגב אלייך. סוכתי.

זה הולך ככה.

מגיע יום, מגיעה שעה ואתה חוזר לשגרה.

*

אז כן סוכתי, אני בא לפרק אותך.

במִסְפְּרֵי מתכת מתועשות אגזור את החוטים הצמחיים שקשרו אותך – העמידו אותך על טהרת הטבע.

ובזמן שאני אאיץ ל 100 או ל 1000 את שגרת חיי, ארוץ מכאן לשם ואעשה פרצוף רציני של חיים אמיתיים, אַתְּ תעלי לך אבק במחסן.

אַתְּ דוממת סוכתי ואני מקווה שאת לא מרגישה את העוול הזה.

שבעה ימים בשנה את נחגגת. וככה פתאום מגיעה עת פקודה ואת מוּרֶדֶת אל גורלך בקומות מינוס שכוחות, אל אחד עשר חודשי דממה.

*

ואתה אתרוגי, כמה יפה היית.

שבעה ימים של חג ולא מצאתי עוד בתוכי מקום להכיל את יופייך, להבין לשם מה באת אל תוך ידי.

אתה תשוב כעת אל הטבע שאתה מכיר. אני אשוב אל שגרתי שלי.

אתה תתייבש כמו שאתה יודע, תצטמק אל תוך עצמך, אל בדיוק מי שאתה. ואני אקווה לפרוח, להתממש ולהתפתח.

אתה לא כועס או משהו, נכון ? ככה זה עובד.

*

אבל אני מבטיח, אני אבוא אליכם שוב שנה הבאה.

אדע מחדש כמה אני קטן.

אבין אולי טוב יותר כמה אתם גדולים.

לתגובות

סוכה, אדמה וחיבור

מנסה להבין את חג הסוכות. לְמָה הוא בא ועל מה ?

בכתובת המוצא שלו הוא מופיע כך:

וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה ״

החג נמצא בסיום השנה החקלאית, זמן איסוף התבואה הביתה.
התורה מלמדת כי זהו זמן שיש להתמסר אליו, לשמוח בו, ולא להניח לו לחמוק ולהשתלב בתוך שגרת הטרדות.
היא מלמדת גם לעצור לרגע את שגרת הצריכה האינסופית, לשאת עיניים אל האדון הגדול ולהיזכר שוב: "זה לא שלי", "זה לא מובן מאיליו".

אבל איך אפשר למצוא קשר בין הריגוש המיוחד של האסיף לבין דור ה-2020 ?

רוב מקורות הפרנסה היום אינם שייכים באופן ישיר לאדמה, ובוודאי שאינם תלויים במחזורי הטבע החקלאיים.

מי מרגיש או יודע משהו אודות החיטה ממנה עשוי הלחם שהוא אוכל ?!

תן היום לאדם מחשב, חבר אותו לאינטרנט וסגור אותו בחדר שבעים שנה, הוא יסתדר מצוין.
הוא יצטרך אולי רק פסיכולוג, אבל זה אפשרי גם בזום.

*

זה מחזיר אותי שוב למצרך הנדיר ביותר היום: חיבור.

לא חיבור ל WiFi, לא חיבור לרשת.

חיבור לעצמנו. לחומרי היסוד שלנו.

לא יודע אם יש עוד סיכוי לבצע את כל הדרך אחורה חזרה עד האדמה.

אבל אולי לרגעים בסוכה, תחת גג טבעי ובלתי מתועש, חשוף מעט יותר לרוחות השמים, תוך לקיחת פסק זמן משגרת העבודה הלוהטת, אולי שם ניתן להשיג קצת מהחומר הזה הנקרא ׳חיבור׳.

חיבור להישגים. חיבור למשפחה. חיבור לילדים. חיבור לאהבה.

חיבור לברכה הנמצאת ועוטפת אותנו. היא זקוקה לרגע של התייחסות, חיוך ושביעות רצון מצידנו.

ואם לא לחגוג איסוף תבואה חיצוני, אולי לפחות נחגוג איסוף עצמי.

לתגובות..

(דברים טז-טו)

מחשבות למוצאי יום כיפור

מוצאי יום כיפור. מנסה לאסוף את המחשבות ואת התחושות.

*

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם ״ זו נשמעת הבטחה מקסימה.

אתה לא דורש תשלום הוגן ולא תיקון מדוקדק לכל עיוות שלנו.

היוזמה היא שלך. אתה מבצע כפרה. אנחנו רק צריכים להיות שם בנוכחות. להאמין שזה קורה.

אבל כל שנה מחדש אני שואל, מה קורה שם באמת ?

מה זאת אומרת לכפר ? האם אתה יום אחד בשנה מוחק שם את פנקסי רשומותיך, כך, סתם, בינך לבינך ?

והיכן אני בסיפור ?

סתם להאמין בלב כי ישנה שם רשימת חובות אשר נמחקת פעם בשנה ?

ועם מה אני קם מחר בבוקר, להמשיך את ה׳אני׳ של אתמול, לפתוח ולמלא רשימה עבור שנה הבאה ?

לא. משהו פה עדיין לא מתיישב לי בראש.

*

אבל במקום להתרכז במה קורה אצלך, אולי אנסה לחשוב מה קרה אצלנו, כאן למטה.

מדוע עם ישראל בן שנות 2020 – שָׁבַת היום ? על מה ולמה נעצר כך סדר יומו ?

*

זה לוקח אותי למקום אחר לגמרי.

זהו אותו עם הסוחב על גבו 3000 שנה את מצוות ׳ברית מילה׳.

גם בני מזרח, גם בני מערב עדיין מקפידים לקחת כל תינוק בן יומו ומבלי להיוועץ בו, מבצעים בגופו ניתוח להסרה חלקית של איבר.

ללא בית חולים, ללא רופא מנתח וללא להחתים איש. מדובר באירוע של ׳בית כנסת׳, ובסיומו – סעודה חגיגית.

מה ההגיון בזה ?

שתי אפשרויות עולות לי בראש, הן נראות דומות אך קיצוניות ביותר:

או שמדובר בטפשות, תמימות ורוע. אין רשות היחיד. אין בחירה חופשית. אין זכויות לַתינוק חסר היכולת והאונים.

או שיָצוּק בנו בטחון עצמתי ביותר באיזה מימד נסתר. ואנו מוסרים עבורו באהבה את רשות היחיד, את זכויות הפרט ואת הבחירה החופשית.

האפשרות השניה נראית מתאימה יותר לאקלים שלנו.

נראה כי אנו חווים מימד שהוא לא אנחנו. אנו מעמידים אותו במרכז וחגים סביבו.

אנו מוסרים עבורו את עצמנו.

*

אולי כזה הוא יום כיפור,

אם כל השנה אנחנו המרכז ו׳הוא׳ הקישוט. מבקשים ממנו שיעזור כשצריך וישתוק כשלא צריך.

אז ליום אחד הפכנו את נקודת המוצא.

ליום אחד באנו להניח על השולחן את זה שאנו קטנים, חסרים, מפוזרים וממש לא מדויקים.

ליום אחד באנו לציין כמה כלום לא באמת מגיע לנו.

ובאותה נשימה ממש לתלות עינים, לבקש את רוחב הלב, לבקש את הסדר. לבקש את הדיוק.

ליום אחד מסרנו את עצמנו.

*

אולי לזה למצב הזה בנפש קוראים ׳מחילה וכפרה׳.

לתגובות

מחשבות לראש השנה

לרוץ לומר ׳אתה׳. זה הכי פשוט. ככה אני רגיל.

אבל אז לשאול מי זה האתה הזה אליו אני מדבר. איפה הוא. מי הוא. איך הוא. האם הוא.

והדממה חוזרת אלי מציוץ הציפורים ומהירוק של העלים.

משב רוח קליל בבגדי, וזבובונים חגים מעלי.

אז אתה זה הטבע. כך אומר קול הפשרה שבי. מנסה לסגור את הפער. לחזור אל החוף הבטוח.

אבל לא עבור פשרות באתי עד הנה.

ומבטי קמוץ וגופי קפוץ והשעון על ידי מתקתק. עוד מעט צריך כבר לזוז. והאוטו חונה שם רחוק. מה איתו ?

והציפור לידי עוד מצייצת, והתאנים שם על העץ, האם הן עוד יבשילו אי פעם. האם הן גם חושבות על עצמן ?

ומי הוא האתה הזה. ומי הוא האני הזה. ולמה אני בכלל כותב את זה. הכל בשביל הבלוג אולי ?

וכדור השמש דופק לי על הראש. אזוז קצת לצל.

מולי הגשר העצום, זה שנבנה עבור הרכבת. חותך את הטבע. משתלב לא משתלב בו.

לידי אני שומע חסידים מתבודדים. מדברים עם עצמם על עצמם. מחפשים שם אבא.

ואיך אדע שאתה. ואבותי שככה אמרו לי. האם הם גם שאלו את עצמם איך נדע שאתה.

ורבבות שמסרו את חייהם עוד בחייהם עבורך, האם הם גם שאלו איך נדע שאתה ?

אודה ולא אבוש כי לא הייתי ביציאת מצרים, גם לא תחת ההר. לפחות לא זוכר את זה.

ובאומרי שמע ישראל אתה אלוקינו, אתה אחד, אם תאיר לי בפנס, שם פנימה, תעבור את הבניינים והרחובות של הפחדים והמגננות, תראה שם בברור את סימן השאלה. זה ששואל מי אמר שאתה.

ואני נותר אז לבדי. כי אין איש איתי. גם אין אתה איתי.

אבל האלקטרוניקה הזאת בה אני משתמש עכשיו, מי מניע אותה. והרוח והציפורים ולבבי הפועם, וכולנו שהתרכזנו כאן בסתם יום בהיר.
אקרא לך אלוקים, אקרא לך אבולוציה, אקרא לך X.

אתה ה X נראה לי מְתָאֵם גדול. קצוות במערכת שלך יודעות זו על זו. אם זה קוונטים. אם זה סתם עננים.

אבל האם אתה קשוּב אדון תֵּאוּם ?!

אם רק יוחל התֵּאוּם הזה גם עלי, אסתנכרן מעט ביני לבין עצמי.
קצת תֵּאוּם במשכורת, קצת תֵּאוּם בחדרי הלב, קצת תֵּאוּם והרמוניה בתוך הגוף.

אני רק ׳בעל חי׳, אולי קצת יותר מורכב. אבל קצת הרבה יותר חלש.

ושנה חולפת שנה גם באה. רוח סתיו קרירה כבר דופקת בחלונות.

פעם אולי החקלאיים הרגישו עכשיו התחלה. יִחֲלוּ.

פעם, הטבע זה כל מה שהיה.

אבל אנחנו רחוקים כל כך מהטבע הזה.

גרים בבנייני קומות על פיסת אדמה דלה, ועובדים למחיתנו מול מחשב בארגון וסידור מחדש של אלקטרונים.

במקום להתרגש מהאדום של העגבניה, אנו נואשים לירוק של הוואטסאפ.

אבל בסוף, הטבע הוא עדיין השולט פה. החום הקור, הDNA והאטום.

וכמובן המיקרוביולוגיה.

אם רק משהו קטן יזוז שם, שום גוגל כבר לא תעזור.

ובכל מקרה, בתורתך הסתרת מה יש בראשון לחודש השביעי הזה. דיברת רק על יום תרועה. ״

אז סיום או לא של מחזור טבע.

תתן או לא את התיאום המדויק שלך.

אנחנו נתקע בשופר. נוריד את הראש בדממה נוכח מציאותך X הקונקרטית.

נייחל להצצה קצת יותר משמעותית ממך.

תודה.

סליחה.

אוף. אני באמת קטן.

לתגובות..

רגע לפני האביב

רגע לפני בוא האביב, חודש ניסן וחג הפסח, אנו חוגגים כל שנה את פורים.

אם פסח פותח את מחזור החיים, מחזור הצמיחה בטבע, והתהוות עם ישראל לעם, הרי שפורים סוגר אותו.

פסח הוא חג התגלות. העם מקבל בו יחס מיוחד, יחס של עם נבחר, אויביו מוכחדים והוא משתחרר מכבליו ויוצא לחרות.
גם חוקי הטבע מושתקים למען האידיאל הגדול הזה.

אבל פורים קורה בתוך החשיכה, בתוך ההסתר, בפורים נמצאים בגלות ונשארים בגלות.
בפורים אין נס על טבעי. הכל מתחרז בתוך הטבע.

*

זה נראה כמו תהליך התפתחות ספיראלי, פותחים שנה, הכל חדש, הכל אפשרי, כל הכוחות זמינים, המשאבים עומדים הכן, הזמן אידיאלי, המקום אידיאלי, הנייר חדש, והספר רק מתחיל להיכתב, אלוקים נמצא ומאיר.

אבל מתחילים ללכת, מתחילות תקלות, נופלים, קמים, מתגברים, נשברים, מתחיל להחשיך.
מנסים למשוך אבל מתחיל להצטבר מרחק גדול מהאידיאל, הכל נהיה רחוק, שחוּק וחסר סיכוי.
חושך מוחלט. אלוקים נעלם. מתחפרים מנסים להתגונן. צועקים במר לב.

ואז מגלים אותו שם, עמוק עמוק בתוך בית המלך הפרסי, יושב בין המלך למלכה ומנגן את ניגונו משם.
ובדיוק משם הוא מחזיר לנו את מתנת חיים.
עם המתנה הזאת אנו באים לאביב הבא, כדי לפתוח מחזור חיים חדש.

*

אז תעמוד ישר או תעמוד הפוך.
תהיה שפוי או תהיה שתוי.
תהיה קרוב צמוּד, או תהיה רחוק אבוּד.
מסתבר שהוא שם. לידך. שומע ומקשיב. צופה ומחבק.

*

וככה אתה יפה יהודי.
אתה חזק לא כי אתה באמת חזק.
וגם כשאתה חלש, אתה לא באמת חלש.
רק תשמור על קשר.

לתגובה

להכיר עוד..

מחשבות על חנוכה

חוץ מאשר לחזור מוקדם מהעבודה להדלקת נרות, ולהאריך טיפה את תפילת שחרית עם הלל, חנוכה לא דורש ממני יותר מידי, הוא די משתלב בשגרה, משתלב ואפילו נבלע בה.

אבל כל שנה מחדש אני שואל את עצמי נו מה, בשביל מה ?! למה צריך את הימים האלו, ולמה לעצור את החיים דווקא בשעת בין ערביים של חורף לא ידידותי כזה ?!

*

אם נבדוק בהלכה ה״יבשה״, חכמים קבעו את הימים לימי שמחה והלל

אבל לשמוח במה ? האם חכמים התכוונו שהיום, אלפיים שנה אחרי נשמח בניצחון של בית חשמונאי ונהלל על כך שמונה ימים ? האם זה לא הרבה מידי ?
אפילו פורים והנס המופלא של המן מתחיל ונגמר ביום אחד.

לא יודע.

*

כבר מהגן אני יודע שהמלחמה והניצחון החשמונאי היו עבור ערכי רוח.
אבל שימת לב חדשה התעוררה לי השנה.

ערכי רוח מטבעם הם דברים שבלב, אדם נלחם עליהם לבדו, בינו לבין עצמו, עם או בלי יוונים תהיה שם מלחמה פנימית תמידית.
ינצח או יפסיד שם, זה רק בינו לאלוקיו.

הפעלת כח קונבנציונאלי, להילחם, להרוג ולדרוש את המלוכה כדי לקיים תורה ומצוות, זהו ניסיון לא טבעי לחבר בין שתי עולמות שלא מובטח שיצלח, להיפך, לרוב יש התנגדות מובנית לזה.
כאשר בא הניצחון, קיבלו הלוחמים אות, כי המציאות, ההויה הפיזית החומרית גם היא אתם, ניתנה להם הצצה לעולם אחר שבו לא שולטים החזקים אלא הטובים.

אולי החנוכה מנסה לחלחל איזו תודעה כזאת.

תילחם, תנצח, תבקש לשלוט, אבל בשם הטוב. עבור הטוב.
לטוב שלך מגיע לקבל נוכחות אמיתית פה בעולם הזה, הטבעי, הפיזי, לא רק בעולם הרעיונות הוירטואלי.

להצליח בחיבור כזה בין העולמות הוא נס, אין הבטחה להצליח לממש אותו, אבל יש שמונה ימים להחזיק את הנר בן האלפיים שנה, לראות, להזכיר ולהודות שדבר כזה קרה באמת.
קרה ויכול שוב לקרות לנו החיים פה היום.

ודווקא בממלכת החורף השגרתי והאפרורי, בזמן של התכנסות והתגוננות, ובדיוק כשיורדת החשיכה, עצור את שגרתך ובוא אל עצמך, בוא לביתך.
קום, קח את כל הטוב שבך, ונצח את הטבע, תחמם את הכפור ותאיר את האור.
באור האהבה.

לתגובות

להכיר עוד..

על המימד הנסתר במחזור החיים

אנו עומדים בסיומו של החורף ורגע לפני תחילת האביב, בעת הזאת, בכל שנה מחדש, אנו חוגגים את חג הפורים.

האם ניתן לזהות קשר בין פורים ובין סוף החורף ?

*

אם נשווה את נס פורים לשני ניסים אחרים שאנו חוגגים עליהם חג – חנוכה ויציאת מצרים, הרי שנס פורים שונה בשתי פנים.

  1. נס פורים לא הוציא את ישראל מגלותם או משלטון זר, אלא רק הגן עליהם בתוך גלותם.
  2. נס פורים לא שינה באופן ברור את דרכי הטבע אלא רק תזמן כמה אירועי טבע בצורה פלאית, כך שמחשבת המן לא רק התבטלה אלא נהפכה לו בראשו.

*

ייחודו של נס פורים הוא התגלות המימד הנוסף שבמהלכי הטבע הרגילים. המימד שרואה וקושר את כל המקרים הבודדים, הקטנים והגדולים, לסיפור אחד גדול.

האירועים שהתרחשו בשושן על פני 9 שנים של מלכות אחשוורוש: משתה המלך, השתתפות היהודים, סכסוך המלך והמלכה, המלכת אסתר, סיפור בגתן ותרש, גדולת המן, סירובו של מרדכי להשתחוות, הכנת העץ, נדידת שנת המלך, דברי חרבונא בעת כעס המלך על המן, ועוד ועוד מקרים אשר כל אחד ואחד כשלעצמו כנראה לא היה תופס תשומת לב, בנס פורים התבררו כחלק מאירוע אחד גדול אשר התוצאה שלו היתה חדה וברורה לעין.

*

נביט על החורף הטבעי: היקום נמצא בהתכנסות, החורף אינו מאפשר צמיחה והתפתחות, והטבע אינו נראה ביופיו והדרו, בחורף ישנה צפייה מתמדת לבוא האביב, והחורף על כל מעלליו וקשייו מוכן להישכח מהלב בתמורה להגעת האביב המיוחל, יום חם אחד עם אור השמש ופריחת היקום, די בו כדי להשכיח את כל ימי החורף הקרים והאפלים.

בהקבלה, גם בחורף הלאומי – עם ישראל נמצא בגלות, רחוק ממימוש האידיאל שלו, רחוק מלהראות את יופיו ואת סיבת קיומו. בחורף זה, עם ישראל עסוק בציפייה לישועה, עם ישראל רוצה לשנות את המצב הגלותי והמרוחק שלו ומבחינה זו, אין משמעות לכל רגע שעובר.

*

בנקודת זמן זו בא נס הפורים. נס הפורים ונותן הצצה נדירה אל המימד הנסתר שבתוככי החורף הלאומי, במקום החשוך והמכונס ביותר בו עם ישראל נשלט בידי עם זר, רחוק מארצו, מחירותו, ואולי גם קצת מאלוקיו, גם שם יש לו שותף יש עליו שומר, עין רואה ויד מכוונת.

בדומה לחורף הטבעי שאינו סתם מקרה חולף בעולם אלא חלק ממחזור החיים של צמיחה והתפתחות, כך גם החורף הלאומי, הוא אינו מקרי, יש בו כוונה, הוא חלק ממחזור ההתפתחות שלנו, וכנראה גם צופן בתוכו חלק מסוד קיומנו.

לתגובות

להכיר עוד..

מה ביני לבין האסיף

אני מחזיק בידי את ארבעת המינים, מסתכל על האתרוג ומתפעל מהיופי וההדר שלו, מריח את ניחוח השדה העולה מהלולב ההדס והערבה, הניחוח הלא מוכר שאני פוגש כנראה רק פעם בשנה, ומנסה להבין איך כל זה נכנס לתוך בית הכנסת, איך זה שייך לתפילה, ולאמירת הלל.

אני מבין שכעת היא "תקופת האסיף", אנשי האדמה עומדים כעת בסיומה של שנת החקלאות, עם היבול בידם, אוספים אותו מהשדה אל תוך ביתם, עבורם יש משמעות גדולה לתקופה זו, אולי בהשוואה אל אנשי העיר היא כמו יום קבלת המשכורת לחשבון הבנק, רק לא בסיום חודש עבודה אלא בסיום שנת עבודה.

אבל מה הקשר ביני ובין חקלאות, מתי בעידן המחשב אני רואה בכלל שדה, מה אומרת לי "תקופת האסיף" כאדם מן היישוב אשר פוגש את התוצרת החקלאית רק בחנות עירונית בתור תוסף לשפע התוצרת התעשייתית.

ובמילים אחרות, כיצד חג לאומי, הנועד לכל אנשי העם, עובדי האדמה ושאינם, ולכל הדורות, מדור יציאת מצרים והמדבר ועד דורנו דור המחשב וחקר החלל, מוצמד ל"תקופת האסיף" – תקופה שעבור חלק מאתנו היא לכאורה שולית.

*

אנחנו יודעים שמחזור החיים של העם היהודי צמוד לעונות השנה, תקופת האביב של הפריחה וההתחדשות, היא גם זמן האביב הלאומי בו התהווה עם ישראל להיות עם, וסיומה של שנת החקלאות הקודמת ותחילתה של החדשה, היא גם סיומה ותחילתה של השנה היהודית.

החיבור בינינו כעם אל תקופות השנה החקלאיות, חיבור האדם והאדמה, חיבור אדם ועולם, הוא חיבור מיוחד שאני רוצה להתבונן בו.

בעידן שלנו, אדם יכול לאבד עניין בקיומה של האדמה ואת המשמעות וההשלכה שיש למזגי האוויר ותקופות השנה עליה, אתה יכול כל ימיך לעבוד במשרדים ממוזגים, לחנות בחניונים תת קרקעיים, את החושך להאיר ואת השמש להצליל, אתה פחות צריך להתרוצץ בדרכים ולהגיע למקומות, כי ישנם יותר ויותר חלופות אלקטרוניות, וכך במשך מאה ועשרים שנה, לחיות חיים וירטואליים כמעט לחלוטין.

באותה מידה אתה יכול לשכוח מי אתה, השגרה התובענית של הפרנסה, הופכת אותך להישרדותי וחסר נשימה. הגרעין העמוק שלך, המודעות הפנימית, השאיפה להיות מי שאתה, מטשטש ואובד בתוך ים המטלות וההתחייבויות. והימים עוברים והשנים חולפות.

ובהקבלה נוספת, אנחנו כעם, אמנם יש לנו דת, תורה ומצפון, אבל כמו לכל דבר אחר, גם לזה אנחנו מתרגלים, הפעולות מאליהן נעשות שגרתיות, ועלולות עם הזמן להפוך מכאניות וחסרות תחושה.

*

בחג אנו מתחברים למקורות שלנו.

זה מתחיל באדמה, האדמה היא בסיס קיומו הפיזי של האדם שממנו ניזון האדם, חידוש עונות השנה ומחזור החיים של האדמה, הוא בעצם חידוש מחזור הקיום של האדם.

בעיצומה של תקופת חידוש מחזור החיים, בא החג ועוצר. הוא עוצר את השגרה ואת המרוץ כדי להקשיב לתהליך המתחולל, להכיר בכך שיש סיום ותחילה למקור חיותנו. בהקשבה הזאת יש גם אמירת תודה על שנת הקיום החולפת וגם בקשה על השנה הבאה.

ובזמן הזה, במקביל לחידוש מחזור החיים הפיזי, מתרחש באיש היהודי גם חידוש למחזור החיים הרוחני, בראש השנה – ממליך את ה' מחדש, ביום הכיפורים – מיטהר ומקבל כפרה על חטאיו, ובסוכות חוגג את סיום השנה על כל הישגיה. כל קיומו של האיש היהודי נהפך בתקופה זו ללא מובן מאליו, צריך להצדיק את הקיום, צריך לבקש עליו ולהודות עליו. זו ההתחדשות שלו.

אולי בשנה הבאה כבר אחזיק את ארבעת המינים עם תחושה חדשה, אולי תהיה לי משמעות עמוקה יותר כשאודה "הודו לה' כי טוב" על מחזור החיים שעבר, וכשאבקש "אנא ה' הושיעה נא" על מחזור החיים העומד לפני.

לתגובות

להכיר עוד..

האור שהם רצו להחשיך

חורף. השמש מאחרת לזרוח ומקדימה לשקוע, שעות החשיכה מתארכות, והקור מתעצם, היקום נעשה קצת קר ומנוכר, הוא מאפשר לנו לנוע בו פחות בחופשיות, ומאלץ אותנו להתגונן מפניו.

מידי שנה, בימים הקצרים ביותר, בשיאה של החשכה והחורפיות הטבעית, אנו מדליקים את נרות החנוכה.

ולא כדי להאיר את החשיכה הפיזית שסביבנו, כי אדרבה, 'אין לנו רשות להשתמש בהם'.

*

דומה, לחורף הטבעי עובר גם חורף על עמנו, עמנו שבעבר ידע ימים טובים ומוארים יותר, ימים שהקשר בינינו לבין בורא עולם היה ברור ונוכח והעולם כולו עמד לשרתנו, כיום עולם זה כבר אינו שלנו, אנו יושבים כמעט בדד, מוקפים באויבים, וצריכים להתגונן מפני אומות העולם ולהצדיק את קיומנו, העולם קר ומנוכר למציאות שלנו. תורתנו ויהדותנו כמעט נשכחים ואבודים, וצריכים הרבה חיזוקים והגנות בכדי להתקיים.

בתוך החורף הטבעי והחשכה הלאומית, אנו באים ונזכרים עת שבאו עלינו היוונים, מנעו את עבודת בית המקדש, רמסו וביטלו כל סממן יהודי מעלינו, ובכך החשיכו את קיומנו, וכיצד בתוך אותה חשיכה האירו לנו הנרות בנס פח השמן, חזרה עבודת בית המקדש למקומה, ועמה חזרו המלכות והשלטון לידינו.

את האור שהואר לעמנו באותו עת, אנו מאירים לדורות, לראות כי בתוך כל חשיכה וחשיכה נמצא גם האור שלה, פעמים רואים אותו בנס גלוי ופעמים שצריך להבחין ולהתבונן כדי לראות שהוא קיים.

דווקא בשיאם של ימי החשיכה החורפית, בהם החשיכה היא פיזית, מציאותית, כזאת שלכאורה לא ניתן להתגונן מפניה, באים הנרות להזכיר לנו את האור הקיים שבתוכנו, את נשמתנו היהודית, את עמנו הבלתי שביר, את התורה והמצוות שהם לנו למגדלור, כמה אורה יש בהם ששום חושך אינו יכול להחשיך אותם, ועם האור הזה אנו מאירים את חשיכתנו הלאומית שגם היא נראית טבעית ומציאותית, אנו מאירים את הניסים שעמנו בכל דור ודור, את כל הקמים עלינו שנופלים ומתפזרים ואנו ממשיכים.

עם האור הזה אנו מקווים לשרוד את הימים ולצאת טובים ומחוזקים, עד לימים המיוחלים, בהם ישוב אלוקינו אלינו, ונחזה בענינו בשובו לציון ברחמים.

לתגובות

להכיר עוד..

אביב לאדמה – אביב לאומה

הימים מתחילים להיות ארוכים ומוארים יותר, מזג האוויר מתחיל להתחמם, אתה יכול לצאת החוצה בלי שהקור הרוח והגשם יכריחו אותך לחזור הביתה, כל מה שהחורף עולל על ידי החושך והקור, הברקים, הרעמים, הברד והרוחות, מתגלה כעת בצורת שדות ירוקים, נחלים שופעי מים, ועצים פורחים. זה זמן שהאדם והטבע מתאימים בו יותר לחיות ביחד.

בתזמון ממש מדויק, בכל שנה מחדש, אנחנו חוגגים בזמן הזה את היותנו לעם, משפחה קטנה בת שבעים נפש היינו כאשר משיקולי פרנסה נאלצנו לרדת למצרים, גדלנו והתרחבנו שם במשך כמאתיים שנה עם זהות משפחתית וערכית אחידה, אבל החיים במצרים לא הניחו לנו להיות מי שאנחנו, המצרים הציקו לנו, ניצלו את היותנו גרים ותלויים, חסרי ארץ וחסרי בסיס, הם הרגו בנו, העבידו אותנו, ללא הצדקה וללא תמורה וכמעט ששללו את זהותנו. ואז, בבוא העת, מתוך החושך והאפילה, מתוך האין אונים והזעקה, ראינו עין בעין את אלוקים שהוציאנו משם אל חרותינו, אל עצמנו, נתן לנו תורה ודרך משלנו, אדמה וארץ משלנו ונהיינו לעם.

כמו החורף  לאדמה, היתה מצרים לאומה, בא אביב לטבע ואתו האביב לאומה.

"כי בחדש האביב, יצאת ממצרים" (שמות לד)

חג הפסח לא יוצא כל שנה מאליו בחודש האביב, חכמים נצטוו לעבר את השנים כדי לתזמן אותו כל שנה בחודש זה. אנו רואים כי במקום שלוח השנה יקבע מתי יהיה הפסח, בא הפסח וקובע את לוח השנה.

החודש הראשון – חודש האביב שהוא תחילת השנה הלאומית שלנו שלוב יד ביד עם העולם והחיים שסביבנו, אנחנו והטבע מתחילים ביחד. אלוקים שלנו ואלוקי הטבע אחד הוא.

לתגובות

להכיר עוד..