לפעמים, החיוניות לא תיפול מהשמיים

כרגיל בכל שנה בתקופה זו, אנו קוראים בתורה את סיפורו של יוסף במצרים.

השנה, בפעם הראשונה, הבחנתי בכמה מילים אשר משכו מאוד את תשומת ליבי:

וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ..
וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר..
וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם.. בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ..
(בראשית לט)

קסם.
ה' איתו. כל כך איתו עד שאפילו המצרים הסובבים אותו מבחינים ומכירים בכך.

*

קסם, אבל משהו צורם לי כאן.

הנער הזה יתום מאם, שנוא אחיו עד מוות, חטוף ממולדתו, מביתו ומאביו האוהב, אפילו ללא כותנתו היחידה.
הוא מכור כעת לעבד, בארץ זרה, למשך זמן לא ידוע, וללא עוול בכפו גם כלוא בה בבית הסוהר.

אם המשוואה היא:
איש מצליח = ה' איתו.

די ברור כי –
איש לא מצליח = ה' לא איתו.

ויוסף, נראה יותר, שייך לחלק השני. הוא מוקף מכל כיוון בחוסר נוכחות מוחלט.
הוא בגלות, עבדות ושבי. חסר זהות וחסר תקווה. ו'אדון כל יכול' עדיין מעלים את עיניו.

מנסה להבין איך יוסף מכיל בתוכו את ההופעה הפתאומית, אשר לכאורה רק מחדדת את ים ההתעלמות.
והאם אנחנו יכולים למצוא איזו חוקיות לנוכחות שכזאת ?

*

אבל אולי הכיוון הוא בדיוק הפוך.

ה' לא הופיע לפתע פתאום מתוך האפילה.

האפילה הייתה באמת אפילה.
למה ? ככה גזרו סודותיו הכמוסים שם למעלה.
וליוסף גם הייתה את כל ההצדקה שבעולם לבחור להישאר בה, להיות "מסכן עם תעודה".

דווקא יוסף הוא זה שהדליק את הנר.

יוסף, בתוך מצבו העגום, עדיין שומר על הגינות בעבודה ועושה מלאכתו נאמנה,
הוא מוותר שוב ושוב על המצרית המפתה אותו יום יום בתוך ביתה.
וגם בהגיעו לבור הכלא, סבר פניו עדיין טובות, הוא מצליח לראות את מצוקת האסירים האחרים ולשאול "מדוע פניכם רעים היום".

וכמה מדויק כי הדרך שבה הוא יוצא מהבור היא על ידי חברו לבור, אסיר כמוהו, אשר שנתיים קודם יוסף התעניין בשלומו בעקבות לילה עם חלומות מוזרים שעבר עליו.

יוסף הדליק את הנר. הוליד בתוכו את החיוניות.

ואולי הנוכחות האלוקית "נמשכה בכוח" אל נרו של יוסף.

ומשם היא הלכה איתו. רצה איתו. עד הכתר.

*

ואיך אפשר בלי עניינא דיומא..
אולי בחנוכה אנו מנסים להצית גם נר כזה,
בתוככי החשיכה הלאומית, ובתקופה של אפילה טבעית, כאשר השעה היא שעת התכנסות והימים הם ימי שלכת, שם אנו הופכים את הכיוון, מחפשים בעצמנו, בתוכנו את החיוניות. יום ועוד יום, נר ועוד נר. אולי בסוף היא תוצת.

לתגובות

מחשבות על חנוכה

חוץ מאשר לחזור מוקדם מהעבודה להדלקת נרות, ולהאריך טיפה את תפילת שחרית עם הלל, חנוכה לא דורש ממני יותר מידי, הוא די משתלב בשגרה, משתלב ואפילו נבלע בה.

אבל כל שנה מחדש אני שואל את עצמי נו מה, בשביל מה ?! למה צריך את הימים האלו, ולמה לעצור את החיים דווקא בשעת בין ערביים של חורף לא ידידותי כזה ?!

*

אם נבדוק בהלכה ה״יבשה״, חכמים קבעו את הימים לימי שמחה והלל

אבל לשמוח במה ? האם חכמים התכוונו שהיום, אלפיים שנה אחרי נשמח בניצחון של בית חשמונאי ונהלל על כך שמונה ימים ? האם זה לא הרבה מידי ?
אפילו פורים והנס המופלא של המן מתחיל ונגמר ביום אחד.

לא יודע.

*

כבר מהגן אני יודע שהמלחמה והניצחון החשמונאי היו עבור ערכי רוח.
אבל שימת לב חדשה התעוררה לי השנה.

ערכי רוח מטבעם הם דברים שבלב, אדם נלחם עליהם לבדו, בינו לבין עצמו, עם או בלי יוונים תהיה שם מלחמה פנימית תמידית.
ינצח או יפסיד שם, זה רק בינו לאלוקיו.

הפעלת כח קונבנציונאלי, להילחם, להרוג ולדרוש את המלוכה כדי לקיים תורה ומצוות, זהו ניסיון לא טבעי לחבר בין שתי עולמות שלא מובטח שיצלח, להיפך, לרוב יש התנגדות מובנית לזה.
כאשר בא הניצחון, קיבלו הלוחמים אות, כי המציאות, ההויה הפיזית החומרית גם היא אתם, ניתנה להם הצצה לעולם אחר שבו לא שולטים החזקים אלא הטובים.

אולי החנוכה מנסה לחלחל איזו תודעה כזאת.

תילחם, תנצח, תבקש לשלוט, אבל בשם הטוב. עבור הטוב.
לטוב שלך מגיע לקבל נוכחות אמיתית פה בעולם הזה, הטבעי, הפיזי, לא רק בעולם הרעיונות הוירטואלי.

להצליח בחיבור כזה בין העולמות הוא נס, אין הבטחה להצליח לממש אותו, אבל יש שמונה ימים להחזיק את הנר בן האלפיים שנה, לראות, להזכיר ולהודות שדבר כזה קרה באמת.
קרה ויכול שוב לקרות לנו החיים פה היום.

ודווקא בממלכת החורף השגרתי והאפרורי, בזמן של התכנסות והתגוננות, ובדיוק כשיורדת החשיכה, עצור את שגרתך ובוא אל עצמך, בוא לביתך.
קום, קח את כל הטוב שבך, ונצח את הטבע, תחמם את הכפור ותאיר את האור.
באור האהבה.

לתגובות

להכיר עוד..

האור שהם רצו להחשיך

חורף. השמש מאחרת לזרוח ומקדימה לשקוע, שעות החשיכה מתארכות, והקור מתעצם, היקום נעשה קצת קר ומנוכר, הוא מאפשר לנו לנוע בו פחות בחופשיות, ומאלץ אותנו להתגונן מפניו.

מידי שנה, בימים הקצרים ביותר, בשיאה של החשכה והחורפיות הטבעית, אנו מדליקים את נרות החנוכה.

ולא כדי להאיר את החשיכה הפיזית שסביבנו, כי אדרבה, 'אין לנו רשות להשתמש בהם'.

*

דומה, לחורף הטבעי עובר גם חורף על עמנו, עמנו שבעבר ידע ימים טובים ומוארים יותר, ימים שהקשר בינינו לבין בורא עולם היה ברור ונוכח והעולם כולו עמד לשרתנו, כיום עולם זה כבר אינו שלנו, אנו יושבים כמעט בדד, מוקפים באויבים, וצריכים להתגונן מפני אומות העולם ולהצדיק את קיומנו, העולם קר ומנוכר למציאות שלנו. תורתנו ויהדותנו כמעט נשכחים ואבודים, וצריכים הרבה חיזוקים והגנות בכדי להתקיים.

בתוך החורף הטבעי והחשכה הלאומית, אנו באים ונזכרים עת שבאו עלינו היוונים, מנעו את עבודת בית המקדש, רמסו וביטלו כל סממן יהודי מעלינו, ובכך החשיכו את קיומנו, וכיצד בתוך אותה חשיכה האירו לנו הנרות בנס פח השמן, חזרה עבודת בית המקדש למקומה, ועמה חזרו המלכות והשלטון לידינו.

את האור שהואר לעמנו באותו עת, אנו מאירים לדורות, לראות כי בתוך כל חשיכה וחשיכה נמצא גם האור שלה, פעמים רואים אותו בנס גלוי ופעמים שצריך להבחין ולהתבונן כדי לראות שהוא קיים.

דווקא בשיאם של ימי החשיכה החורפית, בהם החשיכה היא פיזית, מציאותית, כזאת שלכאורה לא ניתן להתגונן מפניה, באים הנרות להזכיר לנו את האור הקיים שבתוכנו, את נשמתנו היהודית, את עמנו הבלתי שביר, את התורה והמצוות שהם לנו למגדלור, כמה אורה יש בהם ששום חושך אינו יכול להחשיך אותם, ועם האור הזה אנו מאירים את חשיכתנו הלאומית שגם היא נראית טבעית ומציאותית, אנו מאירים את הניסים שעמנו בכל דור ודור, את כל הקמים עלינו שנופלים ומתפזרים ואנו ממשיכים.

עם האור הזה אנו מקווים לשרוד את הימים ולצאת טובים ומחוזקים, עד לימים המיוחלים, בהם ישוב אלוקינו אלינו, ונחזה בענינו בשובו לציון ברחמים.

לתגובות

להכיר עוד..