הימים מתחילים להיות ארוכים ומוארים יותר, מזג האוויר מתחיל להתחמם, אתה יכול לצאת החוצה בלי שהקור הרוח והגשם יכריחו אותך לחזור הביתה, כל מה שהחורף עולל על ידי החושך והקור, הברקים, הרעמים, הברד והרוחות, מתגלה כעת בצורת שדות ירוקים, נחלים שופעי מים, ועצים פורחים. זה זמן שהאדם והטבע מתאימים בו יותר לחיות ביחד.
בתזמון ממש מדויק, בכל שנה מחדש, אנחנו חוגגים בזמן הזה את היותנו לעם, משפחה קטנה בת שבעים נפש היינו כאשר משיקולי פרנסה נאלצנו לרדת למצרים, גדלנו והתרחבנו שם במשך כמאתיים שנה עם זהות משפחתית וערכית אחידה, אבל החיים במצרים לא הניחו לנו להיות מי שאנחנו, המצרים הציקו לנו, ניצלו את היותנו גרים ותלויים, חסרי ארץ וחסרי בסיס, הם הרגו בנו, העבידו אותנו, ללא הצדקה וללא תמורה וכמעט ששללו את זהותנו. ואז, בבוא העת, מתוך החושך והאפילה, מתוך האין אונים והזעקה, ראינו עין בעין את אלוקים שהוציאנו משם אל חרותינו, אל עצמנו, נתן לנו תורה ודרך משלנו, אדמה וארץ משלנו ונהיינו לעם.
כמו החורף לאדמה, היתה מצרים לאומה, בא אביב לטבע ואתו האביב לאומה.
"כי בחדש האביב, יצאת ממצרים" (שמות לד)
חג הפסח לא יוצא כל שנה מאליו בחודש האביב, חכמים נצטוו לעבר את השנים כדי לתזמן אותו כל שנה בחודש זה. אנו רואים כי במקום שלוח השנה יקבע מתי יהיה הפסח, בא הפסח וקובע את לוח השנה.
החודש הראשון – חודש האביב שהוא תחילת השנה הלאומית שלנו שלוב יד ביד עם העולם והחיים שסביבנו, אנחנו והטבע מתחילים ביחד. אלוקים שלנו ואלוקי הטבע אחד הוא.
תורה ואני 