על משה, ועל איך רועה טוב ימות לו בשלווה

עוד כרועה צאן במדין, הוא גויס למען המטרה הגדולה של הוצאת בני ישראל מארץ מצרים,
הוא לא הרגיש ראוי ולא היה מעונין בתפקיד הזה, אבל ה׳ פשוט חִיֵּב אותו,
אז הוא חזר לאֶחָיו במצרים, שיכנע אותם עד שהאמינו כי ישועתם קרובה,
הלך שוב ושוב אל פרעה, בכבוד ובסובלנות, למרות תעתועיו ואיומיו, וכך הוביל אותו אל הברירה היחידה – לשחרר את ישראל.

הוא הוציא את העם ממצרים, חצה איתו את הים, הוליך אותו אל הר סיני לקבל תורה,
הוביל אותו אל תוך המדבר ודאג לו ללחם ומים.

שפט את העם, נשא את משאוֹ, הקשיב לתלונותיו, והכיל את מריוֹ.
הציל את העם מכִּלָּיוֹן כאשר שוב ושוב הִמְרָה את דבר ה׳,
ואף נענש עם העם ביחד בעיכוב של 40 שנה מלהיכנס לארץ.

קודם הגיעם לגבול הארץ הוא גם נלחם וניצח במלחמות עמלק, הכנעני והאמורי היושב בגבול הארץ.

*

לבסוף, הוא והעם עומדים הָכֵן על גבול הארץ,
מגיע רגע השלמת המלאכה, רגע קיום ההבטחה עתיקת היומין של ירושת הארץ,
הרגע שלמענו הוּצָא העם ממצרים.

אבל דווקא אז, דווקא הוא, בהיותו חתום על איזה חוסר דיוק בחטא מי מריבה, מתברר כי הוא לא ייכנס לארץ,
הוא יישאר בחוץ, ימות ויקבר בחוץ.

הוא מתחנן על נפשו להיכנס אל הארץ הטובה, הוא רוצה רק לראות אותה.
אבל הוא 
מתבקש מאת ה׳ להפסיק ולהתחנן, פשוט לוותר.
הוא מוותר. מקבל את המציאות.

*

אבל דבר אחד כן מטריד אותו לפני מותו, ועליו הוא לא מוותר: למנות מנהיג טוב תחתיו.

מטריד אותו עד כדי שבכל התורה (כ – 70 פעם), הדיבור בינו לה׳ הוא בכיוון אחד ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר״, ה׳ מדבר, משה קשוב.
אבל כאן, פעם אחת בלבד, הוא הופך את הכיוון, ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה׳ לֵאמֹר״, הוא מדבר, וה׳, כך מסתבר – קשוב:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה׳ לֵאמֹר
יִפְקֹד ה׳.. אִישׁ עַל הָעֵדָה אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם..
וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה׳ כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה (במדבר כז)

*

על כניסת הארץ הנוגעת אליו ולהשלמת תפקידו, הוא מוותר.
אבל מינוי מנהיג אחר תחתיו שזה מהעניינים הנוגעים לאחרי מותו, את זה הוא דורש בתוקף.

ממה עשוי המנהיג הזה ?

ואולי זה לא ׳מנהיג׳, אולי זה רק רועה צאן.
מאז ומתמיד, עוד מתקופת מדין, הוא היה רועה טוב, אֵלּוּ היו ה׳קורות חיים׳ שלו.
לרועה טוב יש דאגה אחת: הצאן.
רועה טוב לא עסוק לרשום את ה״ביוגרפיה״ של חייו לא להשיג הישגים, ולא לכבוש ״יעדים״.

רועה טוב ימות לו בשלווה רק אם עוד בימי חייו הוא יזכה לראות את הרועה הטוב שיבוא תחתיו.

תמונה2

לתגובות
להכיר עוד..

על בִּלְעָם ועל חוסר קֶשֶׁב

ביחס לדמויות אחרות המוזכרות בתורה, בִּלְעָם נראה טיפוס מזַן נדיר.
הוא אינו שייך לעם ישראל, ואף על פי כן יש לו קשר ישיר עם אלוקים,
הוא לא יעשה שום דבר משמעותי בלי לקבל רשות מאלוקים,
אם תהיה לו שאלה, הוא יודע כי בלילה אלוקים יתגלה ויפתור לו אותה,
הוא יודע לנהל שיח שלם גם עם אתון, לראות מלאך אלוקים ניצב לנגדו בדרך, ולהגיד ״חטאתי״ מיד כשנתפס בטעותו.
הוא מקריב קרבנות לאלוקים, ואז שומע ממנו דברי נבואה ומצווה לאומרם לבָּלָק.

*

אבל זה רק מצד אחד.
כי מצד שני, האלוקים של בִּלְעָם הוא מאוד מטושטש, ואחד שלא בדיוק יודע הכל.
הוא אמנם יודע כי באו אנשים לבלעם, אבל בלעם צריך להסביר לו מי האנשים האלה, לתווך ולפרש לו את המציאות.

תשובותיו של אלוקים, גם הם לא לגמרי עקביות,
בתחילה הוא אומר לא ללכת עם האנשים האלו, ולא לקלל את העם,
אחר כך, לנוכח שרים רבים ונכבדים מהראשונים, הוא אומר כן ללכת.
אחרי שבלעם מתחיל ללכת, בא מלאך האלוקים, עומד בדרך ומפריע לו ללכת,
וכשבלעם ישאל אותו האם לחזור, הוא יגיד לו להמשיך ללכת.

איזה מין אלוקים היה לבלעם,
האם זה אותו אלוקים שאמר על עצמו ״לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב״ (במדבר כג יט) ?

*

אבל במחשבה שלישית, אולי בלעם הזמין לעצמו את האלוקים הזה בדיוק.

בדבר אחד נראה כי בלעם נוהג בעקביות: בחוסר קֶשֶׁב.

הוא מדבר עם האלוקים על איזה ״עָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם״(…), אבל מתעלם לגמרי מחלקו של האלוקים בזה.
מצרים, | יתרו | ואנשי כנען | ידעו כי יציאת מצרים היא מעשה אלוקים, ודווקא בלעם מתעלם.

אלוקים אומר לו בברור, ״לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא״ (במדבר כב יב), אבל הוא לא קשוב.
הוא גם בוחר להסתיר את זה ולשליחים הממתינים לו הוא רק אומר: ״מֵאֵן ה׳ לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם״ (במדבר כב יג)
בכך הוא גורם לבלק לשלוח שרים רבים ונכבדים, ואז מנסה לשאול מחדש אם ללכת.

אלוקים אומר לו ״וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה״ (במדבר כב כ), אבל הוא עדיין בוחר ללכת, אולי ימצא את הדרך לקלל.

האתון אשר שירתה אותו בנאמנות מעולם, פתאום מתנהגת באופן משונה ביותר, היא סוטה מהדרך, לוחצת אותו אל הקיר, רובצת תחתיה, אבל הוא לא קשוב, הוא מכה, מכה, ושוב מכה.
היא פותחת את פיה ושואלת, למה אתה מכה אותי, אבל הוא לא נבהל, רק מחפש את החרב כדי להעניש ולהרוג אותה.

הוא רואה מלאך מול עיניו עם חרבו שלופה, אך עדיין לא יסוב על עקבותיו, רק ישאל, בתום, האם לחזור ?! הרי אמרו לי ללכת.

לבסוף הוא מגיע לבלק, ושם עם אמצעי חזק ביותר – קרבנות, הוא מנסה לקלל.

*

הוא במקום הכי קרוב לאלוקים, אבל מתנהל בחוסר קשב מוחלט, 
במקום ללכת אחרי האלוקים, הוא מוביל את האלוקים אליו, ואלוקים, למרבה הפלא, מאפשר ומאפשר.

מאפשר, אבל לא ממש באמת, לבסוף בלעם יגיד בדיוק את מה שישים אלוקים בפיו, ויחזור הביתה בבושת פנים.
חוסר הקשב יחזור אליו: ״וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם״ (יהושע כד י).

וסופו, ״וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב״ (במדבר לא ח),
הוא עצמו כבר חיפש בעבר חרב כדי להרוג את אתונו שהיתה לדעתו לא קשובה,
המלאך מהדרך, גם הוא אחז חרב, לימד אותו שהוא זה שאינו קשוב,
לבסוף לא נותרה ברירה, בהעדר קשב, מסתבר, שפת החרב מובנת יותר.

לתגובות
להכיר עוד..

תמונה1(יהושע כד י)

על המרגלים, ועל ׳להיות בְּקֶשֶׁב׳

אחת השאלות שהטרידו אותי בפרשת המרגלים, היא מה היתה הטענה על בני ישראל.

משה שלח מרגלים לתור את הארץ והם חזרו עם תשובות קשות, הם סיפרו על עם עז, ערים בצורות וילידי ענק, כמעט כולם אמרו שאין יכולת לעם לִגְבּוֹר על יושבי הארץ.
מתבקש לכאורה שתגובת העם תהיה פחד ובהלה.
אבל התורה כותבת עליהם טענות קשות: ״עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי״. (במדבר יד יא)

פרשה זו קשה. ויש עוד הרבה מה להבין בה.
אבל משהו שהתחדד לי בענין הזה ועל ׳להיות בְּקֶשֶׁב׳.

*

קול עקבי וברור ׳זרם בדם׳ לבני ישראל במשך כמה דורות אודות הבטחת הארץ.

לאברהם נאמר:

כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם (בראשית יג טו)

ליצחק:

כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ (בראשית כו ג)

וליעקב:

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ (בראשית כח יג)

משה מקבל את המינוי להוציא את ישראל, והקול הופך לתכנית קונקרטית:

וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג ח)

הוא מעביר לעם את הקול הזה כהבטחה אישית אשר תחול עליהם עצמם:

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה׳ (שמות ו ח)

העם יוצא ממצרים וחוצה את הים בניסים ובגבורות, על שפת הים הוא שר שירה.
חלק מהשיר הוא על הכניסה העתידית לארץ:

תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה׳ (שמות טו יז)

ממשיכים לַמִּדְבָּר, מקבלים את התורה, והבטחת הארץ מקבלת פָּן מעשי, הם שומעים איך הולך להתבצע הפלא:

וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ.
לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.
מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ.
וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ (שמות כג)

והנה, לאחר כל ההכנות וההבטחות, מגיע הקול הגדול האומר לקום ולצאת לדרך:

רְאֵה נָתַן ה׳ אלקיך לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ אלקי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת (דברים א כא)

עֲלֵה רֵשׁ ! הגיע הזמן.

*

אבל רגע לפני שזה קורה המרגלים נשלחים, חוזרים עם התשובות הקשות, ופתאום אין קול ואין עונה. הקול האלוקי שליווה אותם עד כה, אינו עונה דבר על טענת המרגלים.
לא תשובה על השאלות ולא תמיכה בפחד. דממה.
איך ניתן להבין שינוי דרסטי כזה ?
נראה שהוא לא הולם את רצף הקולות שהיו עד אז.

*

קו הגבול שבו הקול השתתק, היה הריגול.
האם ריגול מצד עצמו הינו דבר רע ?
לא יתכן.
משה עצמו אומר על זה ״וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר״ (דברים א כג), וחוזר ושולח מרגלים במלחמת האֱמֹרִי: ״וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר״ (במדבר כא לב).
גם יהושע תלמידו לאחר 40 שנות ציפייה בָּמִּדְבָּר, שולח שוב מרגלים לתור את הארץ (יהושע ב).

תפקיד המרגלים היה לייצר מגע עם המציאות המוחשית, לְעַמֵּת את הדיבורים, הידיעות וההבטחות עם המציאות בשטח. וזו הדרך להתחיל לפעול ולקיים את הציווי ״עֲלֵה רֵשׁ״.
השאלה המקורית עליה נדרשו המרגלים לענות לא היתה האם לצאת למלחמה אלא איך לצאת, באיזה דרך ללכת, ומאלו ערים להתחיל. (דברים א כב)

ולכן, הרגע בו העם הפך ממצב סביל הרואה גבורות וניסים ושומע הבטחות, למצב פעיל וטבעי של מלחמה, הוא הרגע שהאחריות על המצב עוברת לידי אדם, ושם הקול מסיים את תפקידו.

*

אמנם קול אלוקי הבטיח את הארץ, הוא גם הראה מעשי גבורה ושליטה מוחלטת בטבע,
אבל אין לו ערך אם לא יהיה לו קֶשֶׁב.
קול, הוא רק קול, הוא נותן הצעה, הוא נותן כיוון, אבל רק השומע יבחר כיצד לנהוג בו.
יבחר, יתן קשב מלא,
יבחר, יתן קשב חלקי,
יבחר, לא יקשיב בכלל.

ובשונה מהפעלת כח, קול מטבעו אינו לוחמני, הוא יאמר את דברו וישתוק.

*

׳להיות בְּקֶשֶׁב׳, זהו מצב בנפש, לְקשב יש שכבות של עומק.
אפשר לראות מציאות מלאת עוצמה וגבורה, להתאחד איתה ולקבל כח, כזה שלא משאיר מקום לשום פחד. (וכזה היה כָּלֵב)
אבל אפשר להיות גם בקשב שטחי, ואז כאשר הכל מנגן ויש ניסים ונפלאות, אפשר אפילו לשיר על הכניסה לארץ.
אבל כאשר צריך לעמת אותו עם מציאות קונקרטית, שם אין כלים.

*

ומענין, דבר אחד מצליח להחזיר את העם לקשב: כאב.
כאשר מגיע הכאב בדמות עונש לכל הולכי מדבר, כשהם שומעים כי במדבר הזה ימותו כולם ורק בניהם ירשו את הארץ, רק אז העם מתעורר ומחליט לקום להילחם.
אבל אז כבר מאוחר, הקול הספיק להתחלף, כעת הוא אומר שלא לעלות.

*

המציאות מדברת,
בְּשָׂפָה משלה היא מנווטת ומובילה,
כאב, זה לא הדרך שלה,
פעם אחת היא תתן את קולה,
ואז תייחל בדממה,
ללב קשוב ואמיץ,
שילך בדיוק בדיוק איתה.

תמונה3(תהלים פא)

לתגובות
להכיר עוד..

על כָּלֵב, וכשנשאר רק ׳אלוקים על הנייר׳

פרט אחד התחדד לי לאחרונה בדמותו של כָּלֵב – המרגל משבט יהודה, וב׳אנטי תזה׳ שהוא הציג למול חבריו – עשרת המרגלים.

המרגלים התבקשו על ידי משה לבדוק את חוזק העם היושב בארץ ואת חוזק הערים, הם בדקו וחזרו עם תשובות קשות.
תוך כדי מסירת העובדות למשה, כָּלֵב משתיק את חבריו ויוזם ויכוח בנושא יכולת העם להילחם ולכבוש את הארץ.
כָּלֵב אומר:

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ (במדבר יג ל)

 ואילו חבריו עונים:

לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג לא)

הוא בעצם היה אחד מהם, ראה מה שכולם ראו, ויותר, הוא היחיד שהגיע עד חברון מקום מגורי הענקים, עמד מול הפחד, ראה אותו עין בעין, ודווקא הוא קם ואומר: עָלֹה נַעֲלֶה, יָכוֹל נוּכַל.

ניסיתי להבין ׳מאילו חומרים׳ עשויה התגובה הזו של כָּלֵב, מנין האומץ והבטחון הפנימי, ומנין היכולת לעמוד אחד מול כולם.

*

במחשבה ראשונה, זה נראה אופייני לאיש גיבור משבט יהודה, שבט המלוכה.
אבל התורה עצמה נותנת לכָּלֵב מימד נוסף:

וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי  (במדבר יד כד)

כָּלֵב מתואר כ׳עבד ה׳׳, תיאור נדיר שככל הנראה שמור בתורה רק למשה רבינו.
כָּלֵב מביא אתו ׳רוח אחרת׳, ועם זה הוא ממלא איזה רֵיק – ״וימלא אחרי״.

איך עבד ה׳ פותר בעיות כאלו, מה היא הרוח האחרת הזאת, ומה הוא הריק שהוא ממלא ?

*

המידע הגולמי שהביאו המרגלים הגיע דוקר, הוא הכיל פער מובנה.
מצד אחד אלוקים אומר:

רְאֵה נָתַן ה׳ אלקיך לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ .. אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת (דברים א כא)

מצד שני העם עז, הערים בצורות וגדולות מאוד, ומלמעלה צופים ילידי הענק.
אלוקים לא השאיר בעולם תשובה לשאלה הזאת. מטעם הכמוס עמו, הוא השאיר את המציאות חצויה, אלו שנכחו שם חוזרים עם חוויה של חולשה מול כח ועוצמה, הם מרגישים כמו נמלים מול ענקים, ואיש מלבדם שלא היה שם בעצמו, לא יכול לגשר על הפער הזה. גם לא משה.

אבל כָּלֵב לא הרגיש ככה. לכָּלֵב היתה תחושת בטחון, והוא מסביר בעצמו מנין הבטחון.
מאוחר יותר, בדיבור משותף עם יהושע הוא אומר:

אִם חָפֵץ בָּנוּ ה׳ וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ (במדבר יד ח)

ובאותו דפוס, גם 45 שנה אחרי, בעומדו על מפתן הארץ, שריד אחרון לדור מדבר, הוא מבקש מאת יהושע – המנהיג החדש את חברון שהובטחה לו, ואומר:

כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי ה׳ אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ (יהושע יד יב)

*

ערים גדולות ובצורות זו עובדה, אנשים ענקיים זו עובדה, אבל בכדי לקבוע אם אפשר או אי אפשר לְנַצֵּחַ, השאלה היא מי זה אתה, עם מה אתה בא, מי הוא הצבא שלך, מהי תודעת הכח שלך, ומהי ההערכה העצמית שלך.
כאן לא יעזרו הצהרות, ולא מילים יפות.

כָּלֵב שילב את האלוקים עמוק לתוך המציאות, הוא חווה בתוך תוכו מציאות אינטגרלית אחת של נוכחות אלוקית עם עוצמה וכח, מציאות אחידה שבה הם, עם הנוודים קם ומנצח. ומכאן המשפט העצמתי עָלֹה נַעֲלֶה.. כִּי יָכוֹל נוּכַל.

עַם ישראל כבר למד קודם איך להתיחס לפערים במציאות, הם ראו כי גם מצרים המַעֲצָמָה היא לא באמת ׳כל יכולה׳, הם ראו איך ים עצום וגועש פתאום משתתק ומתפרק, ובמדבר הגדול והנורא הם קיבלו מגורים, אוכל ומים.
אבל עדיין ברגעים קשים אלו, נוכח הפער במציאות שנגלה להם, נשאר להם רק ״אלוקים על הנייר״.

ושם הופיע כלב, לקח את הידיעות האלו עמוק אל תוך הלב, שילב אותם עם הפער המובנה שהציגו העובדות, וראה מציאות אחת אחידה. מציאות של כח ועוצמה.
ועם זה הגיע אל משה ברגע של חוסר אונים, להושיט חבל הצלה לעם האובד בפחדיו.

תמונה1

לתגובות

להכיר עוד..

משכן העדות

תראה כי המשכן אינו רק אוסף של כלים ועבודות, אלא ישנו ייחוס אחד ועקבי בין המשכן וכל כליו לדבר אחד – לעדות, והעדות עומדת בפני עצמה. בזכות עצמה.

ראשון הוא הארון, הארון נקרא:

אֲרוֹן הָעֵדֻת (שמות כה-כב)

הכפורת המכסה את הארון, היא:

הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת (ויקרא טז-יג)

הכרובים הסוככים על הכפורת:

הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת  (שמות כה-כב)

גם הדיבור שיוצא אל משה:

וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת (שמות כה-כב)

הפרוכת שבין הקודש לקודש הקדשים,
תפקידה להסך על ארון העדות:

וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת (שמות מ ג)

וּשמה:

פָרֹכֶת הָעֵדֻת (ויקרא כד-ג)

עד כאן תחום קדש הקדשים, ומכאן תחום הקדש,
השולחן, מקומו אינו עצמי אלא יחסי לפרוכת העדות:

וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת (שמות כו-לה)

המנורה, מקומה יחסי לשולחן אשר מחוץ לפרוכת:

וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן (שמות כו-לה)

ועבודת המנורה מתייחסת גם לעדות:

בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ (שמות כז-כא)

מזבח הזהב, מקומו ביחס לעדות:

וְנָתַתָּה אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב לִקְטֹרֶת לִפְנֵי אֲרוֹן הָעֵדֻת (שמות מ-ה)

והקטורת אשר מוקטרת על מזבח הזהב ניתנת לפני העדות:

וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת (שמות ל ו)

הקרשים והיריעות החופים את המשכן והחצר הסובבת תוחמים את המשכן ששמו:

מִשְׁכַּן הָעֵדֻת (שמות לח-כא)

מזבח העולה, מקומו יחסי לפתח משכן העדות:

וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד (שמות מ-ו)

הכיור, מקומו יחסי למשכן ולמזבח:

וְנָתַתָּ אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ (שמות מ-ז)

ותפקידו לרחיצת ידי הבאים אל המשכן (שמות ל-כ).

גם צנצנת המן מוכנסת לנוכח העדות:

וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת (שמות טז לד)

ובמחלוקת קורח נכנס מטה אהרן לאותו מקום:

הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת (במדבר יז כה)

והענן, תפקידו לכסות את המשכן אשר הוא אוהל לעדות:

וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת (במדבר ט טו)

*

ומה היא העדות ?

וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים (שמות לא יח)

*

נראה כי העדות היא כמו גרעין. וסביבה גלים גלים מתרחבים.
הארון הכפורת והכרובים הם מרחב ראשון ועצמי,
הפרוכת הסוככת על הארון מסמנת את מרחב קודש קדשים,
שולחן מחוץ לפרוכת, מנורה נוכח השולחן, מזבח זהב המכוון לפני הארון, ופרוכת סוככת המסמנת את מרחב הקדש,
קרשים ויריעות התוחמים את כל מרחב המשכן,
מזבח עולה לפני פתח המשכן, כיור בין המשכן למזבח, וקלעי החצר התוחמים את חצר המשכן.
וכולם סובבים נוכחות אחת – עדות.

*

הוא הגדול שלמעלה או אי שם, הנמצא, הנוכח, אבל נשגב ונעלם, זה שקיומו מוכרח אבל בלתי נתפס,
הוא דיבר אלינו והשאיר עדות פיזית פה בעולם.

לעדות הזאת יש משכן, הוא מקיף אותה וסובב אותה, בעוד מחיצה, בעוד עבודה, בעוד דיוּק ובעוד הכנה.

לא ניתן לגשת אל העדות בסתם בוקר אחד ולמשש אותה.

אבל היא קיימת שם, בהירה וברורה, היא מוחזקת בידינו אנו, בתוך המיטב שבכספנו וזהבנו, במשכן שאנו בונים לה בנדבת ליבנו.

לתגובה 

להכיר עוד..

ויצא אל אחיו

משה גדל כבן אצל בת פרעה, באותו זמן אחיו עובדים בפרך, המצרים ממררים את חייהם:

וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה

הוא רחוק מאחיו, רחוק מהסבל הנורא שעובר עליהם, בדיוק בצד השני של החברה המצרית.

אבל הוא בוחר לעזוב את האזור המוגן:

וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם

ברור למשה מי הם האחים שלו, והם לא אנשי המלוכה המצרית אשר גדלוהו כבן.
אחיו הם דווקא עבדים, שפלים, בזויים, מוכים ונרדים.
כנראה לחזור לאמא בת פרעה לא יעזור להציל את אחיו הכואבים.
משה נשאר עם אחיו.

ואז:

וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו

המראה של איש מצרי מכה איש עברי אינו נדיר מן הסתם.
אבל משה לא מקבל אותו.

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל

הוא דן במו ידיו את המצרי ואומר בזה גם אמירה ישירה ובוטה נגד פרעה ומוסד העבדות שהוא הקים: מצרי המכה דינו למות. לא פחות.
מלבד שהוא מסכן את חייו, הוא מאבד בבת אחת את הנכס היקר ביותר שלו, את הקשר לבית המלך:

וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן

*

מה מניע אותו ? האם הוא בא לחולל מהפכה במצרים ? האם הוא מאמין בכוחו להיות המושיע של ישראל ?

ברור שלא, משה משוכנע כי הוא האדם האחרון שמסוגל וראוי לכך.

מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם..
לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי

אם הוא בטוח שהוא לא מושיע, בטוח שלא באמת יעשה מהפכה, אז מה ההגיון לסכן את חייו כדי להרוג מצרי בודד, הרי מאות אלפי אחיו נרדים כאן ?
ועוד, האם האח המוכה הזה באמת ניצל ?! הרי מחר יבוא מצרי חדש ויכה אותו שוב.

ההגיון הוא להשאר בבית המלך. לפחות לשמור על עצמו. אולי יום אחד יתאפשר לעשות מעשה אסתר ולעזור לעמו דרך שם.

אבל משה, זה העניו מכל האדם אשר על פני האדמה, אינו רואה את הדברים בגדול. הוא לא מתכנן מהפכות.
מול עיניו עומד הכאן והעכשיו. יש פה אח מוכה. וזה דבר גדול וחשוב מספיק בכדי להגיב ולחולל צדק.
מבלי ללבוש את בגדי המושיע, מבלי להביא בשורת גאולה, ובהתעלמות מוחלטת מהסיכון הגדול וטובתו האישית.

*

ותראה כי דווקא האיש הזה שידע להתעלם לגמרי מכל עצמו ומכל רעשי הרקע כדי לראות אח מוכה ולוותר בעבורו את כל אשר לו, הוא האיש שזכה להיות מגוייס למען המטרה הענקית, לבצע את המהפכה שלא היתה מימות עולם.

לתגובה

להכיר עוד..

למשוך עד הקצה ואז לשחרר

למשפחה אחת של שבט לוי במצרים היה חיים משלה.

העם נמצא בצרה, המצרים ממררים את חייהם בעבדות וחושך,
ומעל הכל גזירת פרעה להרוג את כל הבנים הנולדים.

אבל להם זה פחות נוגע,
נכון, פרעה גזר להרוג את היילודים,
אבל הוא לא אסר לקחת אשה, להרות או ללדת.
אז:

וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן

טוב, נולד תינוק, אבל עכשיו מה עושים אתו, הרי אם הוא ייתפס הוא יהרג ?!
פשוט. אפשר להחביא אותו.
אז:

וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים

אבל שלשה חודשים עוברים בסוף, אי אפשר להחביא יותר,
הגזירה מחייבת כעת להשליך אותו ליאור.

אם חייבים – עושים.
אבל יאור זה לא בהכרח אומר להרוג.
במקום להשליך אפשר לשים,
במקום באמצע היאור אפשר בשפה,
ובמקום לשים את התינוק כמות שהוא, אפשר בתוך תיבה.
אז:

וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר

אבל מה כל זה יעזור, ומה יהיה מעכשיו, איך תינוק קטן יכול לחיות ביאור ?!

זו באמת שאלה,
אבל אין מה לעשות בענין הזה.
אפשר רק לנסות לדעת מה יקרה.
אז:

וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ

אבא ואמא כבר סיימו חלקם. הם נשארו בבית.
נשארה רק אחות צופה.
ובנקודה זו הגיעו אנשי לוי לקצה גבול היכולת שלהם.

*

ובדיוק כאן, כאשר הם שחררו לגמרי את החבל, הגלגל התחיל להסתובב אחורה:

דווקא בתו של פרעה, היא זו שמוצאת את הילד:

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ

במקום לקנא ולקיים את גזירת אביה, היא דווקא חומלת:

וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה

בדיוק האחות של הילד שנשארה רק לדעת מה אתו, היא תזכה כעת לבקש לו מינקת:

וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי

ודווקא אמו של הילד שכבר ויתרה עליו, היא שכעת תניק אותו בחזרה:

וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ

אמא אמנם תניק אותו, אבל הוא לא שלה, היא צריכה להחזיר אותו:

וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן

ואכן, היא ויתרה על הבעלות מזמן,
לא רק על הבעלות על הילד, גם על הבעלות על עצמה, על הזכות לדעת ולתכנן את חייה.

*

ותראה כי שמו של משה נקבע דווקא על המעשה הזה:

וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ

משה איש האלוקים, אשר פה אל פה דבר ה׳ בו, האיש העניו מכל אדם,
לא נולד כשעדיו לגדולות, גם לא קיבל חינוך מוקפד אצל גדולי הדור,
להיפך, חייו היו מוטלים בספק מיום היוולדו, ולבסוף הם נתנו לו במתנה דווקא מבת פרעה.

אם משפחת לוי עשתה דרך ארוכה,
היה זה כדי לשחרר אותו ואת עצמם מלהיות בעלים עליו.
הם כה היו בטלים למטרה הזאת, עד שאפילו שמותיהם לא הוזכרו כאן, לא רלוונטי מי הוא ׳בן לוי׳, מי היא ׳בת לוי׳, ומי זו ׳אחותו׳.

לתגובה 

להכיר עוד..

על מלכות והודאה

תראה את שרשרת ההודאות של משפחת המלוכה,

את השם ׳יהודה׳ קוראת לאה על שם ההודאה:

״וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה״.

במעשה תמר, יהודה מודה:

״וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי״.

כאשר הגביע מתגלה באמתחת בנימין, מכל אחיו יהודה ניצב להודות:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עון עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי

ודוד המלך, כאשר נתן הנביא מוכיחו ומקללו קשות על לקיחת בת שבע, מיד מודה:

״וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה״.

הודאה במילה, חטאתי.

האם ניתן למצוא קשר בין הודאה למלוכה ?

*

בדרך כלל, ׳הודאה׳ משמשת בהקשר של אמירת תודה.
אבל גם כשהכוונה לומר תודה, ברור כי אין כאן רק אקט של אמירת מילים,
הודאה היא מצב בנפש של הכרה וקבלה.

אדם מיסודו נוטה להתכחש לעובדה שיש לו חֶסר וכי הוא נצרך לאחר.
להודות כשהוא מקבל טובה זה להכיר במציאות של החֶסר והסכמה להכיר בטובת האחר.

ולכן ׳הודאה׳ משמשת גם בהקשר של הודאה בחטא.
כשאדם חוטא, הוא מעדיף להישאר ללא החטא, להתכחש לקיומו,
כשהוא מודה הוא מכיר בחסרונו.

*

בשונה מילדיה הקודמים שבשמותיהם הבטיחה לעצמה פתרונות, בלידת יהודה,לאה בפעם הראשונה מקבלת ומחבקת את מציאות חייה הכואבת. (הרחבתי כאן)
יהודה עצמו, כאשר תמר כלתו עומדת לגלות את קלונו לעין כל, הוא בוחר לעצור מלהעניש אותה, הוא מקבל את המציאות שבה הוא החסר, והוא החוטא, ומעביר ממנה את עונש המוות במחיר של בושה לדורות.
וכך דוד, מול נתן הנביא, הוא מקשיב עד תום לתוכחה והקללות הקשות על ביזוי דבר ה׳, ואז מכיר מיד ולא בוש: ׳חטאתי לה׳׳. בלי ׳בגלל׳, בלי ׳אבל׳.

*

הודאה היא הקשב המוחלט למציאות,
היא פתיחת צינור נקי מחלודה ואמוציות בין האדם לבין ההוויה שלו,
ככה לאה קבלה את הרצף של החֶסר והכאב שבחייה מבלי להתעלם ומבלי להתפרק.
ככה יהודה ודוד הסכימו לספוג את הבושה הגדולה החותכת בבשר החי, והמשיכו לחיות בתוך עצמם, במיטבם.

*

לעיתים המלך נחשב לפי גבורתו לנצח את המציאות,
אבל כאן לומדים כי המלך הוא מלך דווקא ביכולת שלו להיות קשוב למציאות ולדעת לקבל אותה.

זו החותמת של יהודה:

יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ
ובתרגום:
יְהוּדָה אַתְּ אוֹדִיתָא וְלָא בְּהֵיתְתָּא בָּךְ יוֹדוֹן אֲחָךְ
(אתה הודית ולא בושתָּ, בך יודו אחיך)

לתגובה 

להכיר עוד..

הפעם אודה – מה קרה הפעם

כאשר יהודה בנה הרביעי נולד, לאה אומרת:

״הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה׳״

וקוראת שמו יהודה.

מה זאת אומרת ״הפעם״, הרי כבר בשלשת ילדיה הקודמים הודתה לה׳:
ראובן נקרא על שם ״כִּֽי־רָאָ֤ה ה' בְּעׇנְיִ֔י כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי״,
שמעון על שם ״שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה״,
ולוי ״עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי״.

ותראה כי חז״ל הרחיקו לכת עם המילה ׳הפעם׳ ואמרו בגמרא:

״מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה שנאמר הפעם אודה את ה׳״. (ברכות ז:)

׳הפעם׳ לאה ממציאה משהו חדש שלא היה מעולם.

איך ניתן להבין את זה ?

*

לאה נפלה לידיו של יעקב בטעות גמורה, בשרירות ליבו ובשקריו של לבן אביה, יעקב אינו מעונין בה, ואת הדבר הפשוט ביותר שאשה צריכה מבעלה – אהבה, היא לא מקבלת, להפך היא אשה שנואה.

מדוע נפלה ככה, איפה הצדק ואיפה אלקים הטוב, מה מסובך היה להשיא אותה בצורה נורמאלית לאדם שבאמת יאהב אותה ?!
אלו שאלות ללא תשובות.

כל זה מצד אחד, מצד שני זורחות ללאה קרני אור כשהיא יולדת ילדים בזה אחר זה, ילדים ראשונים ליעקב בעלה.
הילדים מוכיחים לה כי יש שם מישהו שרואה אותה, יש מישהו שמנסה לעזור לה, ועל פי זה היא קוראת את שמותם: ראובן על שם התקווה שמעתה היא תהיה אהובה, שמעון על שם המתנה שקיבלה כיוון שהיא שנואה, לוי על שם התקווה כי מעתה בעלה יתלווה אליה.

לאה חייה במציאות של כאב, ברצף אחד ארוך של חיים לא רצויים, ובתוכה רואה נקודות של חסד.

*

מצב זה של כאב רצוף ומתמשך הוא מצב של סכסוך ועימות עם המציאות.

יש קונפליקט בין הרצון לבין מה שקורה במציאות.

סכסוך עם המציאות זה סכסוך עם אדון המציאות.
ניתן לחפות עליו כאשר רואים נקודות של חסד,
ניתן לשרוד אותו עם אמונה,
אבל לא ניתן להתעלם מהכאב.

*

בלידת יהודה לאה מגיעה למצב חדש, מצב של התאחדות והתמזגות עם המציאות.

בניגוד לבניה הראשונים, אצל יהודה לאה לא מחפשת פתרון לבעיה, ולא מקור חדש לאושר,

הוא לא בא להחזיר לה את אהבת בעלה ולא לתת מענה לשום שאלה.

זו פעם ראשונה שלאה מקבלת את מציאות חייה כחלק ממנה.

*

אפשר להסכים לסבול, ללכת שפוף קומה ולומר ״ככה רצון ה׳״,

אפשר לנסות לחפש את החסדים הקטנים שבתוך כל הצרות ולראות את ההשגחה הפרטית.

אבל לאה מלמדת צעד אחד קדימה, לחבק את המציאות כמות שהיא ולהיות שלם אתה.

דווקא כשהילד נולד, בדיוק אז, לא לחפש בו ״פתרון״ לבעיות אישיות, ולא למצוא ״סימנים״ מעודדים משמים, פשוט להודות על החיים, איך שהם, כמות שהם.

להודות את ה׳ – לקבל את ה׳ כמות שהוא. לקבל את המציאות כמות שהיא.

זו ההמצאה של לאה.

וזו החותמת שיהודה קיבל בשמו.

לתגובות

להכיר עוד..

יהודה – דף קישורים

מצרף קישורים לפוסטים העוסקים ביהודה:

  • לאה קוראת את יהודה על שם ״הפעם אודה את ה׳״ מה יוצא דופן בהודאה זו עד שחז״ל אמרו כי זו פעם ראשונה שהודה אדם לקב״ה בעולם:
    לאה – הפעם אודה
  • דווקא מתוך ירידתו של יהודה, מהמקום הנמוך שלו, משם נאספה המלכות:
    וירד יהודה
  • דווקא אלו שבאו מבחוץ, עזבו את עולמן ערכיהן ו"נדחפו" פנימה, הן זכו להיות אמן של מלכות:
    תמר ורות
  • לעיתים המלך נחשב לפי גבורתו לנצח את המציאות, משפחת יהודה לימדה כי המלך הוא מלך דווקא ביכולת שלו להיות קשוב, לספוג ולקבל את המציאות:
    על מלכות והודאה

לתגובות

להכיר עוד..

האלוקים של יוסף

פרעה מלך מצרים במצוקה, הוא חלם חלום ואיש אין פותר,
בדיוק בקצה השני של החברה, בכלא המצרי, יושב יוסף, אסיר עברי ותיק בעל יכולת מוכחת של פתרון חלומות,
בצו המלך, האסיר העזוב והשכוח מורץ להתגלח ולהחליף את בגדיו, ומובל הישר אל בית המלך.
הוא עומד כעת בפני האדם שיכול במאמר פיו להשיב לו את חירותו שנגזלה ממנו, רק יעניק לו את הפתרון אשר איש מקודמיו לא הצליח.

פרעה אומר ליוסף:

שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ

ומה יותר פשוט מאשר לענות "נכון" ?
אבל לא,
המשפט הראשון שיוצא מפי יוסף הוא:

בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה

אני לא כלום, הסיפור הוא בינך לאלוקים, והוא זה שמדבר אתך.

תשובה דומה גם נתן לשרי המשקים והאופים כששמע על חלומם:

הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי

*

יוסף פותר את החלום והפתרון כולו בשם האלוקים:

אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה

זה פלא, מתוך חשיכת חייו מבליחה לו קרן אור, אבל הוא רואה למול עיניו רק אלוקים.
את עצמו הוא מוציא מהתמונה לגמרי.

*

אותו יוסף נמצא עם אשת אדונו בבית סגור, היא מפתה אותו יום יום לשכב עמה, והוא מסרב.
הוא זרוק אי שם, רחוק מבית אביו, שנוא אחיו שנאת מוות, עבד לאיש מצרי כנראה לנצח, מה מחזיק אותו לסרב לאשה שחייו תלויים בה ?
הוא פשוט נבוך מפני האלוקים:

וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים

*

כך כשנפל למעמקים וכך גם כשעלה לגבהים:

בתור שליט מצרים, המדבר בתקיפות אל המרגלים שבאו לתור את הארץ, הוא מצהיר בפשטות

זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא

וכך גם בתור האח השנוא אשר הגלגל התפך לטובתו, הוא מנסה להרגיע את אחיו, אלו שמררו את חייו, מכרו אותו וגם רצו להרוג אותו, ואומר:

וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים

*

אם לפעמים מתארים אדם חזק ועצמתי בתואר ״אין לו אלהים״,

אז זה לא יוסף, ליוסף היה אלהים. זה היה החוזק שלו.

*

ותראה איך דווקא האלקים הזה של יוסף הוא זה שהרים אותו:

כהמשך לפתרון החלום יוסף ממליץ לפרעה:

וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם

לפרעה יש חכמים וחרטומים רבים היכולים לכאורה לענות על התואר 'חכם ונבון', אבל פרעה הולך לכיוון אחר לגמרי, הוא שואל:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ

'פותר החלומות' המומחה אומר שצריך איש ׳חכם ונבון׳, אך פרעה מחליט לחפש איש עם ׳רוח אלקים׳.
מלך מצרי שעל כסאו עתידים לומר ״מי ה׳ אשר אשמע בקולו״ ו״לא ידעתי את ה״, מבקש פתאום ׳רוח אלקים׳ ?

נראה שיוסף לימד אותו את זה, כי במקום שהחכמים והחרטומים לא הועילו, דווקא האיש שידע לומר ״בלעדי, אלקים יענה״ הוא שהביא את הפתרון.
נמצא לא האיש הוא הפותר אלא רוח האלוקים שבו.

ובדיוק בנקודה הזאת הגלגל מתהפך על יוסף כשפרעה קובע:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ

ונותן ליוסף את חירותו בבת אחת עם מלכותו.

*

פרעה המציא קנה מידה חדש בעולם: ידיעת האלוקים היא פסגת החכמה והתבונה.

ונראה שחכמינו הסכימו עם פרעה בענין זה, הם ניסחו כלל ממש דומה:

רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' (תהילים קיא-י)

תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת ה׳ (משלי ט-י)

יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה (איוב כח-כח)

החכמה,
היכולת לראות את המציאות נכונה,
הבהירות בחיים כי את אשר האלוקים עושה הוא מראה לך,
דורשים רק דבר אחד פשוט, לראות כל הזמן את האלוקים מול העיניים.

איך זה עובד ולמה ? לא יודע.
אבל נראה שזה ככה.

יוסף לימד את זה ממקומו הנמוך – אסיר עולם בכלא מצרים את פרעה המלך הגדול. או אם תרצה להפך, ממקומו הגבוה, זה ששרד עם אלוקיו בקור, יובש ובדידות אינסופיים, את מלך ממלכת החומר והגילולים.

*

את המסר הזה גם מחזיר יוסף לאביו, אביו אוהבו שהתאבל עליו ימים רבים, ומה הדבר החשוב ביותר להשמיע לו ברגע שידע שבנו חי ?
יוסף אינו מניח לאחיו לדבר אל אביו ספונטאנית, הוא מנסח משהו מאוד ספציפי:

כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם

אני אמנם חי, אני גם מושל בכל מצרים, אבל החלק החשוב ביותר הוא: 'שמני אלקים'.

נעלמתי, עברו שנים, עברתי גלגולים, אבל לא התרחקתי, אלוקים היה ונשאר אותו אחד.

קובץ להורדה: בלעדי, אלקים

לתגובות

להכיר עוד..

על תמר ורות

תמר נשלחת על ידי יהודה לבית אביה בחשש שהיא הגורמת למותם של בעליה,
תמר אינה מוותרת, אינה נרתעת מהסיכון וממציאה את עצמה ליהודה כזונה,
היא הרה ליהודה, נתפסת, ובמאמר פיו של יהודה המוות מגיע עד אליה.

היא מוכנה למות אם יהודה יבחר שלא להודות.

הודות למעשה זה תמר הופכת לאם המלוכה.
היא יולדת ליהודה את פרץ ומבניו היו נחשון בן עמינדב, וחור, בועז, דוד ושלמה.

*

רות, הבאה מעם מואב, גם היא כתמר, אלמנה, גם היא נשלחת חזרה לבית אביה, וגם היא אינה מוותרת, משאירה את כל חייה מאחור ונדבקת בנעמי עם העוני והמחסור,
בדומה לתמר היא גם ממציאה את עצמה לבועז בשכבו בלילה בשדה.
כי כך צוותה לה חמותה.

רות היא סבתו של דוד.

*

הנשים האלו, דווקא הם שבאו מבחוץ, שבאו ממרחק, הן אמותיהן של מלכי ישראל.

לא הנולדות על טהרת הקודש שלא דבק בבגדיהם רבב, אלא דווקא הנכריות בנות עם זר, שנדחו, נשלחו שוב ושוב לביתן ועולמן, אבל לא ויתרו, חולות בחוֹלי האהבה, חצו את העולם ונתנו עבור זה את נפשן ואת גופן, הן אלו שהצליחו לאסוף את האור הזה של מלכות ישראל.

לתגובות

להכיר עוד..