על המרגלים, ועל ׳להיות בְּקֶשֶׁב׳

אחת השאלות שהטרידו אותי בפרשת המרגלים, היא מה היתה הטענה על בני ישראל.

משה שלח מרגלים לתור את הארץ והם חזרו עם תשובות קשות, הם סיפרו על עם עז, ערים בצורות וילידי ענק, כמעט כולם אמרו שאין יכולת לעם לִגְבּוֹר על יושבי הארץ.
מתבקש לכאורה שתגובת העם תהיה פחד ובהלה.
אבל התורה כותבת עליהם טענות קשות: ״עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי״. (במדבר יד יא)

פרשה זו קשה. ויש עוד הרבה מה להבין בה.
אבל משהו שהתחדד לי בענין הזה ועל ׳להיות בְּקֶשֶׁב׳.

*

קול עקבי וברור ׳זרם בדם׳ לבני ישראל במשך כמה דורות אודות הבטחת הארץ.

לאברהם נאמר:

כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם (בראשית יג טו)

ליצחק:

כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ (בראשית כו ג)

וליעקב:

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ (בראשית כח יג)

משה מקבל את המינוי להוציא את ישראל, והקול הופך לתכנית קונקרטית:

וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג ח)

הוא מעביר לעם את הקול הזה כהבטחה אישית אשר תחול עליהם עצמם:

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה׳ (שמות ו ח)

העם יוצא ממצרים וחוצה את הים בניסים ובגבורות, על שפת הים הוא שר שירה.
חלק מהשיר הוא על הכניסה העתידית לארץ:

תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה׳ (שמות טו יז)

ממשיכים לַמִּדְבָּר, מקבלים את התורה, והבטחת הארץ מקבלת פָּן מעשי, הם שומעים איך הולך להתבצע הפלא:

וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ.
לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.
מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ.
וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ (שמות כג)

והנה, לאחר כל ההכנות וההבטחות, מגיע הקול הגדול האומר לקום ולצאת לדרך:

רְאֵה נָתַן ה׳ אלקיך לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ אלקי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת (דברים א כא)

עֲלֵה רֵשׁ ! הגיע הזמן.

*

אבל רגע לפני שזה קורה המרגלים נשלחים, חוזרים עם התשובות הקשות, ופתאום אין קול ואין עונה. הקול האלוקי שליווה אותם עד כה, אינו עונה דבר על טענת המרגלים.
לא תשובה על השאלות ולא תמיכה בפחד. דממה.
איך ניתן להבין שינוי דרסטי כזה ?
נראה שהוא לא הולם את רצף הקולות שהיו עד אז.

*

קו הגבול שבו הקול השתתק, היה הריגול.
האם ריגול מצד עצמו הינו דבר רע ?
לא יתכן.
משה עצמו אומר על זה ״וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר״ (דברים א כג), וחוזר ושולח מרגלים במלחמת האֱמֹרִי: ״וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר״ (במדבר כא לב).
גם יהושע תלמידו לאחר 40 שנות ציפייה בָּמִּדְבָּר, שולח שוב מרגלים לתור את הארץ (יהושע ב).

תפקיד המרגלים היה לייצר מגע עם המציאות המוחשית, לְעַמֵּת את הדיבורים, הידיעות וההבטחות עם המציאות בשטח. וזו הדרך להתחיל לפעול ולקיים את הציווי ״עֲלֵה רֵשׁ״.
השאלה המקורית עליה נדרשו המרגלים לענות לא היתה האם לצאת למלחמה אלא איך לצאת, באיזה דרך ללכת, ומאלו ערים להתחיל. (דברים א כב)

ולכן, הרגע בו העם הפך ממצב סביל הרואה גבורות וניסים ושומע הבטחות, למצב פעיל וטבעי של מלחמה, הוא הרגע שהאחריות על המצב עוברת לידי אדם, ושם הקול מסיים את תפקידו.

*

אמנם קול אלוקי הבטיח את הארץ, הוא גם הראה מעשי גבורה ושליטה מוחלטת בטבע,
אבל אין לו ערך אם לא יהיה לו קֶשֶׁב.
קול, הוא רק קול, הוא נותן הצעה, הוא נותן כיוון, אבל רק השומע יבחר כיצד לנהוג בו.
יבחר, יתן קשב מלא,
יבחר, יתן קשב חלקי,
יבחר, לא יקשיב בכלל.

ובשונה מהפעלת כח, קול מטבעו אינו לוחמני, הוא יאמר את דברו וישתוק.

*

׳להיות בְּקֶשֶׁב׳, זהו מצב בנפש, לְקשב יש שכבות של עומק.
אפשר לראות מציאות מלאת עוצמה וגבורה, להתאחד איתה ולקבל כח, כזה שלא משאיר מקום לשום פחד. (וכזה היה כָּלֵב)
אבל אפשר להיות גם בקשב שטחי, ואז כאשר הכל מנגן ויש ניסים ונפלאות, אפשר אפילו לשיר על הכניסה לארץ.
אבל כאשר צריך לעמת אותו עם מציאות קונקרטית, שם אין כלים.

*

ומענין, דבר אחד מצליח להחזיר את העם לקשב: כאב.
כאשר מגיע הכאב בדמות עונש לכל הולכי מדבר, כשהם שומעים כי במדבר הזה ימותו כולם ורק בניהם ירשו את הארץ, רק אז העם מתעורר ומחליט לקום להילחם.
אבל אז כבר מאוחר, הקול הספיק להתחלף, כעת הוא אומר שלא לעלות.

*

המציאות מדברת,
בְּשָׂפָה משלה היא מנווטת ומובילה,
כאב, זה לא הדרך שלה,
פעם אחת היא תתן את קולה,
ואז תייחל בדממה,
ללב קשוב ואמיץ,
שילך בדיוק בדיוק איתה.

(תהלים פא)

לתגובות
להכיר עוד..

על כָּלֵב, וכשנשאר רק ׳אלוקים על הנייר׳

פרט אחד התחדד לי לאחרונה בדמותו של כָּלֵב – המרגל משבט יהודה, וב׳אנטי תזה׳ שהוא הציג למול חבריו – עשרת המרגלים.

המרגלים התבקשו על ידי משה לבדוק את חוזק העם היושב בארץ ואת חוזק הערים, הם בדקו וחזרו עם תשובות קשות.
תוך כדי מסירת העובדות למשה, כָּלֵב משתיק את חבריו ויוזם ויכוח בנושא יכולת העם להילחם ולכבוש את הארץ.
כָּלֵב אומר:

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ (במדבר יג ל)

 ואילו חבריו עונים:

לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג לא)

הוא בעצם היה אחד מהם, ראה מה שכולם ראו, ויותר, הוא היחיד שהגיע עד חברון מקום מגורי הענקים, עמד מול הפחד, ראה אותו עין בעין, ודווקא הוא קם ואומר: עָלֹה נַעֲלֶה, יָכוֹל נוּכַל.

ניסיתי להבין ׳מאילו חומרים׳ עשויה התגובה הזו של כָּלֵב, מנין האומץ והבטחון הפנימי, ומנין היכולת לעמוד אחד מול כולם.

*

במחשבה ראשונה, זה נראה אופייני לאיש גיבור משבט יהודה, שבט המלוכה.
אבל התורה עצמה נותנת לכָּלֵב מימד נוסף:

וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי  (במדבר יד כד)

כָּלֵב מתואר כ׳עבד ה׳׳, תיאור נדיר שככל הנראה שמור בתורה רק למשה רבינו.
כָּלֵב מביא אתו ׳רוח אחרת׳, ועם זה הוא ממלא איזה רֵיק – ״וימלא אחרי״.

איך עבד ה׳ פותר בעיות כאלו, מה היא הרוח האחרת הזאת, ומה הוא הריק שהוא ממלא ?

*

המידע הגולמי שהביאו המרגלים הגיע דוקר, הוא הכיל פער מובנה.
מצד אחד אלוקים אומר:

רְאֵה נָתַן ה׳ אלקיך לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ .. אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת (דברים א כא)

מצד שני העם עז, הערים בצורות וגדולות מאוד, ומלמעלה צופים ילידי הענק.
אלוקים לא השאיר בעולם תשובה לשאלה הזאת. מטעם הכמוס עמו, הוא השאיר את המציאות חצויה, אלו שנכחו שם חוזרים עם חוויה של חולשה מול כח ועוצמה, הם מרגישים כמו נמלים מול ענקים, ואיש מלבדם שלא היה שם בעצמו, לא יכול לגשר על הפער הזה. גם לא משה.

אבל כָּלֵב לא הרגיש ככה. לכָּלֵב היתה תחושת בטחון, והוא מסביר בעצמו מנין הבטחון.
מאוחר יותר, בדיבור משותף עם יהושע הוא אומר:

אִם חָפֵץ בָּנוּ ה׳ וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ (במדבר יד ח)

ובאותו דפוס, גם 45 שנה אחרי, בעומדו על מפתן הארץ, שריד אחרון לדור מדבר, הוא מבקש מאת יהושע – המנהיג החדש את חברון שהובטחה לו, ואומר:

כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי ה׳ אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ (יהושע יד יב)

*

ערים גדולות ובצורות זו עובדה, אנשים ענקיים זו עובדה, אבל בכדי לקבוע אם אפשר או אי אפשר לְנַצֵּחַ, השאלה היא מי זה אתה, עם מה אתה בא, מי הוא הצבא שלך, מהי תודעת הכח שלך, ומהי ההערכה העצמית שלך.
כאן לא יעזרו הצהרות, ולא מילים יפות.

כָּלֵב שילב את האלוקים עמוק לתוך המציאות, הוא חווה בתוך תוכו מציאות אינטגרלית אחת של נוכחות אלוקית עם עוצמה וכח, מציאות אחידה שבה הם, עם הנוודים קם ומנצח. ומכאן המשפט העצמתי עָלֹה נַעֲלֶה.. כִּי יָכוֹל נוּכַל.

עַם ישראל כבר למד קודם איך להתיחס לפערים במציאות, הם ראו כי גם מצרים המַעֲצָמָה היא לא באמת ׳כל יכולה׳, הם ראו איך ים עצום וגועש פתאום משתתק ומתפרק, ובמדבר הגדול והנורא הם קיבלו מגורים, אוכל ומים.
אבל עדיין ברגעים קשים אלו, נוכח הפער במציאות שנגלה להם, נשאר להם רק ״אלוקים על הנייר״.

ושם הופיע כלב, לקח את הידיעות האלו עמוק אל תוך הלב, שילב אותם עם הפער המובנה שהציגו העובדות, וראה מציאות אחת אחידה. מציאות של כח ועוצמה.
ועם זה הגיע אל משה ברגע של חוסר אונים, להושיט חבל הצלה לעם האובד בפחדיו.

לתגובות

להכיר עוד..