על מלכות והודאה

תראה את שרשרת ההודאות של משפחת המלוכה,

את השם ׳יהודה׳ קוראת לאה על שם ההודאה:

״וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה״.

במעשה תמר, יהודה מודה:

״וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי״.

כאשר הגביע מתגלה באמתחת בנימין, מכל אחיו יהודה ניצב להודות:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עון עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי

ודוד המלך, כאשר נתן הנביא מוכיחו ומקללו קשות על לקיחת בת שבע, מיד מודה:

״וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה״.

הודאה במילה, חטאתי.

האם ניתן למצוא קשר בין הודאה למלוכה ?

*

בדרך כלל, ׳הודאה׳ משמשת בהקשר של אמירת תודה.
אבל גם כשהכוונה לומר תודה, ברור כי אין כאן רק אקט של אמירת מילים,
הודאה היא מצב בנפש של הכרה וקבלה.

אדם מיסודו נוטה להתכחש לעובדה שיש לו חֶסר וכי הוא נצרך לאחר.
להודות כשהוא מקבל טובה זה להכיר במציאות של החֶסר והסכמה להכיר בטובת האחר.

ולכן ׳הודאה׳ משמשת גם בהקשר של הודאה בחטא.
כשאדם חוטא, הוא מעדיף להישאר ללא החטא, להתכחש לקיומו,
כשהוא מודה הוא מכיר בחסרונו.

*

בשונה מילדיה הקודמים שבשמותיהם הבטיחה לעצמה פתרונות, בלידת יהודה,לאה בפעם הראשונה מקבלת ומחבקת את מציאות חייה הכואבת. (הרחבתי כאן)
יהודה עצמו, כאשר תמר כלתו עומדת לגלות את קלונו לעין כל, הוא בוחר לעצור מלהעניש אותה, הוא מקבל את המציאות שבה הוא החסר, והוא החוטא, ומעביר ממנה את עונש המוות במחיר של בושה לדורות.
וכך דוד, מול נתן הנביא, הוא מקשיב עד תום לתוכחה והקללות הקשות על ביזוי דבר ה׳, ואז מכיר מיד ולא בוש: ׳חטאתי לה׳׳. בלי ׳בגלל׳, בלי ׳אבל׳.

*

הודאה היא הקשב המוחלט למציאות,
היא פתיחת צינור נקי מחלודה ואמוציות בין האדם לבין ההוויה שלו,
ככה לאה קבלה את הרצף של החֶסר והכאב שבחייה מבלי להתעלם ומבלי להתפרק.
ככה יהודה ודוד הסכימו לספוג את הבושה הגדולה החותכת בבשר החי, והמשיכו לחיות בתוך עצמם, במיטבם.

*

לעיתים המלך נחשב לפי גבורתו לנצח את המציאות,
אבל כאן לומדים כי המלך הוא מלך דווקא ביכולת שלו להיות קשוב למציאות ולדעת לקבל אותה.

זו החותמת של יהודה:

יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ
ובתרגום:
יְהוּדָה אַתְּ אוֹדִיתָא וְלָא בְּהֵיתְתָּא בָּךְ יוֹדוֹן אֲחָךְ
(אתה הודית ולא בושתָּ, בך יודו אחיך)

לתגובה 

להכיר עוד..

הפעם אודה – מה קרה הפעם

כאשר יהודה בנה הרביעי נולד, לאה אומרת:

״הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה׳״

וקוראת שמו יהודה.

מה זאת אומרת ״הפעם״, הרי כבר בשלשת ילדיה הקודמים הודתה לה׳:
ראובן נקרא על שם ״כִּֽי־רָאָ֤ה ה' בְּעׇנְיִ֔י כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי״,
שמעון על שם ״שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה״,
ולוי ״עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי״.

ותראה כי חז״ל הרחיקו לכת עם המילה ׳הפעם׳ ואמרו בגמרא:

״מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה שנאמר הפעם אודה את ה׳״. (ברכות ז:)

׳הפעם׳ לאה ממציאה משהו חדש שלא היה מעולם.

איך ניתן להבין את זה ?

*

לאה נפלה לידיו של יעקב בטעות גמורה, בשרירות ליבו ובשקריו של לבן אביה, יעקב אינו מעונין בה, ואת הדבר הפשוט ביותר שאשה צריכה מבעלה – אהבה, היא לא מקבלת, להפך היא אשה שנואה.

מדוע נפלה ככה, איפה הצדק ואיפה אלקים הטוב, מה מסובך היה להשיא אותה בצורה נורמאלית לאדם שבאמת יאהב אותה ?!
אלו שאלות ללא תשובות.

כל זה מצד אחד, מצד שני זורחות ללאה קרני אור כשהיא יולדת ילדים בזה אחר זה, ילדים ראשונים ליעקב בעלה.
הילדים מוכיחים לה כי יש שם מישהו שרואה אותה, יש מישהו שמנסה לעזור לה, ועל פי זה היא קוראת את שמותם: ראובן על שם התקווה שמעתה היא תהיה אהובה, שמעון על שם המתנה שקיבלה כיוון שהיא שנואה, לוי על שם התקווה כי מעתה בעלה יתלווה אליה.

לאה חייה במציאות של כאב, ברצף אחד ארוך של חיים לא רצויים, ובתוכה רואה נקודות של חסד.

*

מצב זה של כאב רצוף ומתמשך הוא מצב של סכסוך ועימות עם המציאות.

יש קונפליקט בין הרצון לבין מה שקורה במציאות.

סכסוך עם המציאות זה סכסוך עם אדון המציאות.
ניתן לחפות עליו כאשר רואים נקודות של חסד,
ניתן לשרוד אותו עם אמונה,
אבל לא ניתן להתעלם מהכאב.

*

בלידת יהודה לאה מגיעה למצב חדש, מצב של התאחדות והתמזגות עם המציאות.

בניגוד לבניה הראשונים, אצל יהודה לאה לא מחפשת פתרון לבעיה, ולא מקור חדש לאושר,

הוא לא בא להחזיר לה את אהבת בעלה ולא לתת מענה לשום שאלה.

זו פעם ראשונה שלאה מקבלת את מציאות חייה כחלק ממנה.

*

אפשר להסכים לסבול, ללכת שפוף קומה ולומר ״ככה רצון ה׳״,

אפשר לנסות לחפש את החסדים הקטנים שבתוך כל הצרות ולראות את ההשגחה הפרטית.

אבל לאה מלמדת צעד אחד קדימה, לחבק את המציאות כמות שהיא ולהיות שלם אתה.

דווקא כשהילד נולד, בדיוק אז, לא לחפש בו ״פתרון״ לבעיות אישיות, ולא למצוא ״סימנים״ מעודדים משמים, פשוט להודות על החיים, איך שהם, כמות שהם.

להודות את ה׳ – לקבל את ה׳ כמות שהוא. לקבל את המציאות כמות שהיא.

זו ההמצאה של לאה.

וזו החותמת שיהודה קיבל בשמו.

לתגובות

להכיר עוד..

יהודה – דף קישורים

מצרף קישורים לפוסטים העוסקים ביהודה:

  • לאה קוראת את יהודה על שם ״הפעם אודה את ה׳״ מה יוצא דופן בהודאה זו עד שחז״ל אמרו כי זו פעם ראשונה שהודה אדם לקב״ה בעולם:
    לאה – הפעם אודה
  • דווקא מתוך ירידתו של יהודה, מהמקום הנמוך שלו, משם נאספה המלכות:
    וירד יהודה
  • דווקא אלו שבאו מבחוץ, עזבו את עולמן ערכיהן ו"נדחפו" פנימה, הן זכו להיות אמן של מלכות:
    תמר ורות
  • לעיתים המלך נחשב לפי גבורתו לנצח את המציאות, משפחת יהודה לימדה כי המלך הוא מלך דווקא ביכולת שלו להיות קשוב, לספוג ולקבל את המציאות:
    על מלכות והודאה

לתגובות

להכיר עוד..

האלוקים של יוסף

פרעה מלך מצרים במצוקה, הוא חלם חלום ואיש אין פותר,
בדיוק בקצה השני של החברה, בכלא המצרי, יושב יוסף, אסיר עברי ותיק בעל יכולת מוכחת של פתרון חלומות,
בצו המלך, האסיר העזוב והשכוח מורץ להתגלח ולהחליף את בגדיו, ומובל הישר אל בית המלך.
הוא עומד כעת בפני האדם שיכול במאמר פיו להשיב לו את חירותו שנגזלה ממנו, רק יעניק לו את הפתרון אשר איש מקודמיו לא הצליח.

פרעה אומר ליוסף:

שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ

ומה יותר פשוט מאשר לענות "נכון" ?
אבל לא,
המשפט הראשון שיוצא מפי יוסף הוא:

בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה

אני לא כלום, הסיפור הוא בינך לאלוקים, והוא זה שמדבר אתך.

תשובה דומה גם נתן לשרי המשקים והאופים כששמע על חלומם:

הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי

*

יוסף פותר את החלום והפתרון כולו בשם האלוקים:

אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה

זה פלא, מתוך חשיכת חייו מבליחה לו קרן אור, אבל הוא רואה למול עיניו רק אלוקים.
את עצמו הוא מוציא מהתמונה לגמרי.

*

אותו יוסף נמצא עם אשת אדונו בבית סגור, היא מפתה אותו יום יום לשכב עמה, והוא מסרב.
הוא זרוק אי שם, רחוק מבית אביו, שנוא אחיו שנאת מוות, עבד לאיש מצרי כנראה לנצח, מה מחזיק אותו לסרב לאשה שחייו תלויים בה ?
הוא פשוט נבוך מפני האלוקים:

וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים

*

כך כשנפל למעמקים וכך גם כשעלה לגבהים:

בתור שליט מצרים, המדבר בתקיפות אל המרגלים שבאו לתור את הארץ, הוא מצהיר בפשטות

זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא

וכך גם בתור האח השנוא אשר הגלגל התפך לטובתו, הוא מנסה להרגיע את אחיו, אלו שמררו את חייו, מכרו אותו וגם רצו להרוג אותו, ואומר:

וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים

*

אם לפעמים מתארים אדם חזק ועצמתי בתואר ״אין לו אלהים״,

אז זה לא יוסף, ליוסף היה אלהים. זה היה החוזק שלו.

*

ותראה איך דווקא האלקים הזה של יוסף הוא זה שהרים אותו:

כהמשך לפתרון החלום יוסף ממליץ לפרעה:

וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם

לפרעה יש חכמים וחרטומים רבים היכולים לכאורה לענות על התואר 'חכם ונבון', אבל פרעה הולך לכיוון אחר לגמרי, הוא שואל:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ

'פותר החלומות' המומחה אומר שצריך איש ׳חכם ונבון׳, אך פרעה מחליט לחפש איש עם ׳רוח אלקים׳.
מלך מצרי שעל כסאו עתידים לומר ״מי ה׳ אשר אשמע בקולו״ ו״לא ידעתי את ה״, מבקש פתאום ׳רוח אלקים׳ ?

נראה שיוסף לימד אותו את זה, כי במקום שהחכמים והחרטומים לא הועילו, דווקא האיש שידע לומר ״בלעדי, אלקים יענה״ הוא שהביא את הפתרון.
נמצא לא האיש הוא הפותר אלא רוח האלוקים שבו.

ובדיוק בנקודה הזאת הגלגל מתהפך על יוסף כשפרעה קובע:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ

ונותן ליוסף את חירותו בבת אחת עם מלכותו.

*

פרעה המציא קנה מידה חדש בעולם: ידיעת האלוקים היא פסגת החכמה והתבונה.

ונראה שחכמינו הסכימו עם פרעה בענין זה, הם ניסחו כלל ממש דומה:

רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' (תהילים קיא-י)

תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת ה׳ (משלי ט-י)

יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה (איוב כח-כח)

החכמה,
היכולת לראות את המציאות נכונה,
הבהירות בחיים כי את אשר האלוקים עושה הוא מראה לך,
דורשים רק דבר אחד פשוט, לראות כל הזמן את האלוקים מול העיניים.

איך זה עובד ולמה ? לא יודע.
אבל נראה שזה ככה.

יוסף לימד את זה ממקומו הנמוך – אסיר עולם בכלא מצרים את פרעה המלך הגדול. או אם תרצה להפך, ממקומו הגבוה, זה ששרד עם אלוקיו בקור, יובש ובדידות אינסופיים, את מלך ממלכת החומר והגילולים.

*

את המסר הזה גם מחזיר יוסף לאביו, אביו אוהבו שהתאבל עליו ימים רבים, ומה הדבר החשוב ביותר להשמיע לו ברגע שידע שבנו חי ?
יוסף אינו מניח לאחיו לדבר אל אביו ספונטאנית, הוא מנסח משהו מאוד ספציפי:

כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם

אני אמנם חי, אני גם מושל בכל מצרים, אבל החלק החשוב ביותר הוא: 'שמני אלקים'.

נעלמתי, עברו שנים, עברתי גלגולים, אבל לא התרחקתי, אלוקים היה ונשאר אותו אחד.

קובץ להורדה: בלעדי, אלקים

לתגובות

להכיר עוד..

על תמר ורות

תמר נשלחת על ידי יהודה לבית אביה בחשש שהיא הגורמת למותם של בעליה,
תמר אינה מוותרת, אינה נרתעת מהסיכון וממציאה את עצמה ליהודה כזונה,
היא הרה ליהודה, נתפסת, ובמאמר פיו של יהודה המוות מגיע עד אליה.

היא מוכנה למות אם יהודה יבחר שלא להודות.

הודות למעשה זה תמר הופכת לאם המלוכה.
היא יולדת ליהודה את פרץ ומבניו היו נחשון בן עמינדב, וחור, בועז, דוד ושלמה.

*

רות, הבאה מעם מואב, גם היא כתמר, אלמנה, גם היא נשלחת חזרה לבית אביה, וגם היא אינה מוותרת, משאירה את כל חייה מאחור ונדבקת בנעמי עם העוני והמחסור,
בדומה לתמר היא גם ממציאה את עצמה לבועז בשכבו בלילה בשדה.
כי כך צוותה לה חמותה.

רות היא סבתו של דוד.

*

הנשים האלו, דווקא הם שבאו מבחוץ, שבאו ממרחק, הן אמותיהן של מלכי ישראל.

לא הנולדות על טהרת הקודש שלא דבק בבגדיהם רבב, אלא דווקא הנכריות בנות עם זר, שנדחו, נשלחו שוב ושוב לביתן ועולמן, אבל לא ויתרו, חולות בחוֹלי האהבה, חצו את העולם ונתנו עבור זה את נפשן ואת גופן, הן אלו שהצליחו לאסוף את האור הזה של מלכות ישראל.

לתגובות

להכיר עוד..

וירד יהודה – מהירידה נאספה המלכות

לאחר שיזם את מכירת יוסף, יהודה יורד מאת אחיו, מתרחק, נושא בת איש כנעני ונולדים לו שלשה בנים.
לבנו הראשון ער הוא לוקח את תמר לאשה. ער רע בעיני ה׳ והוא מת.
תמר ניתנת לאונן בנו השני, אך גם מעשי אונן רעים בעיני ה׳ וגם הוא מת.

אחרי שהתאלמנה פעמיים, תמר נשלחת לבית אביה להמתין עד שיגדל שלה בנו השלישי של יהודה כדי להינשא לו, אך יהודה חושש להשיאה שוב לבנו, שמא ימות גם הוא,
למעשה שלה גודל אך יהודה משאיר את תמר עגונה.

תמר אינה מוותרת, היא מנסה להגיע ליהודה בדרך לא צפויה, היא מזדמנת ליהודה כזונה על אם הדרך.
יהודה רואה אותה, אינו יודע כי כלתו היא, מתפתה ובא אליה כשהוא משאיר אצלה חותמת ופתילים לפיקדון.
תמר הרה ליהודה.

יהודה שומע כי תמר הרה לזנונים, אינו יודע כי ממנו וגוזר עליה דין מוות.

תמר נלקחת אל המוות, אך אינה מאבדת עשתונות, בצעד מופלא היא שולחת ליהודה את החותמת והפתילים אשר השאיר אצלה, ומנסה לפנות אל צדקו וטוהר ליבו:

"הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה"

הכר בבקשה, החלטה שלך.

יהודה אינו מהסס ומכיר מיד: ״צדקה ממני״.
הוא שבמאמר פיו גזר דין מוות לבוגדת, מחזיר בחזרה את כל הקלון אליו, הוא זה שעיגן אותה ולא נתן אותה לבנו השלישי, והוא זה שהתפתה אליה על אם הדרך.
הודות להודאה של יהודה תמר ניצלת מן המוות, הריונה ניצל.

ליהודה ותמר נולדים שני בנים, פרץ וזרח.

*

ומי היו תולדותיו של פרץ ?

וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן.
וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב.
וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה.
וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד.
וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד״
(רות ד פסוק יח עד כב)
(וראה גם דברי הימים א פרק ב)

בניו של פרץ היו:
נחשון בן עמינדב – נשיא שבט יהודה,
אלישבע בת עמינדב – אשת אהרן,
לפי חלק מהדעות, כלב בן יפונה – היחיד עם יהושע שלא נכשל בעצת המרגלים,
חור – שותף למשה ואהרן בהנהגת העם (ראה במלחמת עמלק: ״משה אהרן וחור עלו ראש הגבעה וכו׳״, ובמתן תורה: ״והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם״),
בצלאל בן אורי בן חור – ראש לבוני המשכן,
בועז,
ובן אחר בן להם – דוד מלך ישראל

*

ותראה איך הדברים חוזרים על עצמם,
דוד המלך לוקח את בת שבע לאשה. הנביא נתן בא ומוכיחו קשות:

מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה׳ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן.
וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה
(שמואל ב יב)

ודוד, מלך ישראל, הלוחם הגדול, זה שלא חת מפני איש, עונה לנביא במילה:

״וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לה׳״

בלי ערימות של תירוצים, בלי ׳בגלל׳ ובלי ׳אבל׳, פשוט ״חטאתי״

דוד נענש קשות במות בנו הראשון הנולד מבת שבע ומיד לאחר מות בנו:

וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וה׳ אֲהֵבוֹ
(שמואל ב יב)

שלמה הוא אהוב ה', הוא הנבחר מכל בני דוד, ובת שבע אמו, דוקא היא אם המלוכה מכל נשות דוד.

ובימי שלמה מגיע עם ישראל לפסגתו עם בנין בית המקדש ומלכות ישראל בתפארתה.

*

לא המליך ה׳ על עמו את מצוחצחי המדים, אשר לא דבק בבגדיהם רבב, אלו אשר לא טעמו טעם חטא מעולם

המלכים אשר לעמנו, המלכים אשר ה׳ אהבם, נולדו והתחילו דוקא ממקומם הנמוך, מהמקום שירדו אליו,
שם נכנעו והודו בכישלונם. ושם היתה גדולתם.

והמעשים האלו, הירידות האלו, מונצחים לדורי דורות, איש אינו מסתיר ואיש אינו מכסה. אדרבה, אנו מתפארים בתוצאותיהם.

חוט קשור מראש כתרו של המלך, מלך ישראל ועבד ה׳, יורד והולך עד שאול תחתיות ממש, חורז משם את הכשלונות והנפילות עם הלב הנשבר והנכנע, וקושר אותם בקשר חי ומפואר. כתר למלכו של עולם.

לתגובות

להכיר עוד..

יש או אין עליו שמירה

מה יכול להיות טוב יותר בעולם מהבטחת אלוקים לאדם ״והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך״ ?

חמוש בהבטחה כזאת, יעקב יוצא לנדודיו, אל בית לבן אחי אמו.

במקלו, ללא בית, ללא משפחה, בורח מפחד אחיו אחרי שגנב את ברכותיו.

הבית שהוא עוזב הוא בית שיש בו אהבה. יצחק אוהב את רבקה, יצחק אוהב גם את עשיו, רבקה אוהבת את יעקב, זה בית שמברכים את הבנים על מטעמים אהובים

אצל לבן הוא לא ימצא בית כזה, אצל לבן אין משפחה ואין אהבה.

לבן מכיר רק בדבר אחד, ״עלות – תועלת״, גם בנותיו, עבורו הם עוד אמצעי תשלום של שכר עבודה.

יעקב אוהב את רחל, אך כדי לקבלה לאשה צריך לעבוד.

הוא מתחיל לעבוד כרועה צאן שבע שנים,
נשרף בשמש בימים, ננשך מכפור בלילות,
על כתפיו נושא כל אחריות של אבדון גניבה ואונס,
ולא משנה אם מוצדק או לא,
חובתו הפנימית היא לקיים ולהרבות צאן שאינו שלו,
אבל כל אלו כימים אחדים בעיניו באהבתו את רחל.

עוברות שבע שנים, מגיע יומו הגדול,
אבל זה לא קורה לבד,
צריך לבקש, לתת ׳תזכורת׳ לאדון לבן.
בלי זה, אולי לא יקבל כלום.

נראה שזה קורה, עורכים משתה וסעודה,
אבל בבוקר הוא מתעורר עם לאה.

ואין דרך להתחרט על הכל, אין דרך פשוט להגיד 'לא' !

למה ? ככה ! יש כאן בעל הבית, הוא החזק והוא הקובע את חוקי הצדק.

אין מי שידרוש את דינו, לא מי שיצעק את צעקתו, ולא מי שיקום את נקמתו.

כעת לבן נותן לו בחירה האם לעבוד שבע שנים נוספות כדי לקבל את רחל, או לוותר.

הוא מוכן לעבוד עוד שבע שנים, ונושא גם את רחל.

אבל, המזל עוד לא אתו, אשתו בחירת ליבו אינה יולדת לו ולאה השנואה יולדת עוד בן ועוד בן,
רחל האהובה מתלוננת שאין לה בן ורוצה למות,
ולאה השנואה רוצה רק אהבה. היא נותנת שמות לבניה, שמות הצועקים כמה היא חסרה את אהבת בעלה.

לבסוף רחל יולדת את יוסף, בעקבות זה יעקב רוצה לשוב למולדתו, אבל לבן מבקש להשאירו, נראה שהוא מביא לו ברכה,

יעקב נעתר ללבן, זאת בתנאי שישתכר בתמורה ויעשה לביתו. אבל שוב שקר ושוב רמאות,
הוא מנסה בערמה להציל את שכרו אבל בני לבן כבר מאשימים אותו בגניבת כל אשר לאביהם,
כדי להציל מיד לבן את נשותיו, ילדיו ונכסיו, נותרת לו הברירה לברוח בהיחבא,
הוא אוסף את משפחתו ובורח.

לבן רודף מוכן לקרב, כאן אלוקים כבר מתערב, מזהיר את לבן.
המפגש מסתיים בשלום, הוא ניצל ומשתחרר מעולו של לבן.

אבל מיד אז חוזרת אליו אימתו של עשיו עם צבא של ארבע מאות איש,
הוא נערך עם דורון תפילה ומלחמה, ותוך כדי שהוא מעביר את משפחתו את הנהר, פוגש אותו גם איזה מלאך, נאבק אתו, נוקע את ירכו ומשאירו צולע.

סיים עם המלאך, סיים עם עשיו, בא שכם קופץ על דינה,
בניגוד לרצונו, בניו הורגים בשכם והוא אחוז פחד וחרדה שלא ישמידוהו עם הארץ.

עולה משם לכיוון מולדתו ובית אביו, אבל אז מתה לו רחל על אם הדרך.

סוף סוף מגיע חזרה למולדתו ובית אביו, הוא מתישב שם, ואז מתעוררת פרשת יוסף ומשם הכל מתגלגל לאחור, יוסף בנו האהוב נטרף, רעב בארץ, מלך מצרים מתנכר, שמעון ובנימין נעלמים, הפתרון לכל הבעיות יחד נמצא רק במצרים.

אז הוא נאלץ לרדת ולסיים את חייו במצרים, שוב רחוק מבית אביו, שוב רחוק מהארץ המובטחת.

*

ואיפה האלוקים והיכן ההבטחה ? האם זה נקרא לשמור עליו, האם זה נקרא להיות אתו ?

הרי הוא עשה הכל בדיוק נגדו,

דווקא עשיו הבז לבכורה הוא נולד בכור,

דווקא את עשיו אביו אוהב עד כדי שבא לברכו ולתת לו אותו לעבדו,

דווקא לבן הארמי הוא בעל הכח כדי לרמות לשקר ולנצל,

דווקא לרחל האהובה אין ילדים,

דווקא רחל מתה לו רגע לפני שהוא חוזר הביתה.

ולמה המחווה לעשיו, ולמה המאבק עם המלאך, ולמה פרשת דינה, ולמה פרשת יוסף, ולמה לסיים את החיים במצרים ?

אם מותר לסכם במשפט, האיש נולד על רגל שמאל והלך כל ימיו על רגל שמאל.

ואם כלום לא הולך, אולי עדיף היה להשאר בבית, תם יושב אהלים, בלי ברכות, בלי הרפתקאות ?!

*

יעקב ראה את זה אחרת,

בתפילתו על עשיו וצבאו הוא אומר:

קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ
כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת

רוב מוחלט של המחנה הזה שהוא מודה עליו נמצא כאן בטעות, שתי נשים – לאה וזלפה – עם שמונת ילדיהן פה רק בגלל שקרי לבן. בלהה ושני בניה הם תוצר של צרת רחל שלא ילדה. רק אשה אחת ובן אחד – רחל ויוסף, היחידים לפי התכנית והרצון הראשון של יעקב.

אבל הוא מרגיש בראש מחנה גדול, עטוף בחסדים ואמת וקטן מכדי לקבלם.

נראה שיעקב נותן את כל האמון. ואילו את אהבותיו שאוכזבו, כשלונותיו וצרותיו הוא מניח פשוט בצד.

*

נראה שדוד המלך כתב כבר את הנוסחה במילה, וכמה שהיא קשה ונראית מקוממת:

רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ ה'

זהו המבנה של צדיק, יש לו הרבה רעות, אבל הוא ינצל מכולם.

מה זאת אומרת ינצל ? האם יקבל את כל מה שהוא רצה וחלם ? ברור שלא. הנה רחל האהובה מתה ונקברה על אם הדרך בלי שיעקב הצליח להביאה אפילו אל בית אביו, דווקא לאה שנפלה לו בטעות והיתה השנואה, היא שהגיעה אתו, היא שזכתה להיקבר אתו, והיא שילדה את שבט הכהונה משה, אהרן ובני לוי, את שבט המלכות יהודה ודוד, ואת לומדי התורה ומחזיקיה יששכר וזבולון.

עם ישראל נולד ככה, לא למרות השבר, אלא בגלל ומתוך השבר.

גם את השם הנצחי ״ישראל״ מקבל יעקב ממלאך מסתורי שנאבק אתו בתוך  צרותיו ועוניו, נוקע את ירכו ומשאירו צולע.

למה זה עובד ככה ? זה נראה דבר נסתר מאוד.

*

ועוד רגע קט ושמו של לבן נשכח מן ההיסטוריה, אחריו גם עשיו נכחד מן העולם ללא זכר, מצרים נעלמים בים ובדומה עוד כמה יוונים, המנים והיטלרים.

ושבט יעקב נזקף לעם חי וקיים, עם כל צלקות ההיסטוריה עדיין חזק ואיתן.

למרות הכל ואולי בגלל, עוד קמים כל בוקר מחדש כדי לברר עוד בדל של צדק וקורטוב של אהבה מתוך גל השקר, התועלתנות והחומר של העולם הזה.

*

צריך לנסות להקשיב מחדש למילים ״והנה אנכי עמך ושמרתיך״.

לתגובות

להכיר עוד..

האיש נראה מאוהב

תראה את שרשרת הוויתורים של אברהם אבינו,

הכל מתחיל מהרצון הגדול שלו לילדים, אמנם הוא לא מתלונן על כך אבל כאשר מקבל את הבטחת "שכרך הרבה מאוד", שכר ותגמול אינו מעסיק אותו, אין לו מה לעשות עם זה: "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי".

והוא אכן מקבל את ההבטחה הגדולה: "אשר יצא ממעיך הוא יירשך".

לאחר מכן שרה יוזמת: "בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה", אברהם שומע לקולה, לוקח את הגר לאשה, והנה הגר הרה לו.

בשלב הזה נראה שההבטחה הגדולה מתקיימת: "אשר יצא ממעיך הוא יירשך".

אבל כאן הכל מתהפך.

שרה אינה מרוצה מהתנהגות הגר, ודורשת "חמסי עליך.. ישפוט ה' ביני ובינך.."

ואז ברגע, ללא שאלה או טרוניה, אברהם מוותר על הגר ועל הריונה: "הנה שפחתך בידך עשי לה כטוב בעיניך".

תשים לב, אברהם קורא להגר "שפחתך" למרות שהיא נתנה לו לאשה על ידי שרה עצמה: "ותתן אתה לאברם אישה לו לאשה", מבחינתו היא עדיין שפחת שרה.

ותראה עוד כי "עשי לה כטוב בעיניך" זה לא סתם "לה", הרי היא כעת הרה, זה לה ולהריונה.

הגר בורחת מפני שרה אבל לבסוף חוזרת ויולדת לו את ישמעאל. והנה בן לאברהם !

בשלב הבא, גם שרה יולדת, והנה שני בנים לאברהם !  נראה כי הוא הגיע לפסגה.

אבל מכאן המצב רק מדרדר.

שרה אינה מרוצה מנוכחות ישמעאל: "גרש את בן האמה הזאת" ואברהם,  למרות שרע בעיניו מאוד, הוא מוותר על הגר וישמעאל ביחד: "ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה", הוא שולח לתמיד את הגר ועמה את בנו ישמעאל.

נשאר רק יצחק.

והנה בא השלב הבא הגדול והקשה מכל, ה' מבקש: "קח נא את בנך.. והעלהו", אברהם שוב אינו מתבלבל, ושוב מוותר, הוא לוקח את יצחק כדי להעלותו לעולה.

*

ואני מחפש את החלק האנושי של אברהם המופלא הזה, הרי אין סוף אפשרויות היו לו להתחכם, להתנגד, לשאול, לכעוס, לכאוב, להיות מתוסכל, איפה יש איזה רמז לרגש האנושי הטבעי שמגיב כשאדם רוצה משהו מאוד, הוא כבר כמעט מקבל, אבל שוב ושוב הכל מתרסק.

ניסיתי לדמיין איך הלכה הדמות הזאת במעלה ההר ?
מטבע האדם השפוי, היא היתה צריכה להיראות שפופה ושקטה, מכונסת, מכאנית, וכאובה.

אבל נראה שלא, נראה שמשהו אחר הוביל אותה: במשך התהליך הזה אברהם משכים בבוקר פעמיים, פעם אחת היא כדי לשלוח את ישמעאל, ופעם אחת כדי להקריב את יצחק.

להשכים בבוקר זה לא היה חלק משום ציווי, זה כבר נשמע מעשה של אהבה.

מה מקים את האדם בבוקר מוקדם אם לא לעשות משהו שהוא אוהב ?!

האיש פשוט נראה מאוהב.

לתגובות

להכיר עוד..

 

 

הויתור בעקדת יצחק

הוקשה לי במשך שנים, הרי הקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע", אז כיצד אברהם אבינו הולך לשחוט אותו אם על ידי מעשה זה יתברר הבורא כלא עומד בדיבורו ?

האם האמת יכולה להיות חלק נפרד מהבורא ? האם אברהם היה מוכן לתפוס את הבורא כאינו עומד בדבריו ?

ישנה צורת התייחסות לאמונה כי "האמונה מעל לשכל", אבל גם אם משפט זה נכון (אני לא בטוח לגבי זה), האם עד כדי כך, האם אברהם שתמה "חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט", לא יתמה לנוכח הדבר שהבורא לא עומד בדיבורו ?

שאלה זו שאלתי רבים וטובים, ומעולם לא קיבלתי תשובה שהניחה לי את הדעת. לעיתים נראה לי שהשאלה כה מהותית בתפיסת האמונה, יתכן אדם אחד שיתקשה בה מאוד, ואדם אחר שלא יראה כל קושיה ואולי גם להפך, יחשוב את עצם ההתעסקות בנושא לחסרון באמונה.

*

חז"ל נוגעים בבעיה:

אמר לו הקב"ה: אברהם, לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח נא את בנך, לא אמרתי שחטהו אלא והעלהו, לשם חיבה אמרתי לך. אסיקתיה (העלית) וקיימת דברי, ועכשיו אחתיניה (הורידהו). (בראשית רבה נו ח)

חז"ל מתייחסים לסתירה בדברי הקב"ה כדבר שלא יתכן, כדברי הפסוק "לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה", (תהילים פט) ומבארים שאברהם הלך לשחוט משום שטעה בפרוש הציווי.

ולפיכך השאלה מתחזקת, הלא חוק זה שאין הקב"ה מחלל את מוצא שפתיו היה – מן הסתם – ידוע לאברהם, וכיוון שאת התשובה לשאלה לא ידע, כיצד קיבל את החילול ? היה לו לשאול על כך.

ולא מתקבל על הדעת כי זה עצמו היה הניסיון, מרוב אמונה תמימה לאפשר לבורא לעבור על כזה חוק ? כי הלא בהכרח משהוא לא מובן בציווי עצמו.

לאחר שנים של תמיהה מצאתי לעצמי בדברי הפסוק עצמו תשובה המניחה את הדעת.

"קח נא" – הקב"ה מבקש מאברהם, לא מצווה עליו. בנך, בנך שלך, בנך שאני עצמי חייב לך את קיומו, בבקשה וותר לי עליו, והעלהו.

הניסיון של אברהם היה האם לוותר על בנו המובטח לו למען רצון השם או לדרוש את שלו.

זהו מבט חדש על הנסיון שנתנסה אברהם. לוותר על שלו, שלו מאת ה', מפני רצון ה'.

יתכן שלזה כיוונו חז"ל בדבריהם אלו:

אמר לפניו רבון העולמים בשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך היה לי מה להשיב: אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו קח נא את בנך, וחס ושלום לא עשיתי כן אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך. (בראשית רבה נו י)

"היה לי מה להשיב" – היתה לי זכות לדרוש את חלקי, ויתרתי עליה.
ויתור למען אלוקים. מסתבר שיש דבר כזה.

לתגובות

להכיר עוד..