אי שם, אפוף ערפל,
השלמתי עם התקדמות ב 0 קמ"ש,
הפסקתי לנסות לראות קדימה
*
אם מישהו היה מראה לי
שכל החושך הזה
היה רק ענן
אם מישהו היה מראה לי
קטגוריה: בראשית
האבן הבאה
אני מחפש את האבן הבאה להיאחז בה,
ההר שלי גבוה ותלול,
ואני במצב טיפוס.
לפי המרחק מהאדמה,
מסתבר שטיפסתי לא מעט,
אבל שוב אבדה לי האבן הבאה,
אם לא אמצא אותה,
אצטרך לרדת למטה.
ואם ארד למטה,
האם אקבל שם מכה?
האם אפגוש שם חברים?
האם אדע לדבר שם דיבורים?
האם אחפש לי שוב הרים?
אני מפחד לרדת.
רוצה למצוא את האבן הבאה.
שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ, וְתִפאַרְתּוֹ עֲבֹר עַל פָּשַׁע
המשפט הזה (ספר משלי) תפס אותי כמה וכמה פעמים,
מצאתי את עצמי נמשך אליו, מתענג על יופיו.
ולא, לא הצלחתי עדיין לפרק אותו לגורמים,
להבין כל מילה לחוד ואז לחבר אותן יחד.
אני רק שומע את הנימה, את המנגינה, והם יפים מאוד בעיני.
אז לא מפרסם כאן תובנות משנה או דברים מאירי עינים.
זו רק הזמנה להתענג על היופי בעצמו.
שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ,
וְתִפאַרְתּוֹ עֲבֹר עַל פָּשַׁע
אני יודעת למה מתפללים כל יום
אני יודעת למה מתפללים כל יום, גם כשלא מרגישים, גם כשלא רוצים, גם כשרחוקים רחוקים.
כדי להיות שם, ברחוק הזה, לעמוד מול הניתוק, התסכול, החסר. כדי לא להיבלע בסערת השגרה, כדי לא לברוח לכל מה שרוחש סביבי, הכל מסביב כל כך אמיתי, מוחשי, שואב, פעיל. ו"הוא" רחוק, מופשט, חמקמק, לא נוכח.
ואז אני שוב עומדת להתפלל, שוב מרגישה את הרחוק הזה, את הכאב הצורב של החסר. שוב מחפשת, שוב מבקשת, שוב מנסה להתכנס, להתכוון, להיות, להתחבר.
כמו במיינדפולנס, התנועה העדינה, לא מאשימה ולא מוותרת, מחזירה אותי שוב ושוב ושוב לעצמי. התנועה של השריר החלש שבורח בלי סוף לכל הכיוונים, רק לא להיות. ואני, בעדינות (כן, זה מה שלמדתי לאחרונה, בעדינות) מחזירה אותו פנימה, לתוכי.
אבל הוא כל כך חלש השריר הזה, והכל סביבי כל כך חזק. ו"הוא" נעלם לי שוב ושוב. ואני מאמנת אותו, את השריר הזה, שוב ושוב ושוב.
לפעמים, החיוניות לא תיפול מהשמיים
כרגיל בכל שנה בתקופה זו, אנו קוראים בתורה את סיפורו של יוסף במצרים.
השנה, בפעם הראשונה, הבחנתי בכמה מילים אשר משכו מאוד את תשומת ליבי:
וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ..
וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר..
וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם.. בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ..
(בראשית לט)
קסם.
ה' איתו. כל כך איתו עד שאפילו המצרים הסובבים אותו מבחינים ומכירים בכך.
*
קסם, אבל משהו צורם לי כאן.
הנער הזה יתום מאם, שנוא אחיו עד מוות, חטוף ממולדתו, מביתו ומאביו האוהב, אפילו ללא כותנתו היחידה.
הוא מכור כעת לעבד, בארץ זרה, למשך זמן לא ידוע, וללא עוול בכפו גם כלוא בה בבית הסוהר.
אם המשוואה היא:
איש מצליח = ה' איתו.
די ברור כי –
איש לא מצליח = ה' לא איתו.
ויוסף, נראה יותר, שייך לחלק השני. הוא מוקף מכל כיוון בחוסר נוכחות מוחלט.
הוא בגלות, עבדות ושבי. חסר זהות וחסר תקווה. ו'אדון כל יכול' עדיין מעלים את עיניו.
מנסה להבין איך יוסף מכיל בתוכו את ההופעה הפתאומית, אשר לכאורה רק מחדדת את ים ההתעלמות.
והאם אנחנו יכולים למצוא איזו חוקיות לנוכחות שכזאת ?
*
אבל אולי הכיוון הוא בדיוק הפוך.
ה' לא הופיע לפתע פתאום מתוך האפילה.
האפילה הייתה באמת אפילה.
למה ? ככה גזרו סודותיו הכמוסים שם למעלה.
וליוסף גם הייתה את כל ההצדקה שבעולם לבחור להישאר בה, להיות "מסכן עם תעודה".
דווקא יוסף הוא זה שהדליק את הנר.
יוסף, בתוך מצבו העגום, עדיין שומר על הגינות בעבודה ועושה מלאכתו נאמנה,
הוא מוותר שוב ושוב על המצרית המפתה אותו יום יום בתוך ביתה.
וגם בהגיעו לבור הכלא, סבר פניו עדיין טובות, הוא מצליח לראות את מצוקת האסירים האחרים ולשאול "מדוע פניכם רעים היום".
וכמה מדויק כי הדרך שבה הוא יוצא מהבור היא על ידי חברו לבור, אסיר כמוהו, אשר שנתיים קודם יוסף התעניין בשלומו בעקבות לילה עם חלומות מוזרים שעבר עליו.
יוסף הדליק את הנר. הוליד בתוכו את החיוניות.
ואולי הנוכחות האלוקית "נמשכה בכוח" אל נרו של יוסף.
ומשם היא הלכה איתו. רצה איתו. עד הכתר.
*
ואיך אפשר בלי עניינא דיומא..
אולי בחנוכה אנו מנסים להצית גם נר כזה,
בתוככי החשיכה הלאומית, ובתקופה של אפילה טבעית, כאשר השעה היא שעת התכנסות והימים הם ימי שלכת, שם אנו הופכים את הכיוון, מחפשים בעצמנו, בתוכנו את החיוניות. יום ועוד יום, נר ועוד נר. אולי בסוף היא תוצת.
'להרים פרוייקט' או להיות בקשב
בשבת האחרונה הבחנתי בדבר פלא,
הפעם הראשונה שבה מופיע דבר ה' אל שלשת האבות, נמצא בהקשר של עזיבת מקום מגוריהם בדרכם אל הלא נודע.
אברהם עוזב את בית אביו אל "הארץ אשר אראך".
יצחק עוזב את ביתו מפני הרעב, עוצר בגרר, וכוונתו היא לרדת למצרים.
יעקב עוזב את בית אביו ואמו בדרכו לחרן.
ובדיוק שם, ולכולם בפעם הראשונה, מופיע דבר ה'.
מנסה להבין מה מסתתר שם בעזיבה אל הבלתי נודע ?
*
מבין שלל ההיבטים שבה, עזיבה אל הבלתי נודע נראית כמו ההיפך הגמור מלהיות בתוך 'פרויקט'.
אם פרויקט הוא תנועה לעבר השגת מטרה כל שהיא, נוספת על עצם הקיום,
בעזיבה אל הבלתי נודע, התנועה היא רק כדי לשרוד.
אולי האבות לא היו בתוך פרויקט.
הם לא ציפו להישג. ולא היו בדרך לכבוש יעד.
הם לא ביקשו "לבנות עם ישראל", ולא להוות ייצוג מושלם לבורא על פני האדמה.
האבות היו רק בקשב.
קשב בשביל קשב. ללא כל מטרה נוספת.
והקשב הזה הגיע לטהרתו דווקא על ידי העזיבה.
עזיבת מקומות הקבע, עזיבת העוגנים, עזיבת הערכים,
עזיבה עד מקום בו עצם הקיום כבר אינו מובטח.
*
אם עד היום הדמיון היה כי השגת דבר ה' היא נקודת יעד בפרויקט של "להיות צדיק":
אולי האבות מלמדים את ההיפך, דבר ה' נוכח שם ומשמיע את קולו כל הזמן, בכל מקום, לכל אחד.
הנכונות לצאת, לעזוב, ולשחרר אחיזות, היא בעצם פסגת הקשב שבה ניתן פשוט לשמוע אותו.
כִּמְעַט. ואוּפְּס. שָׁכַב.
אבימלך מלך גרר מופיע בתורה גם בחיי אברהם וגם בחיי יצחק.
אופי האינטראקציה בינו לבינם נראה חוזר על עצמו.
בשני המופעים ישנם עניינים בלתי פתורים בין אבימלך ונשים יפות עוברות אורח.
בשניהם מאבקים על משאבי מים, כולל גזלות או נזקים של בארות מצד אנשי אבימלך.
ובשניהם פונה אבימלך ושר צבאו בבקשה לכריתת ברית.
דבר נוסף החוזר על עצמו הוא התום של אבימלך וחוסר הידיעה המלווה את מעשיו.
תהיתי, מה לי ולסיפורי אבימלך. מדוע חשוב לי לדעת את כל זה.
(אגב, כדי לעקוב בקלות, ליקטתי את המקראות הנוגעות לאבימלך לפוסט אחד)
*
מחשבה רבה הושקעה כדי למצוא אישה ליצחק.
עבד אברהם נדד הרחק עד הבאר, שם עשה לעצמו סימנים בלתי מתפשרים כדי לברור את האחת המיוחדת.
רק כאשר זו הופיעה ומבלי שהתבקשה, מיהרה, שאבה והשקתה את עשרת גמליו הבאים מן הדרך, פנה העבד לְבַקְשָׁהּ לבן אדונו.
לאחר שהסכימה משפחתה והסכימה גם היא, הצטרפה אליו בדרך חזרה אל בית אדונו.
גם בגרר מבקשים נשים, אך שם העניינים מתנהלים קצת אחרת.
כאשר נקלעת אישה אל גרר, אמנם שואלים ובודקים אחריה,
אך לא, השאלה אינה האם היא גומלת חסד, גם לא אודות בית אביה, בגרר גם לא מבקשים את ידה.
בגרר כן יבדקו כמה טובה האישה למראה, והאם יש לה בן זוג חי. ומכאן ועד לקיחתה, קצרה הדרך.
מסיבה זו או אחרת, בני זוג הנקלעים עם נשותיהם לגרר, חוששים לחייהם.
אבימלך מלך גרר הוא דווקא תמים וצדיק. כך הוא מעיד על עצמו.
לילה אחד בעבר, הוא אף זכה לשמוע בעצמו את גערת האלוקים וכן לענות עליה.
אבימלך זה, חלילה וחס, לא יגע בנשים לא לו. חלילה, גם לא יגזול דבר שאינו שלו.
הוא חושש מן החטא בין חטא שלו, ובין חטא של ממלכתו.
אבל למרבה הפלא, אל ביתו ועד חדר משכבו של אבימלך, מובאות הנשים עוברות האורח.
וכמו כן, בביתו עלולים להימצא גם מים מבארות אשר גזלו עבדיו.
הכל כמובן ללא ידיעתו.
*
נראה כי אבימלך מייצג מצב של "קשב מטושטש" למציאות.
במצב כזה, אפשר להיות ביד אחת תם צדיק וירא אלוקים, וביד השניה לתת חסות וגם ליהנות מציד נשים וגזלת משאבים.
אולי זו הסיבה שאנו, אלפי שנים אחרי, עוד מכירים את שמו של אבימלך.
האיש מהווה אבן דרך חשובה בהבנת התפתחות המוסר האנושי.
חשובה ההבנה כי קטבים אלו בנפש האדם, ללא זיקוק יתר, יכולים לחיות ביחד. באותו אדם. בעת ובעונה אחת.
*
כאשר נוזף אבימלך ביצחק על שהעז להסתיר את עובדת היותו בן הזוג של רבקה,
נראה כי הוא מסכם את משנתו במשפט אחד:
״מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ, וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם״
הוא אבימלך, זה המשקיף אל צנעת הפרט כדי לדלות מידע על אישה הנוגעת לליבו,
זה שכבר לקח בעבר את שרה האֵם וכמעט שילם על כך בחייו,
הוא, בשם יראת החטא, נוזף בבן זוגה אשר הסתיר זהותו רק מפני שחשש לעורו.
ומדוע נוזף בו ?
כי בעקבות שהסתיר את זהותו, עלול היה אחד העם, ביום בהיר וללא התראה מוקדמת, לקחתה.
ומבלי משים, מבלי דעת, וגם מבלי לשאול, היה מוצא את עצמו שוכב עמה.
ככה פתאום, כִּמְעַט ואוּפְּס שָׁכַב.
אוי. זה באמת נורא.
פרשיות אבימלך
לצורך פוסט שכתבתי בנפרד, ריכזתי כאן למקום אחד את כל פרשיות אבימלך.
האיש שנבחר ככל הנראה, ללמד משהו שלא הייתי יודע בלעדיו..
לקיחת שרה (בראשית כ)
א וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר. ב וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה. ג וַיָּבֹא אלקים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל. ד וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג. ה הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת. ו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאלקים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ. ז וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. ח וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד. ט וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי. י וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. יא וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אלקים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי. יב וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה. יג וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אלקים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי לִי אָחִי הוּא. יד וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. טו וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב. טז וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת. יז וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאלקים וַיִּרְפָּא אלקים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ. יח כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם.
*
כריתת ברית עם אברהם וגזילת המים (בראשית כא)
כב וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אלקים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. כג וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹקים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ. כד וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ. כה וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ. כו וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם. כז וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית. כח וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן. כט וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה. ל וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת. לא עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם. לב וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. לג וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם. לד וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים.
*
השקפה על יצחק ורבקה (בראשית כו)
א וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶּלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה. ב וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ג גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. ד וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. ה עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתי מצותי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי. ו וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר. ז וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא. ח וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. ט וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ. י וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם. יא וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת.
*
מריבות על המים (בראשית כו)
יב וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'. יג וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד. יד וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים. טו וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר. טז וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד. יז וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם. יח וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו. יט וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים. כ וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. כא וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה. כב וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ. כג וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע. כד וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי. כה וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר.
*
כריתת ברית עם יצחק (בראשית כו)
כו וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ. כז וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם. כח וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ. כט אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'. ל וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. לא וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם. לב וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם. לג וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
דם על הידיים ו'הנני' בעקידת יצחק
תיכף זה קורה.
אבא אברהם יירד מן ההר עם דם על הידיים.
יצחק איננו. נשאר ממנו רק מעט אפר קר ודומם.
אמא שרה, כנראה אינה בסוד העניינים.
מסכימה או לא מסכימה, זה כלל לא נכנס לשיקול.
ויצחק עצמו, מה קרה איתו שם ? האם הוא בכה צעק או התנגד ?
*
האם זה הוא הנוזף באבימלך על "רק אין יראת אלוקים והרגוני" ?
האם לא גרוע יותר להרוג בשם יראת האלוקים ?
ואנשי סדום אשר לא זכו בסוף לחנינה – האם ברשימת עוונותיהם היה בכלל רצח ?!
וזעקת "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", התהיה לה אי פעם תשובה ?
והבטחת "כי ביצחק יקרא לך זרע" ?!
וההבטחה להתברך בכל ולהינצל מכל שונא ?!
והדיבורים היפים במעמד ברית המילה ?!
וההבטחות על ירושת הארץ ?!
כלום. התאבדות.
אין אמונות. אין הבטחות. אין צדק. אין יושר.
נראה כי חסר רק כדור בראש כדי להיקבר סופית יחד עם כל מפעל החיים המזעזע הזה.
*
ובאם בכל זאת יבחר האיש הזקן לרדת מן ההר, האם יישאר לו משהו ביד ?
נראה כי יישאר לו ה'הנני'.
אותו 'הנני' אשר היה לו מעולם:
הנני לעזוב את בית אבי ומולדתי בדרך לארץ כנען.
הנני לוותר על ארץ כנען כדי לרדת למצרים.
הנני להילחם ולהציל את לוט מיד שוביו, את לוט שבחר להתגורר דווקא בסדום.
הנני לרוץ אל האורחים כחום היום ולהאיץ בכל אנשי הבית כדי לארח אותם כראוי.
הנני להקשיב שוב ושוב להבטחה המתמהמהת של בן עתידי.
הנני להגן על סדום עיר הרשע, להתפתל ולדרוש צדק דווקא מאלהי הצדק.
הנני כדי לקיים שוב ושוב משא ומתן עם אבימלך התם, זה שתחת חסותו נחטפת ממני האשה, נגזלת הבאר, והוא עדיין בוחר שלא לדעת.
הנני לוותר ולשלוח את ישמעאל הבן לצמיתות, כי זה נכון לשמוע בקול שרה.
הנני קיים, בקשב ובהיענות.
הנני להעז ולדעת מה קורה סביבי.
הנני להישאר נוכח, מבלי להסתיר, להדחיק או לברוח.
הנני בכל חזית שתהיה. מול אדם ומול אלוקים. לא כדי להשיג משהו. לא כדי להיות מישהו.
פשוט כדי להיות.
אז כן,
הנני לקבל בן, והנני להחזיר אותו אם זה מה שנכון.
אולי עם 'הנני' כזה אפשר 'להמשיך את החיים' ולרדת מן ההר.
*
תודה רבה לאריה מאיר על חידוד הדברים בצוותא.
עוד על עקידת יצחק:
אברם. לֶךְ לְךָ. ומפגש מקורקע אדם ואלוקים
ה"יהדות", זו ששינתה סדרי עולם, התסיסה מלכים ושרים, ועל מזבחה נשחטו מליוני אנשים,
כל כולה מתחילה באמירה אחת פשוטה של אלקים לאברם:
לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ ״
אברם מְצֻוֶּה לעזוב, ובצד הציווי הבטחה גורפת: להפוך לעם גדול וחשוב, להיות למקור של ברכה, ולהישאר שמור מכל אויב.
והשאלה מטרידה ומציקה לי כל פעם מחדש:
התורה לא מספרת קודם דבר וחצי דבר על טיבו של אברם זה.
לא שמענו כי הוא מצא חן בעיני ה׳ כמו נח, ולא כי הוא התהלך את האלוקים כמו חנוך.
אז מי זה האיש, מה הוא עשה בחייו, מדוע דווקא הוא מקבל ציווי כה ישיר ומבטיח מאלוקים ??
*
מתבונן בהמשך הסיפור:
אברם, כצפוי, קם והולך אל ארץ כנען.
ומה עם ההבטחות היפות ? הן מתפרקות אחת לאחת:
בארץ המובטחת, לא ניתן להישאר, יש רעב. הוא נאלץ לעזוב ולרדת למצרים.
להיות גוי גדול – הוא לא נהיה. אין לו ילדים. הוא ואשתו רק הולכים ומזקינים.
שמירה מאויבים – איזה. הוא בסכנת מוות מפני המצרים החומדים את אשתו.
ברכה – כן, הוא מקבל צאן ובקר מפרעה, אך במחיר לא הוגן של אשתו הנגזלת.
ואלוקים ?! איה מקום כבודו ?!
הייתי מצפה למינימום אמפתיה: "המתן יקירי, החזק מעמד, זה הכל זמני".
אבל לא. דממה.
והאיש הולך והולך.
לא הולך ופניו נפולות. לא הולך ומקלל את יומו.
הוא הולך בשיר ומזמור. מקים מזבחות וקורא בשם ה׳. לפני הצרות, ואחריהן, כאילו הן לא היו.
האם זה בן אדם בכלל ? נשמע יותר מלאך. או רובוט.
*
זה מביא אותי למחשבה חדשה לגמרי.
אולי, בשונה ממה שאנו נוטים לדמיין, לא הָיְתָה שום התגלות פלאית לאברם.
למרחב שלו לא חדרה ולא הופיעה שום יישות מעולם אחר.
לאברם היה רק קשב. קשב לקולה של המציאות.
שנים רבות כנראה, לקחו לו כדי לְעַבֵּד את מציאות חייו ולקבל החלטה לגבי ההמשך.
רק בגיל 75 הוא הגיע לבהירות הפנימית: "די. צריך לעזוב הכל ! צריך לעזוב, וברור כי כל הטוב שבעולם תלוי בעזיבה הזאת". (אני משאיר את זה פתוח, מה בדיוק היה השינוי)
המציאות דיברה אליו כמו שדיברה לכל אחד אחר שהיה מוכן לשמוע.
והוא, אברם, הקשוב הגדול, אסף את עצמו, רתם את משפחתו ורכושו כדי לשמוע בקולה.
וכשזה ברור, כשזה בהיר, הבְּעֵרָה היא פנימית. אין שאלות ואין פחד. הולכים !
*
אם נקפוץ לרגע אל החיים, כמה כח ועצמה יש באברם הזה.
מותר לך להתברבר שנים בשאלה מה אתה עושה עם עצמך בחיים האלה.
אבל once החלטת שצריך לעזוב, לשנות כיוון, לך על זה עד הסוף.
שלם את המחיר כמו גדול והישאר נאמן להחלטותיך.
*
אולי סיפור הפתיחה של אברם הוא בעצם סיפור על איש שידע פשוט להקשיב באמת.
ואולי הדרך לפגוש את אלוקים היא בעצם קצת יותר פשוטה.
על נח, מבול והמארג הטבעי
מאז הגן ועד היום, נח והתיבה נותרו בתוכי ללא מגע.
מנסה להסיר את האבק הרב שהצטבר שם.
*
כמו בפוסט הקודם, ניסיתי שוב "להפוך את הקוביה" ולספר את הסיפור בשפת המארג הטבעי.
בסיפור, המין האנושי משחית את דרכיו ומעוות את צורתו. הטבע מגיב גם הוא בחוסר איזון.
גשם יורד ארבעים יום ללא הפסקה, ובמקום להביא בשורת חיים הוא מביא פירוק ומוות.
המין האנושי והחיים בכלל, מוכחדים, מלבד ׳קפסולה׳ עם מדגמית של צורת החיים שחוצה את המבול לעולם החדש.
בעולם החדש שאחרי המבול החוקים משתנים. ישנה הבטחת קיום למין החי.
הטבע מבחינתו ימשיך לתפקד כרגיל גם אם האדם ישחית את דרכיו.
*
לאחר המבול מתרחש למעשה נתק בתוך המארג. המִתְאָם והאחידות נפגעים.
אולי המארג עדיין חי וקיים, אבל אחד השחקנים, האדם או הטבע – 'נזרק' החוצה.
*
כך או כך, עדיין לא הוכרז על ייאוש טוטאלי.
עוברות אלף ומשהו שנים ומתרחש ניסיון נוסף.
"בני ישראל" מבני בניו של שֵׁם בן נח, עולים לארצם המובטחת. והנה שם המארג הקוסמי חוזר לחיים:
אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ.. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ "
פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם.. וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם "
הטבע חזר להיות "תגובתי".
*
אבל איפה אנחנו בסיפור. בני ה 2020.
האם אנחנו עוד חלק מהמארג ? האם הוא בכלל קשור אלינו ?
כמה יחסי גומלין מתרחשים באמת בינינו ובין הטבע כאשר חיטה אפשר לייבא מארצות הברית, מים אנו יודעים כבר להתפיל, ואת ה iPhone החדש חברת Apple תייצר עם או בלי גשם.
אבל אולי כן ישנו איזה כח משיכה המושך אותנו אל האחידות הזאת. אל מארג מתוקן ומחובר של אדם וטבע.
בראשית ברא. אבל מה זה מענין אותי ?
בשבת קראנו שוב בתורה:
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אלוקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ
ושוב ושוב אני תוהה,
למה זה בעצם משנה לי מי ברא את השמים ?
קוראים לו אלוקים, קוראים לה אבולוציה, או קוראים לו X.
האם אני מכיר אישית או ראיתי פעם אחד מהם ?!
האם יש לי דרך לדעת ולהוכיח אם זה נכון או לא נכון ?!
*
ואם לומר את האמת, שאלות על גרמי השמים והיסטוריית ארץ לא ממש מטרידות אותי.
השאלות המטרידות באמת הן: חשבון הבנק, הקורונה וההרטבה של הילד בלילה.
אז סתם להגיד ״בראשית ברא״ כי כך צריך להגיד ?
להגיד כי אבותי אמרו, לסמן V ולקוות לטוב ?
זה יבש, קלוש ומשעמם.
אולי פעם זה עבד. היום זה לא.
*
לאחרונה אני לומד להפוך את הקוביה. להתחיל לחפש בתוכי.
אז יש אותי, ומסביבי כל שאר המציאות (״השמים והארץ״).
וכמה שאלות משמעותיות יש לי שם.
השאלה הראשונה היא, האם המציאות ואני הננו רק תפזורת כשבינינו כמה נקודות חיכוך, או שאנחנו מארג אחד.
בינינו הרי אינסוף עימותים,
אז אם אנו תפזורת, העימות הוא הגיוני. נפגשנו פה במקרה, כל אחד מושך לכיוון שלו. מי שינצח – יקח.
אבל אם אנחנו מארג אחד, זה יהיה ממש לא נכון להלחם זה בזה.
שאלה שניה: במידה ואנו מארג אחד, הרי יש בינינו חיבור דינאמי כל שהוא, האם לחיבור הזה ישנה אינטליגנציה רגשית ?
ובמידה ויש לו, אז שאלת השאלות, האם יש בו אכפתיות וקשב ? האם הוא רואה אותי ?
כל זה מענין אותי מאוד כי זה יכול לפתור לי כמה בעיות. כמו חשבון הבנק. הקורונה. וההרטבה של הילד בלילה.
ואני לא רוצה תשובות של כן, כן וכן.
כאן לא יעזרו תאוריות, לא מילים יפות ולא אמונות נושנות.
כאן אני חייב ממש לראות בעיניים.
*
בינתיים אין לי תשובות מפתיעות. גם לא הישגים מרעישים.
אבל להפיכת הקוביה הזאת, ישנה משמעות גדולה אצלי.
לחפש קודם כל בפנים, מה חסר במציאות העמומה שלי.
ואז לראות האם התורה מציעה לי פתרון טוב ועובד לבעיה.
*
אולי דוד התכוון להציע משהו כזה כאשר אמר את המשפט האמיץ הבא:
טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה׳ ״
זו הזמנה מכיוון פחות צפוי. אין בה אמת אבסולוטית. גם לא הוכחות חד משמעיות.
זו הזמנה לטְעִימוֹת. קח. תבדוק מה זה מחולל אצלך.
תודה לניר שטרן על החכמה שלמדתי ממנו וחלקה שזורה כאן.
תורה ואני 