אי שם, אפוף ערפל,
השלמתי עם התקדמות ב 0 קמ"ש,
הפסקתי לנסות לראות קדימה
*
אם מישהו היה מראה לי
שכל החושך הזה
היה רק ענן
אם מישהו היה מראה לי
קטגוריה: יהודה
האבן הבאה
אני מחפש את האבן הבאה להיאחז בה,
ההר שלי גבוה ותלול,
ואני במצב טיפוס.
לפי המרחק מהאדמה,
מסתבר שטיפסתי לא מעט,
אבל שוב אבדה לי האבן הבאה,
אם לא אמצא אותה,
אצטרך לרדת למטה.
ואם ארד למטה,
האם אקבל שם מכה?
האם אפגוש שם חברים?
האם אדע לדבר שם דיבורים?
האם אחפש לי שוב הרים?
אני מפחד לרדת.
רוצה למצוא את האבן הבאה.
שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ, וְתִפאַרְתּוֹ עֲבֹר עַל פָּשַׁע
המשפט הזה (ספר משלי) תפס אותי כמה וכמה פעמים,
מצאתי את עצמי נמשך אליו, מתענג על יופיו.
ולא, לא הצלחתי עדיין לפרק אותו לגורמים,
להבין כל מילה לחוד ואז לחבר אותן יחד.
אני רק שומע את הנימה, את המנגינה, והם יפים מאוד בעיני.
אז לא מפרסם כאן תובנות משנה או דברים מאירי עינים.
זו רק הזמנה להתענג על היופי בעצמו.
שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ,
וְתִפאַרְתּוֹ עֲבֹר עַל פָּשַׁע
אני יודעת למה מתפללים כל יום
אני יודעת למה מתפללים כל יום, גם כשלא מרגישים, גם כשלא רוצים, גם כשרחוקים רחוקים.
כדי להיות שם, ברחוק הזה, לעמוד מול הניתוק, התסכול, החסר. כדי לא להיבלע בסערת השגרה, כדי לא לברוח לכל מה שרוחש סביבי, הכל מסביב כל כך אמיתי, מוחשי, שואב, פעיל. ו"הוא" רחוק, מופשט, חמקמק, לא נוכח.
ואז אני שוב עומדת להתפלל, שוב מרגישה את הרחוק הזה, את הכאב הצורב של החסר. שוב מחפשת, שוב מבקשת, שוב מנסה להתכנס, להתכוון, להיות, להתחבר.
כמו במיינדפולנס, התנועה העדינה, לא מאשימה ולא מוותרת, מחזירה אותי שוב ושוב ושוב לעצמי. התנועה של השריר החלש שבורח בלי סוף לכל הכיוונים, רק לא להיות. ואני, בעדינות (כן, זה מה שלמדתי לאחרונה, בעדינות) מחזירה אותו פנימה, לתוכי.
אבל הוא כל כך חלש השריר הזה, והכל סביבי כל כך חזק. ו"הוא" נעלם לי שוב ושוב. ואני מאמנת אותו, את השריר הזה, שוב ושוב ושוב.
על מלכות והודאה
תראה את שרשרת ההודאות של משפחת המלוכה,
את השם ׳יהודה׳ קוראת לאה על שם ההודאה:
״וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה״.
במעשה תמר, יהודה מודה:
״וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי״.
כאשר הגביע מתגלה באמתחת בנימין, מכל אחיו יהודה ניצב להודות:
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עון עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי
ודוד המלך, כאשר נתן הנביא מוכיחו ומקללו קשות על לקיחת בת שבע, מיד מודה:
״וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה״.
הודאה במילה, חטאתי.
האם ניתן למצוא קשר בין הודאה למלוכה ?
*
בדרך כלל, ׳הודאה׳ משמשת בהקשר של אמירת תודה.
אבל גם כשהכוונה לומר תודה, ברור כי אין כאן רק אקט של אמירת מילים,
הודאה היא מצב בנפש של הכרה וקבלה.
אדם מיסודו נוטה להתכחש לעובדה שיש לו חֶסר וכי הוא נצרך לאחר.
להודות כשהוא מקבל טובה זה להכיר במציאות של החֶסר והסכמה להכיר בטובת האחר.
ולכן ׳הודאה׳ משמשת גם בהקשר של הודאה בחטא.
כשאדם חוטא, הוא מעדיף להישאר ללא החטא, להתכחש לקיומו,
כשהוא מודה הוא מכיר בחסרונו.
*
בשונה מילדיה הקודמים שבשמותיהם הבטיחה לעצמה פתרונות, בלידת יהודה,לאה בפעם הראשונה מקבלת ומחבקת את מציאות חייה הכואבת. (הרחבתי כאן)
יהודה עצמו, כאשר תמר כלתו עומדת לגלות את קלונו לעין כל, הוא בוחר לעצור מלהעניש אותה, הוא מקבל את המציאות שבה הוא החסר, והוא החוטא, ומעביר ממנה את עונש המוות במחיר של בושה לדורות.
וכך דוד, מול נתן הנביא, הוא מקשיב עד תום לתוכחה והקללות הקשות על ביזוי דבר ה׳, ואז מכיר מיד ולא בוש: ׳חטאתי לה׳׳. בלי ׳בגלל׳, בלי ׳אבל׳.
*
הודאה היא הקשב המוחלט למציאות,
היא פתיחת צינור נקי מחלודה ואמוציות בין האדם לבין ההוויה שלו,
ככה לאה קבלה את הרצף של החֶסר והכאב שבחייה מבלי להתעלם ומבלי להתפרק.
ככה יהודה ודוד הסכימו לספוג את הבושה הגדולה החותכת בבשר החי, והמשיכו לחיות בתוך עצמם, במיטבם.
*
לעיתים המלך נחשב לפי גבורתו לנצח את המציאות,
אבל כאן לומדים כי המלך הוא מלך דווקא ביכולת שלו להיות קשוב למציאות ולדעת לקבל אותה.
זו החותמת של יהודה:
יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ
ובתרגום:
יְהוּדָה אַתְּ אוֹדִיתָא וְלָא בְּהֵיתְתָּא בָּךְ יוֹדוֹן אֲחָךְ
(אתה הודית ולא בושתָּ, בך יודו אחיך)
הפעם אודה – מה קרה הפעם
כאשר יהודה בנה הרביעי נולד, לאה אומרת:
״הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה׳״
וקוראת שמו יהודה.
מה זאת אומרת ״הפעם״, הרי כבר בשלשת ילדיה הקודמים הודתה לה׳:
ראובן נקרא על שם ״כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי״,
שמעון על שם ״שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה״,
ולוי ״עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי״.
ותראה כי חז״ל הרחיקו לכת עם המילה ׳הפעם׳ ואמרו בגמרא:
״מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה שנאמר הפעם אודה את ה׳״. (ברכות ז:)
׳הפעם׳ לאה ממציאה משהו חדש שלא היה מעולם.
איך ניתן להבין את זה ?
*
לאה נפלה לידיו של יעקב בטעות גמורה, בשרירות ליבו ובשקריו של לבן אביה, יעקב אינו מעונין בה, ואת הדבר הפשוט ביותר שאשה צריכה מבעלה – אהבה, היא לא מקבלת, להפך היא אשה שנואה.
מדוע נפלה ככה, איפה הצדק ואיפה אלקים הטוב, מה מסובך היה להשיא אותה בצורה נורמאלית לאדם שבאמת יאהב אותה ?!
אלו שאלות ללא תשובות.
כל זה מצד אחד, מצד שני זורחות ללאה קרני אור כשהיא יולדת ילדים בזה אחר זה, ילדים ראשונים ליעקב בעלה.
הילדים מוכיחים לה כי יש שם מישהו שרואה אותה, יש מישהו שמנסה לעזור לה, ועל פי זה היא קוראת את שמותם: ראובן על שם התקווה שמעתה היא תהיה אהובה, שמעון על שם המתנה שקיבלה כיוון שהיא שנואה, לוי על שם התקווה כי מעתה בעלה יתלווה אליה.
לאה חייה במציאות של כאב, ברצף אחד ארוך של חיים לא רצויים, ובתוכה רואה נקודות של חסד.
מצב זה של כאב רצוף ומתמשך הוא מצב של סכסוך ועימות עם המציאות.
יש קונפליקט בין הרצון לבין מה שקורה במציאות.
סכסוך עם המציאות זה סכסוך עם אדון המציאות.
ניתן לחפות עליו כאשר רואים נקודות של חסד,
ניתן לשרוד אותו עם אמונה,
אבל לא ניתן להתעלם מהכאב.
בלידת יהודה לאה מגיעה למצב חדש, מצב של התאחדות והתמזגות עם המציאות.
בניגוד לבניה הראשונים, אצל יהודה לאה לא מחפשת פתרון לבעיה, ולא מקור חדש לאושר,
הוא לא בא להחזיר לה את אהבת בעלה ולא לתת מענה לשום שאלה.
זו פעם ראשונה שלאה מקבלת את מציאות חייה כחלק ממנה.
אפשר להסכים לסבול, ללכת שפוף קומה ולומר ״ככה רצון ה׳״,
אפשר לנסות לחפש את החסדים הקטנים שבתוך כל הצרות ולראות את ההשגחה הפרטית.
אבל לאה מלמדת צעד אחד קדימה, לחבק את המציאות כמות שהיא ולהיות שלם אתה.
דווקא כשהילד נולד, בדיוק אז, לא לחפש בו ״פתרון״ לבעיות אישיות, ולא למצוא ״סימנים״ מעודדים משמים, פשוט להודות על החיים, איך שהם, כמות שהם.
להודות את ה׳ – לקבל את ה׳ כמות שהוא. לקבל את המציאות כמות שהיא.
זו ההמצאה של לאה.
וזו החותמת שיהודה קיבל בשמו.
יהודה – דף קישורים
מצרף קישורים לפוסטים העוסקים ביהודה:
- לאה קוראת את יהודה על שם ״הפעם אודה את ה׳״ מה יוצא דופן בהודאה זו עד שחז״ל אמרו כי זו פעם ראשונה שהודה אדם לקב״ה בעולם:
לאה – הפעם אודה
- דווקא מתוך ירידתו של יהודה, מהמקום הנמוך שלו, משם נאספה המלכות:
וירד יהודה
- דווקא אלו שבאו מבחוץ, עזבו את עולמן ערכיהן ו"נדחפו" פנימה, הן זכו להיות אמן של מלכות:
תמר ורות - לעיתים המלך נחשב לפי גבורתו לנצח את המציאות, משפחת יהודה לימדה כי המלך הוא מלך דווקא ביכולת שלו להיות קשוב, לספוג ולקבל את המציאות:
על מלכות והודאה
על תמר ורות
תמר נשלחת על ידי יהודה לבית אביה בחשש שהיא הגורמת למותם של בעליה,
תמר אינה מוותרת, אינה נרתעת מהסיכון וממציאה את עצמה ליהודה כזונה,
היא הרה ליהודה, נתפסת, ובמאמר פיו של יהודה המוות מגיע עד אליה.
היא מוכנה למות אם יהודה יבחר שלא להודות.
הודות למעשה זה תמר הופכת לאם המלוכה.
היא יולדת ליהודה את פרץ ומבניו היו נחשון בן עמינדב, וחור, בועז, דוד ושלמה.
*
רות, הבאה מעם מואב, גם היא כתמר, אלמנה, גם היא נשלחת חזרה לבית אביה, וגם היא אינה מוותרת, משאירה את כל חייה מאחור ונדבקת בנעמי עם העוני והמחסור,
בדומה לתמר היא גם ממציאה את עצמה לבועז בשכבו בלילה בשדה.
כי כך צוותה לה חמותה.
רות היא סבתו של דוד.
*
הנשים האלו, דווקא הם שבאו מבחוץ, שבאו ממרחק, הן אמותיהן של מלכי ישראל.
לא הנולדות על טהרת הקודש שלא דבק בבגדיהם רבב, אלא דווקא הנכריות בנות עם זר, שנדחו, נשלחו שוב ושוב לביתן ועולמן, אבל לא ויתרו, חולות בחוֹלי האהבה, חצו את העולם ונתנו עבור זה את נפשן ואת גופן, הן אלו שהצליחו לאסוף את האור הזה של מלכות ישראל.
וירד יהודה – מהירידה נאספה המלכות
לאחר שיזם את מכירת יוסף, יהודה יורד מאת אחיו, מתרחק, נושא בת איש כנעני ונולדים לו שלשה בנים.
לבנו הראשון ער הוא לוקח את תמר לאשה. ער רע בעיני ה׳ והוא מת.
תמר ניתנת לאונן בנו השני, אך גם מעשי אונן רעים בעיני ה׳ וגם הוא מת.
אחרי שהתאלמנה פעמיים, תמר נשלחת לבית אביה להמתין עד שיגדל שלה בנו השלישי של יהודה כדי להינשא לו, אך יהודה חושש להשיאה שוב לבנו, שמא ימות גם הוא,
למעשה שלה גודל אך יהודה משאיר את תמר עגונה.
תמר אינה מוותרת, היא מנסה להגיע ליהודה בדרך לא צפויה, היא מזדמנת ליהודה כזונה על אם הדרך.
יהודה רואה אותה, אינו יודע כי כלתו היא, מתפתה ובא אליה כשהוא משאיר אצלה חותמת ופתילים לפיקדון.
תמר הרה ליהודה.
יהודה שומע כי תמר הרה לזנונים, אינו יודע כי ממנו וגוזר עליה דין מוות.
תמר נלקחת אל המוות, אך אינה מאבדת עשתונות, בצעד מופלא היא שולחת ליהודה את החותמת והפתילים אשר השאיר אצלה, ומנסה לפנות אל צדקו וטוהר ליבו:
"הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה"
הכר בבקשה, החלטה שלך.
יהודה אינו מהסס ומכיר מיד: ״צדקה ממני״.
הוא שבמאמר פיו גזר דין מוות לבוגדת, מחזיר בחזרה את כל הקלון אליו, הוא זה שעיגן אותה ולא נתן אותה לבנו השלישי, והוא זה שהתפתה אליה על אם הדרך.
הודות להודאה של יהודה תמר ניצלת מן המוות, הריונה ניצל.
ליהודה ותמר נולדים שני בנים, פרץ וזרח.
*
ומי היו תולדותיו של פרץ ?
וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן.
וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב.
וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָה.
וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד.
וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד״
(רות ד פסוק יח עד כב)
(וראה גם דברי הימים א פרק ב)
בניו של פרץ היו:
נחשון בן עמינדב – נשיא שבט יהודה,
אלישבע בת עמינדב – אשת אהרן,
לפי חלק מהדעות, כלב בן יפונה – היחיד עם יהושע שלא נכשל בעצת המרגלים,
חור – שותף למשה ואהרן בהנהגת העם (ראה במלחמת עמלק: ״משה אהרן וחור עלו ראש הגבעה וכו׳״, ובמתן תורה: ״והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם״),
בצלאל בן אורי בן חור – ראש לבוני המשכן,
בועז,
ובן אחר בן להם – דוד מלך ישראל
*
ותראה איך הדברים חוזרים על עצמם,
דוד המלך לוקח את בת שבע לאשה. הנביא נתן בא ומוכיחו קשות:
מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה׳ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן.
וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה
(שמואל ב יב)
ודוד, מלך ישראל, הלוחם הגדול, זה שלא חת מפני איש, עונה לנביא במילה:
״וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לה׳״
בלי ערימות של תירוצים, בלי ׳בגלל׳ ובלי ׳אבל׳, פשוט ״חטאתי״
דוד נענש קשות במות בנו הראשון הנולד מבת שבע ומיד לאחר מות בנו:
וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וה׳ אֲהֵבוֹ
(שמואל ב יב)
שלמה הוא אהוב ה', הוא הנבחר מכל בני דוד, ובת שבע אמו, דוקא היא אם המלוכה מכל נשות דוד.
ובימי שלמה מגיע עם ישראל לפסגתו עם בנין בית המקדש ומלכות ישראל בתפארתה.
*
לא המליך ה׳ על עמו את מצוחצחי המדים, אשר לא דבק בבגדיהם רבב, אלו אשר לא טעמו טעם חטא מעולם
המלכים אשר לעמנו, המלכים אשר ה׳ אהבם, נולדו והתחילו דוקא ממקומם הנמוך, מהמקום שירדו אליו,
שם נכנעו והודו בכישלונם. ושם היתה גדולתם.
והמעשים האלו, הירידות האלו, מונצחים לדורי דורות, איש אינו מסתיר ואיש אינו מכסה. אדרבה, אנו מתפארים בתוצאותיהם.
חוט קשור מראש כתרו של המלך, מלך ישראל ועבד ה׳, יורד והולך עד שאול תחתיות ממש, חורז משם את הכשלונות והנפילות עם הלב הנשבר והנכנע, וקושר אותם בקשר חי ומפואר. כתר למלכו של עולם.
תורה ואני 