לפעמים, החיוניות לא תיפול מהשמיים

כרגיל בכל שנה בתקופה זו, אנו קוראים בתורה את סיפורו של יוסף במצרים.

השנה, בפעם הראשונה, הבחנתי בכמה מילים אשר משכו מאוד את תשומת ליבי:

וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ..
וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר..
וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם.. בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ..
(בראשית לט)

קסם.
ה' איתו. כל כך איתו עד שאפילו המצרים הסובבים אותו מבחינים ומכירים בכך.

*

קסם, אבל משהו צורם לי כאן.

הנער הזה יתום מאם, שנוא אחיו עד מוות, חטוף ממולדתו, מביתו ומאביו האוהב, אפילו ללא כותנתו היחידה.
הוא מכור כעת לעבד, בארץ זרה, למשך זמן לא ידוע, וללא עוול בכפו גם כלוא בה בבית הסוהר.

אם המשוואה היא:
איש מצליח = ה' איתו.

די ברור כי –
איש לא מצליח = ה' לא איתו.

ויוסף, נראה יותר, שייך לחלק השני. הוא מוקף מכל כיוון בחוסר נוכחות מוחלט.
הוא בגלות, עבדות ושבי. חסר זהות וחסר תקווה. ו'אדון כל יכול' עדיין מעלים את עיניו.

מנסה להבין איך יוסף מכיל בתוכו את ההופעה הפתאומית, אשר לכאורה רק מחדדת את ים ההתעלמות.
והאם אנחנו יכולים למצוא איזו חוקיות לנוכחות שכזאת ?

*

אבל אולי הכיוון הוא בדיוק הפוך.

ה' לא הופיע לפתע פתאום מתוך האפילה.

האפילה הייתה באמת אפילה.
למה ? ככה גזרו סודותיו הכמוסים שם למעלה.
וליוסף גם הייתה את כל ההצדקה שבעולם לבחור להישאר בה, להיות "מסכן עם תעודה".

דווקא יוסף הוא זה שהדליק את הנר.

יוסף, בתוך מצבו העגום, עדיין שומר על הגינות בעבודה ועושה מלאכתו נאמנה,
הוא מוותר שוב ושוב על המצרית המפתה אותו יום יום בתוך ביתה.
וגם בהגיעו לבור הכלא, סבר פניו עדיין טובות, הוא מצליח לראות את מצוקת האסירים האחרים ולשאול "מדוע פניכם רעים היום".

וכמה מדויק כי הדרך שבה הוא יוצא מהבור היא על ידי חברו לבור, אסיר כמוהו, אשר שנתיים קודם יוסף התעניין בשלומו בעקבות לילה עם חלומות מוזרים שעבר עליו.

יוסף הדליק את הנר. הוליד בתוכו את החיוניות.

ואולי הנוכחות האלוקית "נמשכה בכוח" אל נרו של יוסף.

ומשם היא הלכה איתו. רצה איתו. עד הכתר.

*

ואיך אפשר בלי עניינא דיומא..
אולי בחנוכה אנו מנסים להצית גם נר כזה,
בתוככי החשיכה הלאומית, ובתקופה של אפילה טבעית, כאשר השעה היא שעת התכנסות והימים הם ימי שלכת, שם אנו הופכים את הכיוון, מחפשים בעצמנו, בתוכנו את החיוניות. יום ועוד יום, נר ועוד נר. אולי בסוף היא תוצת.

לתגובות

האלוקים של יוסף

פרעה מלך מצרים במצוקה, הוא חלם חלום ואיש אין פותר,
בדיוק בקצה השני של החברה, בכלא המצרי, יושב יוסף, אסיר עברי ותיק בעל יכולת מוכחת של פתרון חלומות,
בצו המלך, האסיר העזוב והשכוח מורץ להתגלח ולהחליף את בגדיו, ומובל הישר אל בית המלך.
הוא עומד כעת בפני האדם שיכול במאמר פיו להשיב לו את חירותו שנגזלה ממנו, רק יעניק לו את הפתרון אשר איש מקודמיו לא הצליח.

פרעה אומר ליוסף:

שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ

ומה יותר פשוט מאשר לענות "נכון" ?
אבל לא,
המשפט הראשון שיוצא מפי יוסף הוא:

בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה

אני לא כלום, הסיפור הוא בינך לאלוקים, והוא זה שמדבר אתך.

תשובה דומה גם נתן לשרי המשקים והאופים כששמע על חלומם:

הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי

*

יוסף פותר את החלום והפתרון כולו בשם האלוקים:

אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה

זה פלא, מתוך חשיכת חייו מבליחה לו קרן אור, אבל הוא רואה למול עיניו רק אלוקים.
את עצמו הוא מוציא מהתמונה לגמרי.

*

אותו יוסף נמצא עם אשת אדונו בבית סגור, היא מפתה אותו יום יום לשכב עמה, והוא מסרב.
הוא זרוק אי שם, רחוק מבית אביו, שנוא אחיו שנאת מוות, עבד לאיש מצרי כנראה לנצח, מה מחזיק אותו לסרב לאשה שחייו תלויים בה ?
הוא פשוט נבוך מפני האלוקים:

וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים

*

כך כשנפל למעמקים וכך גם כשעלה לגבהים:

בתור שליט מצרים, המדבר בתקיפות אל המרגלים שבאו לתור את הארץ, הוא מצהיר בפשטות

זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא

וכך גם בתור האח השנוא אשר הגלגל התפך לטובתו, הוא מנסה להרגיע את אחיו, אלו שמררו את חייו, מכרו אותו וגם רצו להרוג אותו, ואומר:

וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים

*

אם לפעמים מתארים אדם חזק ועצמתי בתואר ״אין לו אלהים״,

אז זה לא יוסף, ליוסף היה אלהים. זה היה החוזק שלו.

*

ותראה איך דווקא האלקים הזה של יוסף הוא זה שהרים אותו:

כהמשך לפתרון החלום יוסף ממליץ לפרעה:

וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם

לפרעה יש חכמים וחרטומים רבים היכולים לכאורה לענות על התואר 'חכם ונבון', אבל פרעה הולך לכיוון אחר לגמרי, הוא שואל:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ

'פותר החלומות' המומחה אומר שצריך איש ׳חכם ונבון׳, אך פרעה מחליט לחפש איש עם ׳רוח אלקים׳.
מלך מצרי שעל כסאו עתידים לומר ״מי ה׳ אשר אשמע בקולו״ ו״לא ידעתי את ה״, מבקש פתאום ׳רוח אלקים׳ ?

נראה שיוסף לימד אותו את זה, כי במקום שהחכמים והחרטומים לא הועילו, דווקא האיש שידע לומר ״בלעדי, אלקים יענה״ הוא שהביא את הפתרון.
נמצא לא האיש הוא הפותר אלא רוח האלוקים שבו.

ובדיוק בנקודה הזאת הגלגל מתהפך על יוסף כשפרעה קובע:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ

ונותן ליוסף את חירותו בבת אחת עם מלכותו.

*

פרעה המציא קנה מידה חדש בעולם: ידיעת האלוקים היא פסגת החכמה והתבונה.

ונראה שחכמינו הסכימו עם פרעה בענין זה, הם ניסחו כלל ממש דומה:

רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' (תהילים קיא-י)

תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת ה׳ (משלי ט-י)

יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה (איוב כח-כח)

החכמה,
היכולת לראות את המציאות נכונה,
הבהירות בחיים כי את אשר האלוקים עושה הוא מראה לך,
דורשים רק דבר אחד פשוט, לראות כל הזמן את האלוקים מול העיניים.

איך זה עובד ולמה ? לא יודע.
אבל נראה שזה ככה.

יוסף לימד את זה ממקומו הנמוך – אסיר עולם בכלא מצרים את פרעה המלך הגדול. או אם תרצה להפך, ממקומו הגבוה, זה ששרד עם אלוקיו בקור, יובש ובדידות אינסופיים, את מלך ממלכת החומר והגילולים.

*

את המסר הזה גם מחזיר יוסף לאביו, אביו אוהבו שהתאבל עליו ימים רבים, ומה הדבר החשוב ביותר להשמיע לו ברגע שידע שבנו חי ?
יוסף אינו מניח לאחיו לדבר אל אביו ספונטאנית, הוא מנסח משהו מאוד ספציפי:

כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם

אני אמנם חי, אני גם מושל בכל מצרים, אבל החלק החשוב ביותר הוא: 'שמני אלקים'.

נעלמתי, עברו שנים, עברתי גלגולים, אבל לא התרחקתי, אלוקים היה ונשאר אותו אחד.

קובץ להורדה: בלעדי, אלקים

לתגובות

להכיר עוד..