דם על הידיים ו'הנני' בעקידת יצחק

תיכף זה קורה.

אבא אברהם יירד מן ההר עם דם על הידיים.

יצחק איננו. נשאר ממנו רק מעט אפר קר ודומם.

אמא שרה, כנראה אינה בסוד העניינים.
מסכימה או לא מסכימה, זה כלל לא נכנס לשיקול.

ויצחק עצמו, מה קרה איתו שם ? האם הוא בכה צעק או התנגד ?

*

האם זה הוא הנוזף באבימלך על "רק אין יראת אלוקים והרגוני" ?
האם לא גרוע יותר להרוג בשם יראת האלוקים ?

ואנשי סדום אשר לא זכו בסוף לחנינה – האם ברשימת עוונותיהם היה בכלל רצח ?!

וזעקת "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", התהיה לה אי פעם תשובה ?

והבטחת "כי ביצחק יקרא לך זרע" ?!
וההבטחה להתברך בכל ולהינצל מכל שונא ?!
והדיבורים היפים במעמד ברית המילה ?!
וההבטחות על ירושת הארץ ?!

כלום. התאבדות.
אין אמונות. אין הבטחות. אין צדק. אין יושר.

נראה כי חסר רק כדור בראש כדי להיקבר סופית יחד עם כל מפעל החיים המזעזע הזה.

*

ובאם בכל זאת יבחר האיש הזקן לרדת מן ההר, האם יישאר לו משהו ביד ?

נראה כי יישאר לו ה'הנני'.

אותו 'הנני' אשר היה לו מעולם:

הנני לעזוב את בית אבי ומולדתי בדרך לארץ כנען.
הנני לוותר על ארץ כנען כדי לרדת למצרים.
הנני להילחם ולהציל את לוט מיד שוביו, את לוט שבחר להתגורר דווקא בסדום.
הנני לרוץ אל האורחים כחום היום ולהאיץ בכל אנשי הבית כדי לארח אותם כראוי.
הנני להקשיב שוב ושוב להבטחה המתמהמהת של בן עתידי.
הנני להגן על סדום עיר הרשע, להתפתל ולדרוש צדק דווקא מאלהי הצדק.
הנני כדי לקיים שוב ושוב משא ומתן עם אבימלך התם, זה שתחת חסותו נחטפת ממני האשה, נגזלת הבאר, והוא עדיין בוחר שלא לדעת.
הנני לוותר ולשלוח את ישמעאל הבן לצמיתות, כי זה נכון לשמוע בקול שרה.

הנני קיים, בקשב ובהיענות.
הנני להעז ולדעת מה קורה סביבי.
הנני להישאר נוכח, מבלי להסתיר, להדחיק או לברוח.
הנני בכל חזית שתהיה. מול אדם ומול אלוקים. לא כדי להשיג משהו. לא כדי להיות מישהו.
פשוט כדי להיות.

אז כן,
הנני לקבל בן, והנני להחזיר אותו אם זה מה שנכון.

אולי עם 'הנני' כזה אפשר 'להמשיך את החיים' ולרדת מן ההר.

*

תודה רבה לאריה מאיר על חידוד הדברים בצוותא.

לתגובות

עוד על עקידת יצחק:

הויתור בעקידת יצחק
האיש נראה מאוהב

הויתור בעקדת יצחק

הוקשה לי במשך שנים, הרי הקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע", אז כיצד אברהם אבינו הולך לשחוט אותו אם על ידי מעשה זה יתברר הבורא כלא עומד בדיבורו ?

האם האמת יכולה להיות חלק נפרד מהבורא ? האם אברהם היה מוכן לתפוס את הבורא כאינו עומד בדבריו ?

ישנה צורת התייחסות לאמונה כי "האמונה מעל לשכל", אבל גם אם משפט זה נכון (אני לא בטוח לגבי זה), האם עד כדי כך, האם אברהם שתמה "חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט", לא יתמה לנוכח הדבר שהבורא לא עומד בדיבורו ?

שאלה זו שאלתי רבים וטובים, ומעולם לא קיבלתי תשובה שהניחה לי את הדעת. לעיתים נראה לי שהשאלה כה מהותית בתפיסת האמונה, יתכן אדם אחד שיתקשה בה מאוד, ואדם אחר שלא יראה כל קושיה ואולי גם להפך, יחשוב את עצם ההתעסקות בנושא לחסרון באמונה.

*

חז"ל נוגעים בבעיה:

אמר לו הקב"ה: אברהם, לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח נא את בנך, לא אמרתי שחטהו אלא והעלהו, לשם חיבה אמרתי לך. אסיקתיה (העלית) וקיימת דברי, ועכשיו אחתיניה (הורידהו). (בראשית רבה נו ח)

חז"ל מתייחסים לסתירה בדברי הקב"ה כדבר שלא יתכן, כדברי הפסוק "לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה", (תהילים פט) ומבארים שאברהם הלך לשחוט משום שטעה בפרוש הציווי.

ולפיכך השאלה מתחזקת, הלא חוק זה שאין הקב"ה מחלל את מוצא שפתיו היה – מן הסתם – ידוע לאברהם, וכיוון שאת התשובה לשאלה לא ידע, כיצד קיבל את החילול ? היה לו לשאול על כך.

ולא מתקבל על הדעת כי זה עצמו היה הניסיון, מרוב אמונה תמימה לאפשר לבורא לעבור על כזה חוק ? כי הלא בהכרח משהוא לא מובן בציווי עצמו.

לאחר שנים של תמיהה מצאתי לעצמי בדברי הפסוק עצמו תשובה המניחה את הדעת.

"קח נא" – הקב"ה מבקש מאברהם, לא מצווה עליו.
בנך, בנך שלך, בנך שאני עצמי חייב לך את קיומו, בבקשה וותר לי עליו, והעלהו.

הניסיון של אברהם היה האם לוותר על בנו המובטח לו למען רצון השם או לדרוש את שלו.

זהו מבט חדש על הנסיון שנתנסה אברהם. לוותר על שלו, שלו מאת ה', מפני רצון ה'.

יתכן שלזה כיוונו חז"ל בדבריהם אלו:

אמר לפניו רבון העולמים בשעה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך היה לי מה להשיב: אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו קח נא את בנך, וחס ושלום לא עשיתי כן אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך. (בראשית רבה נו י)

"היה לי מה להשיב" – היתה לי זכות לדרוש את חלקי, ויתרתי עליה.

ויתור למען אלוקים. מסתבר שיש דבר כזה.

לתגובות

להכיר עוד..