משכן העדות

תראה כי המשכן אינו רק אוסף של כלים ועבודות, אלא ישנו ייחוס אחד ועקבי בין המשכן וכל כליו לדבר אחד – לעדות, והעדות עומדת בפני עצמה. בזכות עצמה.

ראשון הוא הארון, הארון נקרא:

אֲרוֹן הָעֵדֻת (שמות כה-כב)

הכפורת המכסה את הארון, היא:

הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת (ויקרא טז-יג)

הכרובים הסוככים על הכפורת:

הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת  (שמות כה-כב)

גם הדיבור שיוצא אל משה:

וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת (שמות כה-כב)

הפרוכת שבין הקודש לקודש הקדשים,
תפקידה להסך על ארון העדות:

וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת (שמות מ ג)

וּשמה:

פָרֹכֶת הָעֵדֻת (ויקרא כד-ג)

עד כאן תחום קדש הקדשים, ומכאן תחום הקדש,
השולחן, מקומו אינו עצמי אלא יחסי לפרוכת העדות:

וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת (שמות כו-לה)

המנורה, מקומה יחסי לשולחן אשר מחוץ לפרוכת:

וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן (שמות כו-לה)

ועבודת המנורה מתייחסת גם לעדות:

בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ (שמות כז-כא)

מזבח הזהב, מקומו ביחס לעדות:

וְנָתַתָּה אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב לִקְטֹרֶת לִפְנֵי אֲרוֹן הָעֵדֻת (שמות מ-ה)

והקטורת אשר מוקטרת על מזבח הזהב ניתנת לפני העדות:

וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת (שמות ל ו)

הקרשים והיריעות החופים את המשכן והחצר הסובבת תוחמים את המשכן ששמו:

מִשְׁכַּן הָעֵדֻת (שמות לח-כא)

מזבח העולה, מקומו יחסי לפתח משכן העדות:

וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד (שמות מ-ו)

הכיור, מקומו יחסי למשכן ולמזבח:

וְנָתַתָּ אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ (שמות מ-ז)

ותפקידו לרחיצת ידי הבאים אל המשכן (שמות ל-כ).

גם צנצנת המן מוכנסת לנוכח העדות:

וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת (שמות טז לד)

ובמחלוקת קורח נכנס מטה אהרן לאותו מקום:

הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת (במדבר יז כה)

והענן, תפקידו לכסות את המשכן אשר הוא אוהל לעדות:

וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת (במדבר ט טו)

*

ומה היא העדות ?

וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים (שמות לא יח)

*

נראה כי העדות היא כמו גרעין. וסביבה גלים גלים מתרחבים.
הארון הכפורת והכרובים הם מרחב ראשון ועצמי,
הפרוכת הסוככת על הארון מסמנת את מרחב קודש קדשים,
שולחן מחוץ לפרוכת, מנורה נוכח השולחן, מזבח זהב המכוון לפני הארון, ופרוכת סוככת המסמנת את מרחב הקדש,
קרשים ויריעות התוחמים את כל מרחב המשכן,
מזבח עולה לפני פתח המשכן, כיור בין המשכן למזבח, וקלעי החצר התוחמים את חצר המשכן.
וכולם סובבים נוכחות אחת – עדות.

*

הוא הגדול שלמעלה או אי שם, הנמצא, הנוכח, אבל נשגב ונעלם, זה שקיומו מוכרח אבל בלתי נתפס,
הוא דיבר אלינו והשאיר עדות פיזית פה בעולם.

לעדות הזאת יש משכן, הוא מקיף אותה וסובב אותה, בעוד מחיצה, בעוד עבודה, בעוד דיוּק ובעוד הכנה.

לא ניתן לגשת אל העדות בסתם בוקר אחד ולמשש אותה.

אבל היא קיימת שם, בהירה וברורה, היא מוחזקת בידינו אנו, בתוך המיטב שבכספנו וזהבנו, במשכן שאנו בונים לה בנדבת ליבנו.

לתגובה 

להכיר עוד..

ויצא אל אחיו

משה גדל כבן אצל בת פרעה, באותו זמן אחיו עובדים בפרך, המצרים ממררים את חייהם:

וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה

הוא רחוק מאחיו, רחוק מהסבל הנורא שעובר עליהם, בדיוק בצד השני של החברה המצרית.

אבל הוא בוחר לעזוב את האזור המוגן:

וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם

ברור למשה מי הם האחים שלו, והם לא אנשי המלוכה המצרית אשר גדלוהו כבן.
אחיו הם דווקא עבדים, שפלים, בזויים, מוכים ונרדים.
כנראה לחזור לאמא בת פרעה לא יעזור להציל את אחיו הכואבים.
משה נשאר עם אחיו.

ואז:

וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו

המראה של איש מצרי מכה איש עברי אינו נדיר מן הסתם.
אבל משה לא מקבל אותו.

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל

הוא דן במו ידיו את המצרי ואומר בזה גם אמירה ישירה ובוטה נגד פרעה ומוסד העבדות שהוא הקים: מצרי המכה דינו למות. לא פחות.
מלבד שהוא מסכן את חייו, הוא מאבד בבת אחת את הנכס היקר ביותר שלו, את הקשר לבית המלך:

וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן

*

מה מניע אותו ? האם הוא בא לחולל מהפכה במצרים ? האם הוא מאמין בכוחו להיות המושיע של ישראל ?

ברור שלא, משה משוכנע כי הוא האדם האחרון שמסוגל וראוי לכך.

מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם..
לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי

אם הוא בטוח שהוא לא מושיע, בטוח שלא באמת יעשה מהפכה, אז מה ההגיון לסכן את חייו כדי להרוג מצרי בודד, הרי מאות אלפי אחיו נרדים כאן ?
ועוד, האם האח המוכה הזה באמת ניצל ?! הרי מחר יבוא מצרי חדש ויכה אותו שוב.

ההגיון הוא להשאר בבית המלך. לפחות לשמור על עצמו. אולי יום אחד יתאפשר לעשות מעשה אסתר ולעזור לעמו דרך שם.

אבל משה, זה העניו מכל האדם אשר על פני האדמה, אינו רואה את הדברים בגדול. הוא לא מתכנן מהפכות.
מול עיניו עומד הכאן והעכשיו. יש פה אח מוכה. וזה דבר גדול וחשוב מספיק בכדי להגיב ולחולל צדק.
מבלי ללבוש את בגדי המושיע, מבלי להביא בשורת גאולה, ובהתעלמות מוחלטת מהסיכון הגדול וטובתו האישית.

*

ותראה כי דווקא האיש הזה שידע להתעלם לגמרי מכל עצמו ומכל רעשי הרקע כדי לראות אח מוכה ולוותר בעבורו את כל אשר לו, הוא האיש שזכה להיות מגוייס למען המטרה הענקית, לבצע את המהפכה שלא היתה מימות עולם.

לתגובה

להכיר עוד..

למשוך עד הקצה ואז לשחרר

למשפחה אחת של שבט לוי במצרים היה חיים משלה.

העם נמצא בצרה, המצרים ממררים את חייהם בעבדות וחושך,
ומעל הכל גזירת פרעה להרוג את כל הבנים הנולדים.

אבל להם זה פחות נוגע,
נכון, פרעה גזר להרוג את היילודים,
אבל הוא לא אסר לקחת אשה, להרות או ללדת.
אז:

וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן

טוב, נולד תינוק, אבל עכשיו מה עושים אתו, הרי אם הוא ייתפס הוא יהרג ?!
פשוט. אפשר להחביא אותו.
אז:

וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים

אבל שלשה חודשים עוברים בסוף, אי אפשר להחביא יותר,
הגזירה מחייבת כעת להשליך אותו ליאור.

אם חייבים – עושים.
אבל יאור זה לא בהכרח אומר להרוג.
במקום להשליך אפשר לשים,
במקום באמצע היאור אפשר בשפה,
ובמקום לשים את התינוק כמות שהוא, אפשר בתוך תיבה.
אז:

וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר

אבל מה כל זה יעזור, ומה יהיה מעכשיו, איך תינוק קטן יכול לחיות ביאור ?!

זו באמת שאלה,
אבל אין מה לעשות בענין הזה.
אפשר רק לנסות לדעת מה יקרה.
אז:

וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ

אבא ואמא כבר סיימו חלקם. הם נשארו בבית.
נשארה רק אחות צופה.
ובנקודה זו הגיעו אנשי לוי לקצה גבול היכולת שלהם.

*

ובדיוק כאן, כאשר הם שחררו לגמרי את החבל, הגלגל התחיל להסתובב אחורה:

דווקא בתו של פרעה, היא זו שמוצאת את הילד:

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ

במקום לקנא ולקיים את גזירת אביה, היא דווקא חומלת:

וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה

בדיוק האחות של הילד שנשארה רק לדעת מה אתו, היא תזכה כעת לבקש לו מינקת:

וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי

ודווקא אמו של הילד שכבר ויתרה עליו, היא שכעת תניק אותו בחזרה:

וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ

אמא אמנם תניק אותו, אבל הוא לא שלה, היא צריכה להחזיר אותו:

וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן

ואכן, היא ויתרה על הבעלות מזמן,
לא רק על הבעלות על הילד, גם על הבעלות על עצמה, על הזכות לדעת ולתכנן את חייה.

*

ותראה כי שמו של משה נקבע דווקא על המעשה הזה:

וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ

משה איש האלוקים, אשר פה אל פה דבר ה׳ בו, האיש העניו מכל אדם,
לא נולד כשעדיו לגדולות, גם לא קיבל חינוך מוקפד אצל גדולי הדור,
להיפך, חייו היו מוטלים בספק מיום היוולדו, ולבסוף הם נתנו לו במתנה דווקא מבת פרעה.

אם משפחת לוי עשתה דרך ארוכה,
היה זה כדי לשחרר אותו ואת עצמם מלהיות בעלים עליו.
הם כה היו בטלים למטרה הזאת, עד שאפילו שמותיהם לא הוזכרו כאן, לא רלוונטי מי הוא ׳בן לוי׳, מי היא ׳בת לוי׳, ומי זו ׳אחותו׳.

לתגובה 

להכיר עוד..

נדב ואביהוא

בפוסט זה אנסה לחבר בין נדב ואביהוא הגדולים שביקשו תוספת של קרבת השם במשכן ומשה אמר עליהם כי הם גדולים ממנו ומאהרן, לבין נדב ואביהוא שחז"ל מונים להם בזה אחר זה חטאים שהיו קשורים באש הזרה שהקריבו • קודם אמנה מספר שאלות

1. מדוע חז"ל לא קיבלו שסיבת המיתה היתה הקרבת אש זרה ללא ציווי
התורה מתארת את מעשה בני אהרן שבעקבותיו מתו: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צווה אותם". אבל חז"ל אינם מקבלים שזהו החטא שבסיבתו מתו אלא מביאים כמה דעות במה חטאו בני אהרן, הידועות שבהם שנכנסו שתויי יין, ושהורו הלכה בפני משה רבם, והשאלה ברורה, מדוע חז"ל לא קיבלו את המילים "אש זרה אשר לא צווה אותם" כהסבר לחטאם, ולהפך, ומדוע בתורה לא נאמר וימת נדב ואביהוא בהורותם הלכה בפני רבם או בהכנסם שתויי יין.

2. מה הכוונה "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש"
משה אומר לאהרן לאחר מיתת בניו: "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד", ורש"י מבאר: "יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך". וקשה, א. האם משה חשב שהוא או אהרן עתידים למות עבור המשכן, וכי המשכן מחייב שמישהו ימות עבורו ? ולא הגיוני שיהיה ברור למשה שהוא או אהרן יחטאו ויתחייבו מיתה. ב. כיצד כעת הובהר למשה שנדב ואביהוא גדולים ממנו ואהרן, הלא נדב ואביהוא מתו בחטאם, ומשה ואהרן לא חטאו ולכך לא מתו.

3. מה משמעות של "ותצא אש מלפני השם ותאכל", פעמיים בזו אחר זו
פעמיים יוצאת אש מלפני השם ואוכלת, פעם ראשונה: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים", ומיד לאחר מכן: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה'". מה עניינה של האש שיוצאת מלפני השם, והאם יש משמעות להקבלת התיאור של האש בין אכילת הקרבנות לאכילת בני אהרן.

מהות המשכן, ונדב ואביהוא

קודם אפרש בקצרה את מהותו של המשכן כפי שהארכתי בפוסט "המשכן": השוני שיש בין עולם הגשם לעולם הרוח משאיר שתי אפשרויות לחבר אלוקים ואדם, האחת דרך הפרדת האדם מהחומר והשנייה דרך חיבור אלוקים לחומר, במשכן התקיים החיבור בדרך השנייה, דרך חיבור האלוקים לחומר, המשכן נעשה ממיטב החומר שיש בעולם כסף וזהב אומנות יופי ופאר, וכולם באו מנדבת לבו של האדם, והיו תלויים בה, וכיצד התקיימה בו שכינה ? האדם הביא את מיטב עצמו ואת מיטב עולמו רק כחומר אבל לא נתן שום צורה מדעתו, תבנית המשכן, מידותיו, גודלו, מראהו, אופן בניינו ולאחר מכן גם עבודתו, כולם באו כציווי ממעלה, וכך התקיים החיבור כאשר בחומר שהביא האדם היתה נתונה ומעורבת הצורה האלוקית.

ברור מדוע הציות אל הציווי היה חלק בלתי נפרד ממהות המשכן.

נפנה אל יומו הראשון של המשכן, עם ישראל תרם את רכושו, עמל, בנה והכין את כל המשכן כאשר צווה, עברו שבעת ימי המילואים של חינוך והכנת המשכן והכהנים, והגיע יום ראשון להקמתו הקבועה של המשכן, כעת עם ישראל ממתין לדעת האם אכן תרד שכינה אליהם, האם כל החומר שבמשכן עומד נכון ומכוון כפי שצווה כדי שמעתה יתקיים דרכו חיבור בין אלוקים לאדם.

ואכן השכינה יורדת, הביטוי לזה קורה ב"ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים", מתגלית התערבות אלוקית בתוך החומר כאשר אש באה מידי שמים אל החומר שהביא האדם ומקיימת בו את ייעודו על ידי שהקרבנות נשרפים, והעם רואה: "וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם".

על הפסגה הזאת של חיבור אלוקים ואדם משה מבין שנאמר "בקרובי אקדש", זאת הדרך שהקב"ה מתקדש בעולם כאשר הוא מתערב בחומר האנושי, והתקדשות זו היא דרך המקורבים משה ואהרן שניצחו על כל העבודה, ציוו, וכיוונו אותה.

אבל אז באים נדב ואביהוא ומביאים בנדבת לבם 'אש זרה אשר לא צווה אותם'. אש שאינה מכוונת לציווי נוגדת במהותה את ענין המשכן, היא זרה בו. המשכן חסר כשחלק ממנו לא תואם לציווי.

והזרות הזאת באה לידי תיקון, אותה אש ניסית שיוצאת מלפני השם בפעם הראשונה ומבטאת את התערבות הצורה האלוקית בתוך החומר על ידי שריפת הקרבנות, יורדת שוב אל החומר לדרוש את כבוד המשכן וכך נדב ואביהוא מתים.

כעת נוכחות השכינה במשכן מתבררת שוב אבל בצורה שונה וחזקה יותר ממה שהתבררה בשריפת הקרבנות, שריפת הקרבנות היתה צפויה כחלק ממעשה הקרבנות והעם גם המתין לה, ואילו שריפת נדב ואביהוא לא היתה צפויה הן מבחינת העיתוי שלה – זמן שמחה, והן מבחינת המיידיות שלה – שבשונה משאר עבירות של בין אדם למקום שאין אדם נפרע עליהם מיד כאן נפרעו מיד, וכן, שריפת הקרבנות יש בה תגובה למעשי העם כולו ואילו שריפת נדב ואביהוא זו תגובה רק למעשיהם של יחידים.

המילים "בהקריבם אש זרה" מגלות את גדולת נדב ואביהוא, דרכם הוגשמה נוכחות השכינה על ידי התגובה המיידית למעשיהם, אפילו שהיו יחידים, אפילו שטעו, אפילו שזה היה ביום שמחה ואפילו שהיה זה מתוך רצון להתקרב.

אך מדוע בעונש כה חמור ? הרי כל עונש שהוא היה מוכיח ומחזק את נוכחות השכינה במשכן ? לזה חז"ל מונים מה היה במעשיהם שבידי שמים ראוי למות עליו.

אך התורה שבאה לציין את גדולתם של נדב ואביהוא ואת תרומתם לרוממות המשכן, מבארת רק את האש הזרה.

לתגובות

להכיר עוד..

המשכן

בניינו ועבודתו של המשכן מעסיק את התורה על פני פרשיות רבות, אני רוצה לנסות לגעת בעיקרו של המשכן, ובמה שבינו ובין האדם

1. נדבה ולא חובה
בניגוד לרוב מצוות התורה שהינם חובה, דווקא המצווה העוסקת בקשר הישיר שבין האדם ואלוקיו, באה בנדבה, כלומר מרצונו החופשי של האדם, מדוע ?

2. מיטב החומר – מגע עם החוש האנושי
המשכן, חומריו, מראהו ועבודתו, נגעו כולם בחוש האנושי: החומרים – זהב, כסף ואבנים יקרות, חלקו ממיטב תכשיטי הנשים. הבנייה – לעבודת המשכן באו חכמי לב ואמנים, אנשים שהידע והיכולת שלהם היתה לייצר יופי ופאר. הכלים: שולחן עם לחם הפנים שנשאר חם כל השבוע, מנורת מאור שכולה זהב, מקושטת ומעוטרת, מזבח הקטורת לקטורת הסמים שריחם הטוב הופץ בכל ירושלים, מזבח העולה עליו הוקרב בשר קרבנות, כיור לנקיון הידיים והרגליים, בגדי הכהנים שהיו 'לכבוד ולתפארת', ובקודש הקדשים – המקום הקדוש ביותר –דמות איש ואשה חבוקים.
והשאלה ברורה: איך כל זה שייך לאלוקים ?

3. האדם מנוע מלעצב את המשכן
אופן בניית המשכן ומראהו לא היה נתון ביד האדם, התורה נותנת תכנית מדויקת לסוגי החומרים, למידות שטח, לסוגי כלים, לגודלם, ולצורת העשייה המדויקת ברמה מפורטת שלא משאירה לאדם מקום להשתתף ולהתבטא. דוגמא חדה ניתן לראות ביריעות, היריעות שברמת התוצאה היו גג המשכן, נדרשו להיעשות בצורה מאוד מסויימת, התורה נותנת תכנית מדויקת כמה חלקי יריעות יכינו מראש, כמה מתוכם יתפרו לחלק אחד, כמה חלקים נפרדים צריכים להישאר בסך הכל, כמה לולאות וכמה קרסים יחברו את החלקים ליריעה אחת גדולה, מאיזה חומר יהיו הקרסים ומאיזה הלולאות. הדרכה מפורטת זו דווקא ברמת האיך לעשות ולא רק ברמת המה לעשות, מבליטה את החלק שהתורה הניחה לאדם בבניית המשכן – קיום ציווי בלבד.
מדוע כאן אין לאדם חלק ?

*

המרחק שיש בין עולם החומר לעולם הרוח עלול להשאיר את הרושם כי קירבת אדם ואלוקים מחייבת את ניתוק האדם מהחומר. המשכן בא ומלמדנו את ההפך: 'ושכנתי בתוכם', השכינה יכולה ורוצה להיות בתוך העולם שלנו.

בשונה מכל מצוות התורה הבאות בחובה ודורשות מהאדם לצאת מעולמו ולוותר על רצונו החופשי כדי להיות אדם אחר, טוב יותר, נקי יותר, מתוקן יותר, המשכן עוסק בעולמו הנוכחי של האדם, במשכן הבורא בא אל האדם עצמו אל מי שהוא באמת, ונמצא אתו שם, כדי להגיע אל מי שהוא האדם באמת צריך דווקא את רצונו הטוב והחופשי – נדבת הלב, ואת עולמו האמיתי של האדם, מיטב העולם הגשמי.

עד כאן מובן, האדם מביא את עצמו ואת עולמו ובכך ממציא מקום להימצאות השכינה עמו, אבל אך מהי שכינה, איך היא נראית כאן בעולם ? איך החומר מתערב ברוח ? את זה האדם לא יודע וגם לא יכול לדעת. ולכאן מגיע הציות, לאחר שהאדם מביא כמצע את כל עצמו עם מיטב עולמו החומרי, התורה נותנת לו את צורה. הצורה היא באמצעות הקשב להציווי המדוייק. אלוקים מתערב בחומר כאשר החומר במיטבו כפוף לצו הא-ל.

המשכן הוא המודל לכל התערבות אלוקים בתוך החומר הגשמי, והסוד הוא הציות, הציות לציווי האלוקי הוא הכיוון של החומר אל מטרתו, הוא לא מבטל את החומר, הוא לא מתעב אותו, להיפך הוא בוחר בו להיות לו למשכן.

לתגובות

להכיר עוד..