פרשיות אבימלך

לצורך פוסט שכתבתי בנפרד, ריכזתי כאן למקום אחד את כל פרשיות אבימלך.
האיש שנבחר ככל הנראה, ללמד משהו שלא הייתי יודע בלעדיו..

לקיחת שרה (בראשית כ)

א וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר. ב וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה. ג וַיָּבֹא אלקים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל. ד וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג. ה הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת. ו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאלקים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ. ז וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. ח וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד. ט וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי. י וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. יא וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אלקים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי. יב וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה. יג וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אלקים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי אֶל כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי לִי אָחִי הוּא. יד וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. טו וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב. טז וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת. יז וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאלקים וַיִּרְפָּא אלקים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ. יח כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם.

*

כריתת ברית עם אברהם וגזילת המים (בראשית כא)

כב וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אלקים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. כג וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹקים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ. כד וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ. כה וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ. כו וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם. כז וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית. כח וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן. כט וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה. ל וַיֹּאמֶר כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת. לא עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם. לב וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. לג וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם. לד וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים.

*

השקפה על יצחק ורבקה (בראשית כו)

א וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶּלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה. ב וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ג גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. ד וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. ה עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתי מצותי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי. ו וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר. ז וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא. ח וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. ט וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ. י וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם. יא וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת.

*

מריבות על המים (בראשית כו)

יב וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'. יג וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד. יד וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים. טו וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר. טז וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד. יז וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם. יח וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו. יט וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים. כ וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. כא וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה. כב וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ. כג וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע. כד וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי. כה וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר.

*

כריתת ברית עם יצחק (בראשית כו)


כו וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ. כז וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם. כח וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ. כט אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'. ל וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. לא וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם. לב וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם. לג וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

דם על הידיים ו'הנני' בעקידת יצחק

תיכף זה קורה.

אבא אברהם יירד מן ההר עם דם על הידיים.

יצחק איננו. נשאר ממנו רק מעט אפר קר ודומם.

אמא שרה, כנראה אינה בסוד העניינים.
מסכימה או לא מסכימה, זה כלל לא נכנס לשיקול.

ויצחק עצמו, מה קרה איתו שם ? האם הוא בכה צעק או התנגד ?

*

האם זה הוא הנוזף באבימלך על "רק אין יראת אלוקים והרגוני" ?
האם לא גרוע יותר להרוג בשם יראת האלוקים ?

ואנשי סדום אשר לא זכו בסוף לחנינה – האם ברשימת עוונותיהם היה בכלל רצח ?!

וזעקת "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", התהיה לה אי פעם תשובה ?

והבטחת "כי ביצחק יקרא לך זרע" ?!
וההבטחה להתברך בכל ולהינצל מכל שונא ?!
והדיבורים היפים במעמד ברית המילה ?!
וההבטחות על ירושת הארץ ?!

כלום. התאבדות.
אין אמונות. אין הבטחות. אין צדק. אין יושר.

נראה כי חסר רק כדור בראש כדי להיקבר סופית יחד עם כל מפעל החיים המזעזע הזה.

*

ובאם בכל זאת יבחר האיש הזקן לרדת מן ההר, האם יישאר לו משהו ביד ?

נראה כי יישאר לו ה'הנני'.

אותו 'הנני' אשר היה לו מעולם:

הנני לעזוב את בית אבי ומולדתי בדרך לארץ כנען.
הנני לוותר על ארץ כנען כדי לרדת למצרים.
הנני להילחם ולהציל את לוט מיד שוביו, את לוט שבחר להתגורר דווקא בסדום.
הנני לרוץ אל האורחים כחום היום ולהאיץ בכל אנשי הבית כדי לארח אותם כראוי.
הנני להקשיב שוב ושוב להבטחה המתמהמהת של בן עתידי.
הנני להגן על סדום עיר הרשע, להתפתל ולדרוש צדק דווקא מאלהי הצדק.
הנני כדי לקיים שוב ושוב משא ומתן עם אבימלך התם, זה שתחת חסותו נחטפת ממני האשה, נגזלת הבאר, והוא עדיין בוחר שלא לדעת.
הנני לוותר ולשלוח את ישמעאל הבן לצמיתות, כי זה נכון לשמוע בקול שרה.

הנני קיים, בקשב ובהיענות.
הנני להעז ולדעת מה קורה סביבי.
הנני להישאר נוכח, מבלי להסתיר, להדחיק או לברוח.
הנני בכל חזית שתהיה. מול אדם ומול אלוקים. לא כדי להשיג משהו. לא כדי להיות מישהו.
פשוט כדי להיות.

אז כן,
הנני לקבל בן, והנני להחזיר אותו אם זה מה שנכון.

אולי עם 'הנני' כזה אפשר 'להמשיך את החיים' ולרדת מן ההר.

*

תודה רבה לאריה מאיר על חידוד הדברים בצוותא.

לתגובות

עוד על עקידת יצחק:

הויתור בעקידת יצחק
האיש נראה מאוהב

אברם. לֶךְ לְךָ. ומפגש מקורקע אדם ואלוקים

ה"יהדות", זו ששינתה סדרי עולם, התסיסה מלכים ושרים, ועל מזבחה נשחטו מליוני אנשים,
כל כולה מתחילה באמירה אחת פשוטה של אלקים לאברם:

לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ ״

אברם מְצֻוֶּה לעזוב, ובצד הציווי הבטחה גורפת: להפוך לעם גדול וחשוב, להיות למקור של ברכה, ולהישאר שמור מכל אויב.

והשאלה מטרידה ומציקה לי כל פעם מחדש:
התורה לא מספרת קודם דבר וחצי דבר על טיבו של אברם זה.
לא שמענו כי הוא מצא חן בעיני ה׳ כמו נח, ולא כי הוא התהלך את האלוקים כמו חנוך.
אז מי זה האיש, מה הוא עשה בחייו, מדוע דווקא הוא מקבל ציווי כה ישיר ומבטיח מאלוקים ??

*

מתבונן בהמשך הסיפור:
אברם, כצפוי, קם והולך אל ארץ כנען.
ומה עם ההבטחות היפות ? הן מתפרקות אחת לאחת:

בארץ המובטחת, לא ניתן להישאר, יש רעב. הוא נאלץ לעזוב ולרדת למצרים.
להיות גוי גדול – הוא לא נהיה. אין לו ילדים. הוא ואשתו רק הולכים ומזקינים.
שמירה מאויבים – איזה. הוא בסכנת מוות מפני המצרים החומדים את אשתו.
ברכה – כן, הוא מקבל צאן ובקר מפרעה, אך במחיר לא הוגן של אשתו הנגזלת.

ואלוקים ?! איה מקום כבודו ?!
הייתי מצפה למינימום אמפתיה: "המתן יקירי, החזק מעמד, זה הכל זמני".
אבל לא. דממה.

והאיש הולך והולך.
לא הולך ופניו נפולות. לא הולך ומקלל את יומו.
הוא הולך בשיר ומזמור. מקים מזבחות וקורא בשם ה׳. לפני הצרות, ואחריהן, כאילו הן לא היו.

האם זה בן אדם בכלל ? נשמע יותר מלאך. או רובוט.

*

זה מביא אותי למחשבה חדשה לגמרי.

אולי, בשונה ממה שאנו נוטים לדמיין, לא הָיְתָה שום התגלות פלאית לאברם.
למרחב שלו לא חדרה ולא הופיעה שום יישות מעולם אחר.

לאברם היה רק קשב. קשב לקולה של המציאות.

שנים רבות כנראה, לקחו לו כדי לְעַבֵּד את מציאות חייו ולקבל החלטה לגבי ההמשך.
רק בגיל 75 הוא הגיע לבהירות הפנימית: "די. צריך לעזוב הכל ! צריך לעזוב, וברור כי כל הטוב שבעולם תלוי בעזיבה הזאת". (אני משאיר את זה פתוח, מה בדיוק היה השינוי)

המציאות דיברה אליו כמו שדיברה לכל אחד אחר שהיה מוכן לשמוע.

והוא, אברם, הקשוב הגדול, אסף את עצמו, רתם את משפחתו ורכושו כדי לשמוע בקולה.

וכשזה ברור, כשזה בהיר, הבְּעֵרָה היא פנימית. אין שאלות ואין פחד. הולכים !

*

אם נקפוץ לרגע אל החיים, כמה כח ועצמה יש באברם הזה.

מותר לך להתברבר שנים בשאלה מה אתה עושה עם עצמך בחיים האלה.
אבל once החלטת שצריך לעזוב, לשנות כיוון, לך על זה עד הסוף.
שלם את המחיר כמו גדול והישאר נאמן להחלטותיך.

*

אולי סיפור הפתיחה של אברם הוא בעצם סיפור על איש שידע פשוט להקשיב באמת.

ואולי הדרך לפגוש את אלוקים היא בעצם קצת יותר פשוטה.

לתגובות..

על נח, מבול והמארג הטבעי

מאז הגן ועד היום, נח והתיבה נותרו בתוכי ללא מגע.

מנסה להסיר את האבק הרב שהצטבר שם.

*

כמו בפוסט הקודם, ניסיתי שוב "להפוך את הקוביה" ולספר את הסיפור בשפת המארג הטבעי.

בסיפור, המין האנושי משחית את דרכיו ומעוות את צורתו. הטבע מגיב גם הוא בחוסר איזון.

גשם יורד ארבעים יום ללא הפסקה, ובמקום להביא בשורת חיים הוא מביא פירוק ומוות.

המין האנושי והחיים בכלל, מוכחדים, מלבד ׳קפסולה׳ עם מדגמית של צורת החיים שחוצה את המבול לעולם החדש.

בעולם החדש שאחרי המבול החוקים משתנים. ישנה הבטחת קיום למין החי.

הטבע מבחינתו ימשיך לתפקד כרגיל גם אם האדם ישחית את דרכיו.

*

לאחר המבול מתרחש למעשה נתק בתוך המארג. המִתְאָם והאחידות נפגעים.

אולי המארג עדיין חי וקיים, אבל אחד השחקנים, האדם או הטבע – 'נזרק' החוצה.

*

כך או כך, עדיין לא הוכרז על ייאוש טוטאלי.
עוברות אלף ומשהו שנים ומתרחש ניסיון נוסף.

"בני ישראל" מבני בניו של שֵׁם בן נח, עולים לארצם המובטחת. והנה שם המארג הקוסמי חוזר לחיים:

אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ.. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ "
פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם.. וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם "

הטבע חזר להיות "תגובתי".

*

אבל איפה אנחנו בסיפור. בני ה 2020.

האם אנחנו עוד חלק מהמארג ? האם הוא בכלל קשור אלינו ?

כמה יחסי גומלין מתרחשים באמת בינינו ובין הטבע כאשר חיטה אפשר לייבא מארצות הברית, מים אנו יודעים כבר להתפיל, ואת ה iPhone החדש חברת Apple תייצר עם או בלי גשם.

אבל אולי כן ישנו איזה כח משיכה המושך אותנו אל האחידות הזאת. אל מארג מתוקן ומחובר של אדם וטבע.

לתגובות..

בראשית ברא. אבל מה זה מענין אותי ?

בשבת קראנו שוב בתורה:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אלוקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ

ושוב ושוב אני תוהה,

למה זה בעצם משנה לי מי ברא את השמים ?

קוראים לו אלוקים, קוראים לה אבולוציה, או קוראים לו X.

האם אני מכיר אישית או ראיתי פעם אחד מהם ?!

האם יש לי דרך לדעת ולהוכיח אם זה נכון או לא נכון ?!

*

ואם לומר את האמת, שאלות על גרמי השמים והיסטוריית ארץ לא ממש מטרידות אותי.

השאלות המטרידות באמת הן: חשבון הבנק, הקורונה וההרטבה של הילד בלילה.

אז סתם להגיד ״בראשית ברא״ כי כך צריך להגיד ?

להגיד כי אבותי אמרו, לסמן V ולקוות לטוב ?

זה יבש, קלוש ומשעמם.

אולי פעם זה עבד. היום זה לא.

*

לאחרונה אני לומד להפוך את הקוביה. להתחיל לחפש בתוכי.

אז יש אותי, ומסביבי כל שאר המציאות (״השמים והארץ״).

וכמה שאלות משמעותיות יש לי שם.

השאלה הראשונה היא, האם המציאות ואני הננו רק תפזורת כשבינינו כמה נקודות חיכוך, או שאנחנו מארג אחד.

בינינו הרי אינסוף עימותים,
אז אם אנו תפזורת, העימות הוא הגיוני. נפגשנו פה במקרה, כל אחד מושך לכיוון שלו. מי שינצח – יקח.
אבל אם אנחנו מארג אחד, זה יהיה ממש לא נכון להלחם זה בזה.

שאלה שניה: במידה ואנו מארג אחד, הרי יש בינינו חיבור דינאמי כל שהוא, האם לחיבור הזה ישנה אינטליגנציה רגשית ?

ובמידה ויש לו, אז שאלת השאלות, האם יש בו אכפתיות וקשב ? האם הוא רואה אותי ?

כל זה מענין אותי מאוד כי זה יכול לפתור לי כמה בעיות. כמו חשבון הבנק. הקורונה. וההרטבה של הילד בלילה.

ואני לא רוצה תשובות של כן, כן וכן.

כאן לא יעזרו תאוריות, לא מילים יפות ולא אמונות נושנות.

כאן אני חייב ממש לראות בעיניים.

*

בינתיים אין לי תשובות מפתיעות. גם לא הישגים מרעישים.

אבל להפיכת הקוביה הזאת, ישנה משמעות גדולה אצלי.

לחפש קודם כל בפנים, מה חסר במציאות העמומה שלי.

ואז לראות האם התורה מציעה לי פתרון טוב ועובד לבעיה.

*

אולי דוד התכוון להציע משהו כזה כאשר אמר את המשפט האמיץ הבא:

טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה׳ ״

זו הזמנה מכיוון פחות צפוי. אין בה אמת אבסולוטית. גם לא הוכחות חד משמעיות.

זו הזמנה לטְעִימוֹת. קח. תבדוק מה זה מחולל אצלך.

לתגובות..

תודה לניר שטרן על החכמה שלמדתי ממנו וחלקה שזורה כאן.

עם הגב אלייך. סוכתי.

זה הולך ככה.

מגיע יום, מגיעה שעה ואתה חוזר לשגרה.

*

אז כן סוכתי, אני בא לפרק אותך.

במִסְפְּרֵי מתכת מתועשות אגזור את החוטים הצמחיים שקשרו אותך – העמידו אותך על טהרת הטבע.

ובזמן שאני אאיץ ל 100 או ל 1000 את שגרת חיי, ארוץ מכאן לשם ואעשה פרצוף רציני של חיים אמיתיים, אַתְּ תעלי לך אבק במחסן.

אַתְּ דוממת סוכתי ואני מקווה שאת לא מרגישה את העוול הזה.

שבעה ימים בשנה את נחגגת. וככה פתאום מגיעה עת פקודה ואת מוּרֶדֶת אל גורלך בקומות מינוס שכוחות, אל אחד עשר חודשי דממה.

*

ואתה אתרוגי, כמה יפה היית.

שבעה ימים של חג ולא מצאתי עוד בתוכי מקום להכיל את יופייך, להבין לשם מה באת אל תוך ידי.

אתה תשוב כעת אל הטבע שאתה מכיר. אני אשוב אל שגרתי שלי.

אתה תתייבש כמו שאתה יודע, תצטמק אל תוך עצמך, אל בדיוק מי שאתה. ואני אקווה לפרוח, להתממש ולהתפתח.

אתה לא כועס או משהו, נכון ? ככה זה עובד.

*

אבל אני מבטיח, אני אבוא אליכם שוב שנה הבאה.

אדע מחדש כמה אני קטן.

אבין אולי טוב יותר כמה אתם גדולים.

לתגובות

'איכות חיים' בפילוסופיה של קהלת

איכות חיים.

מה צריך עוד בעולם הזה.

אבל איך משיגים איכות חיים, האם ניתן בכלל 'לשים עליה יד' ?!

אז למי שתהה והספיק אולי גם להתאכזב, ספר קהלת כנראה נכתב בשבילו.

*

ספר קהלת ברובו עשוי להיראות ספר הדיכאון, הוא מתאר את העולם הזה מנקודת ראותו של מלך חכם ועשיר אשר ניסה הכל כדי לשפר את איכות חייו. הוא קנה חכמה, קנה עושר, לפעמים גם השתטה.
מסקנתו היא אחת: זה לא עובד.

והנה ציטוט מאימרותיו הנוקבות:

הַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן ״

כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ ״

אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף ״

לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר.. כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם ״

כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ ״

לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם ״

את הכל הוא מסכם במילה:

הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל ״

דיכאון מושלם.

*

אבל ישנה נקודת אור אחת השזורה בכל הספר, היא נראית כך:

וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ ״

*

המוח של היום חושב בצורה של אגירה. לחסוך לדירה. לחסוך לרכב. לחסוך לטיול לחו״ל. לשמור כסף לחתונות של הילדים.

בשם ה'ביטוח' אנו מאבדים כסף כל יום כדי לבטח את המחר: ביטוח בריאות. ביטוח חיים. ביטוח רכב. ביטוח דירה. ביטוח רכוש. וכו׳ וכו׳.

הרגע הנוכחי הוא לא הרגע הרצוי, הוא רק תחנת מעבר עבור מחר טוב יותר.

אנו ממתינים עד בלי די להיות, חכמים יותר, עשירים יותר, יפים יותר.

ממתינים וממתינים והרגעים מתים ומתים.

בא החכם ומלמד: תפסיק לחכות למחר. האושר לא נמצא שם.

רד מהרעיון של צבירת הישגים: "כשיהיה לי זה וזה / כשאהיה כך וכך – אז אהיה מאושר".

הפוטנציאל לאושר נמצא במקום אחר לגמרי: בָּרגע הזה. בָּלאכול ולשתות ולשמוח.

לאכול ולשתות ?! נשמע פרימיטיבי למדי.
מה עם החלום על ה BMW ?

לאכול ולשתות ולשמוח זה לחיות את הרגע. להפוך את הרגע הנתון לנוצץ. כל רגע מכל סוג.
אם זה לשמוח ולהתפנק בארוחת הערב הפשוטה, להשקיע בדירה השכורה, וכן, גם לקנות רכב נהדר אם יש לך אמצעים וזה משמח אותך.

הצלחת לשמוח בָּרֶגַע, תפסת אותו, חיית אותו ?
משהו בטוח יש לך ביד.

לתגובות

קהלת ג יב

סוכה, אדמה וחיבור

מנסה להבין את חג הסוכות. לְמָה הוא בא ועל מה ?

בכתובת המוצא שלו הוא מופיע כך:

וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה ״

החג נמצא בסיום השנה החקלאית, זמן איסוף התבואה הביתה.
התורה מלמדת כי זהו זמן שיש להתמסר אליו, לשמוח בו, ולא להניח לו לחמוק ולהשתלב בתוך שגרת הטרדות.
היא מלמדת גם לעצור לרגע את שגרת הצריכה האינסופית, לשאת עיניים אל האדון הגדול ולהיזכר שוב: "זה לא שלי", "זה לא מובן מאיליו".

אבל איך אפשר למצוא קשר בין הריגוש המיוחד של האסיף לבין דור ה-2020 ?

רוב מקורות הפרנסה היום אינם שייכים באופן ישיר לאדמה, ובוודאי שאינם תלויים במחזורי הטבע החקלאיים.

מי מרגיש או יודע משהו אודות החיטה ממנה עשוי הלחם שהוא אוכל ?!

תן היום לאדם מחשב, חבר אותו לאינטרנט וסגור אותו בחדר שבעים שנה, הוא יסתדר מצוין.
הוא יצטרך אולי רק פסיכולוג, אבל זה אפשרי גם בזום.

*

זה מחזיר אותי שוב למצרך הנדיר ביותר היום: חיבור.

לא חיבור ל WiFi, לא חיבור לרשת.

חיבור לעצמנו. לחומרי היסוד שלנו.

לא יודע אם יש עוד סיכוי לבצע את כל הדרך אחורה חזרה עד האדמה.

אבל אולי לרגעים בסוכה, תחת גג טבעי ובלתי מתועש, חשוף מעט יותר לרוחות השמים, תוך לקיחת פסק זמן משגרת העבודה הלוהטת, אולי שם ניתן להשיג קצת מהחומר הזה הנקרא ׳חיבור׳.

חיבור להישגים. חיבור למשפחה. חיבור לילדים. חיבור לאהבה.

חיבור לברכה הנמצאת ועוטפת אותנו. היא זקוקה לרגע של התייחסות, חיוך ושביעות רצון מצידנו.

ואם לא לחגוג איסוף תבואה חיצוני, אולי לפחות נחגוג איסוף עצמי.

לתגובות..

(דברים טז-טו)

מחשבות למוצאי יום כיפור

מוצאי יום כיפור. מנסה לאסוף את המחשבות ואת התחושות.

*

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם ״ זו נשמעת הבטחה מקסימה.

אתה לא דורש תשלום הוגן ולא תיקון מדוקדק לכל עיוות שלנו.

היוזמה היא שלך. אתה מבצע כפרה. אנחנו רק צריכים להיות שם בנוכחות. להאמין שזה קורה.

אבל כל שנה מחדש אני שואל, מה קורה שם באמת ?

מה זאת אומרת לכפר ? האם אתה יום אחד בשנה מוחק שם את פנקסי רשומותיך, כך, סתם, בינך לבינך ?

והיכן אני בסיפור ?

סתם להאמין בלב כי ישנה שם רשימת חובות אשר נמחקת פעם בשנה ?

ועם מה אני קם מחר בבוקר, להמשיך את ה׳אני׳ של אתמול, לפתוח ולמלא רשימה עבור שנה הבאה ?

לא. משהו פה עדיין לא מתיישב לי בראש.

*

אבל במקום להתרכז במה קורה אצלך, אולי אנסה לחשוב מה קרה אצלנו, כאן למטה.

מדוע עם ישראל בן שנות 2020 – שָׁבַת היום ? על מה ולמה נעצר כך סדר יומו ?

*

זה לוקח אותי למקום אחר לגמרי.

זהו אותו עם הסוחב על גבו 3000 שנה את מצוות ׳ברית מילה׳.

גם בני מזרח, גם בני מערב עדיין מקפידים לקחת כל תינוק בן יומו ומבלי להיוועץ בו, מבצעים בגופו ניתוח להסרה חלקית של איבר.

ללא בית חולים, ללא רופא מנתח וללא להחתים איש. מדובר באירוע של ׳בית כנסת׳, ובסיומו – סעודה חגיגית.

מה ההגיון בזה ?

שתי אפשרויות עולות לי בראש, הן נראות דומות אך קיצוניות ביותר:

או שמדובר בטפשות, תמימות ורוע. אין רשות היחיד. אין בחירה חופשית. אין זכויות לַתינוק חסר היכולת והאונים.

או שיָצוּק בנו בטחון עצמתי ביותר באיזה מימד נסתר. ואנו מוסרים עבורו באהבה את רשות היחיד, את זכויות הפרט ואת הבחירה החופשית.

האפשרות השניה נראית מתאימה יותר לאקלים שלנו.

נראה כי אנו חווים מימד שהוא לא אנחנו. אנו מעמידים אותו במרכז וחגים סביבו.

אנו מוסרים עבורו את עצמנו.

*

אולי כזה הוא יום כיפור,

אם כל השנה אנחנו המרכז ו׳הוא׳ הקישוט. מבקשים ממנו שיעזור כשצריך וישתוק כשלא צריך.

אז ליום אחד הפכנו את נקודת המוצא.

ליום אחד באנו להניח על השולחן את זה שאנו קטנים, חסרים, מפוזרים וממש לא מדויקים.

ליום אחד באנו לציין כמה כלום לא באמת מגיע לנו.

ובאותה נשימה ממש לתלות עינים, לבקש את רוחב הלב, לבקש את הסדר. לבקש את הדיוק.

ליום אחד מסרנו את עצמנו.

*

אולי לזה למצב הזה בנפש קוראים ׳מחילה וכפרה׳.

לתגובות

מחשבות לראש השנה

לרוץ לומר ׳אתה׳. זה הכי פשוט. ככה אני רגיל.

אבל אז לשאול מי זה האתה הזה אליו אני מדבר. איפה הוא. מי הוא. איך הוא. האם הוא.

והדממה חוזרת אלי מציוץ הציפורים ומהירוק של העלים.

משב רוח קליל בבגדי, וזבובונים חגים מעלי.

אז אתה זה הטבע. כך אומר קול הפשרה שבי. מנסה לסגור את הפער. לחזור אל החוף הבטוח.

אבל לא עבור פשרות באתי עד הנה.

ומבטי קמוץ וגופי קפוץ והשעון על ידי מתקתק. עוד מעט צריך כבר לזוז. והאוטו חונה שם רחוק. מה איתו ?

והציפור לידי עוד מצייצת, והתאנים שם על העץ, האם הן עוד יבשילו אי פעם. האם הן גם חושבות על עצמן ?

ומי הוא האתה הזה. ומי הוא האני הזה. ולמה אני בכלל כותב את זה. הכל בשביל הבלוג אולי ?

וכדור השמש דופק לי על הראש. אזוז קצת לצל.

מולי הגשר העצום, זה שנבנה עבור הרכבת. חותך את הטבע. משתלב לא משתלב בו.

לידי אני שומע חסידים מתבודדים. מדברים עם עצמם על עצמם. מחפשים שם אבא.

ואיך אדע שאתה. ואבותי שככה אמרו לי. האם הם גם שאלו את עצמם איך נדע שאתה.

ורבבות שמסרו את חייהם עוד בחייהם עבורך, האם הם גם שאלו איך נדע שאתה ?

אודה ולא אבוש כי לא הייתי ביציאת מצרים, גם לא תחת ההר. לפחות לא זוכר את זה.

ובאומרי שמע ישראל אתה אלוקינו, אתה אחד, אם תאיר לי בפנס, שם פנימה, תעבור את הבניינים והרחובות של הפחדים והמגננות, תראה שם בברור את סימן השאלה. זה ששואל מי אמר שאתה.

ואני נותר אז לבדי. כי אין איש איתי. גם אין אתה איתי.

אבל האלקטרוניקה הזאת בה אני משתמש עכשיו, מי מניע אותה. והרוח והציפורים ולבבי הפועם, וכולנו שהתרכזנו כאן בסתם יום בהיר.
אקרא לך אלוקים, אקרא לך אבולוציה, אקרא לך X.

אתה ה X נראה לי מְתָאֵם גדול. קצוות במערכת שלך יודעות זו על זו. אם זה קוונטים. אם זה סתם עננים.

אבל האם אתה קשוּב אדון תֵּאוּם ?!

אם רק יוחל התֵּאוּם הזה גם עלי, אסתנכרן מעט ביני לבין עצמי.
קצת תֵּאוּם במשכורת, קצת תֵּאוּם בחדרי הלב, קצת תֵּאוּם והרמוניה בתוך הגוף.

אני רק ׳בעל חי׳, אולי קצת יותר מורכב. אבל קצת הרבה יותר חלש.

ושנה חולפת שנה גם באה. רוח סתיו קרירה כבר דופקת בחלונות.

פעם אולי החקלאיים הרגישו עכשיו התחלה. יִחֲלוּ.

פעם, הטבע זה כל מה שהיה.

אבל אנחנו רחוקים כל כך מהטבע הזה.

גרים בבנייני קומות על פיסת אדמה דלה, ועובדים למחיתנו מול מחשב בארגון וסידור מחדש של אלקטרונים.

במקום להתרגש מהאדום של העגבניה, אנו נואשים לירוק של הוואטסאפ.

אבל בסוף, הטבע הוא עדיין השולט פה. החום הקור, הDNA והאטום.

וכמובן המיקרוביולוגיה.

אם רק משהו קטן יזוז שם, שום גוגל כבר לא תעזור.

ובכל מקרה, בתורתך הסתרת מה יש בראשון לחודש השביעי הזה. דיברת רק על יום תרועה. ״

אז סיום או לא של מחזור טבע.

תתן או לא את התיאום המדויק שלך.

אנחנו נתקע בשופר. נוריד את הראש בדממה נוכח מציאותך X הקונקרטית.

נייחל להצצה קצת יותר משמעותית ממך.

תודה.

סליחה.

אוף. אני באמת קטן.

לתגובות..

הרבי שריגש אותי

"אבא תשמע מה היה היום בישיבה, רֶבּ בִּנְיָמִין החליף רצועות לתפילין שלו.
הוא סיפר לנו שהוא מרגיש עכשיו בן אדם חדש.
אז לכבוד זה, הוא עבר היום ילד ילד וחילק לכל אחד שוקולד "מקופלת".
כן, הוא עבר אחד אחד וחילק ביד לכל אחד !"

אני מקשיב לסיפור הזה ופתאום אני מרגיש כמה הוא מרגש אותי. הרבה זמן לא התרגשתי ככה.

"רֶבּ בִּנְיָמִין" הזה, שמעתי עליו עוד מילדותי, הוא היה נקרא "רֶבּ בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק".
לדידי, 'צַּדִּיק' במקרים כאלו בא בקונוטציה של חמוץ פנים, חמור סבר, כזה שאתה לא רוצה לפגוש אלא אם אין לך ברירה.

לא באמת הכרתי את 'רֶבּ בִּנְיָמִין' הזה, ואני מרגיש היום שהוא הפליא לעשות.

הוא לא תקע לילדים בשופר באוזניים, הוא גם לא הסביר להם כמה חשוב לקנות זכויות ליום הדין עם עוד מצווה, הוא לא השתמש בטקטיקות פדגוגיות נושנות אשר מטרתן להשיג מעשים, האיש פשוט היה מחובר לעצמו.
ועם העצמו הזה, עם התחושה הפשוטה של 'איזה כיף, יש לי רצועות חדשות לתפילין', הוא הלך לילדים והמיר להם אותה בשוקולד. כן "מקופלת", פשוט כזה. כזה שהרבי מחלק ביד לכל אחד.

ואין לי ספק, הילדים האלו בני ה- 2020 בטוח חייכו לעצמם. מה הקשר עכשיו "מקופלת". מה הקשר "בן אדם חדש" בגלל רצועות של תפילין.

אבל הנה אני זכיתי לשמוע את הסיפור הזה בערב. אז זה כנראה נגע בילד.

ושמישהו יגיד לי, איפה החיבור הפשוט הזה. איפה החכם שיחליף כבר את כל הסימבוליקה הזו של אלול ויום הדין בחיבור פשוט, כזה בטעם של שוקולד, כזה שגם הילדים שבתוכנו יסכימו "לקנות".

לתגובות

אשת יפת תואר, ועל אבא ואמא ברגע של טירוף

י כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אלקיך בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ
יא וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה
יב וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ
יג וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה
יד וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ
(דברים כא פסוקים י-יד)

חייל חוזר מן הקרב, שיכור ניצחון, עטור תהילה, אויביו ניתנו בידו, ואחריו הוא מוביל את שבוייו.

אבל זה לא הכל, קרה שם עוד משהו, הוא ראה בשבי אשה יפה וחשק בה.

ככה סתם. ראה וחשק.

אך כנראה לא סתם, כי במקרה המיוחד הזה, כך מסתבר, איש לא מנסה ״להנדס מחדש״ את פרץ רגשותיו.

באותה תורה המלמדת תמיד מה להרגיש ומה לחשוב, אותה תורה החותכת חד וחלק "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" |, כעת העמדה שונה.
מבלי לבוא בטענות, ומבלי לדקור ולהכאיב עם השאלה אם נכון או לא המקום שהגיע אליו הלוחם הנרגש, העיסוק הוא בדבר אחד: להכניס את התפרצות הגעש הזו לתוך סדר. להצליח להביא אותה הביתה.
ובמקרה הצורך, גם ללמד איך לסיים את הקשר הזה מבלי להתעלל.

*

אולי גם רגעים של טירוף ואיבוד גבולות, רגעים בהם רוח סערה וים גועש עלולים להפוך ברגע את האדם לחית טרף, לאבד את סדר חייו ואת מוסריותו, גם אותם אפשר להכניס הביתה, גם להם יש אבא ואמא. כאלה, אוהבים. כאלה שלא נבהלים.

אני חושב לרגע, על הילד המטורף שבי, ורגע אחרי על האבא שהייתי רוצה לתת לילדי שלי.