בקריאות התורה בתקופה זו, אנו מכירים מחדש את משה.
בספר בראשית משה איננו, אבל בארבעת הספרים האחרים, נדמה כי אין דבר שזז בלעדיו.
ושוב מרתקת אותי השאלה: מי הוא היה משה?
אנו מכירים אותו בעיקר מסביבות גיל 80 בו הוא עומד בשליחות ה׳ לפני פרעה, אבל זהו רק בשליש האחרון של חייו.
האם אפשר למצוא בתורה רמז מי היה משה בשמונים שנותיו הראשונות, ואיזה מצע הוא הכין אשר עליו לבסוף נח דבר האלוקים?
*
הסיפור הראשון ואחד הבודדים על פועלו של משה לפני הגילוי האלוקי, הוא הסיפור של הכאת המצרי והטמנתו בחול.
כתבתי כאן בעבר את מה שהסיפור הזה עורר בי, וכותב שוב בעקבות חידוד אחד או שניים שהתעוררו לי השנה.
כבן לבת פרעה משה יוצא אל אחיו כדי לראות בסבלותם, שם הוא רואה איש מצרי מכה איש מאחיו, מכה את המצרי מכת מוות וטומן אותו בחול.
למרות זהירותו של משה, הדבר מגיע לאזני פרעה אשר מבקש להורגו.
בעקבות מעשה זה, משה מאבד באחת את בית פרעה, מאבד את היכולת לעזור לאחיו וכמעט מאבד גם את חייו.
הוא בורח לבדו אל ארץ זרה, שם, ביחד עם אשה בת לכהן מדין, מנסה לחיות את שארית חייו ברעיית צאן חמיו.
והשאלה ברורה: איזה הגיון יש להרוג את המצרי? האם ישועת עמו תבוא ממצרי אחד פחות?!
הרי גם ישועת האח הבודד לכאורה לא תבוא מכך, מצרים רבים יש במצרים, ימות אחד, יבואו אלף במקומו.
ודווקא משה במיקומו האסטרטגי, האם אינו מחויב לשמור על עצמו יותר מכל אחד אחר?
אז מה פשר המעשה הנראה קרוב להתאבדות, כשלצידו כ 0 אחוזי רווח?
נראה כי משה לא הניח למול עיניו את פרויקט הצלת העם וגם לא את פרויקט הצלת האח הבודד.
משה לא ניסה לבצע מעשים גדולים וגם לא מעשים מרחיקי לכת.
אבל, את ההתמסרות הטוטאלית ואת כל הכח והעוצמה שצריך כדי לבצע מעשים גדולים כאלו, הוא מגיש בשלמות לאח אחד ברגע אחד של מצוקה.
*
כל כך קשה לי לנסח את הלוגיקה של המעשה הזה.
אני מתקשה למצוא היכן עובר קו הגבול בין התמסרות נכונה לבין איבוד פרופורציות.
ובכלל, קשה להבין כיצד מכאן צומח ״מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳״.
אבל מצד שני, אפשר לראות בברור מאילו חומרים עשוי האיש ה״עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״
לי אישית גם קל להבין כי לוּ משה היה כעת במקומי, היה, מן הסתם, מניח בצד כעת את כל הפרויקטים החשובים והחיוניים לטובת רגע של קינוח אף והקשבה אמיתית לילד הקטן שלי, ורגע נוסף של מבט בעינים, מחיית דמעה וחיבוק אמיתי – לקטנה.
תורה ואני 