'בְּאַהֲבָה!', ועל דוד שלי אריאל

דוד שלי אריאל חולה.
הדוד הנפלא עם הלב החם.

משהו בלבלב שלו לא טוב.
לא רציתי לשמוע, גם לא שמעתי את המילה 'סופני'.

במלחמת המפרץ הוא הגיע מרחוק, עם האוטו הצהוב הישן, תיקן לנו את הרדיו כשהיתה האזעקה.

היום הוזעקנו אנחנו לכותל, כל אלו שדוד אריאל תמיד חייך להם ואהב אותם,
עמדנו לידו, התפללנו איתו. התפללנו עליו.

*

הסתכלתי בחזור על פיסות החיים, על הרכבות והתשתיות, על העצים הנטועים והמדרכות היפות, הכל עומד הכן להעניק לאנשים פיסות חיים. 

קיוסקים מוארים, מוזיקה בפול ווליום, באסים מרעידים למרחוק, בחורים מצחקקים, קונים פחית קולה או אייס קפה.

אבל למי יש כח לעבוד בשביל פיסות חיים, מי בכלל הכיל בראש את כל פיסות החיים האלו. 

דוד שלי חולה.

*

'בְּאַהֲבָה!' זו המילה החדשה שגיליתי בחיי. אומרים לי תודה, אני באוטומט כבר משיב, "בְּאַהֲבָה!'. 

וזו לא המצאה שלי, יותר ויותר אני שומע סביבי, את המילה הזו 'באהבה', רן, היועץ משכנתאות, יוסי השכן, המוכר הנחמד בפיצה, ועוד ועוד.
אני מרגיש שהמילה הזו יצאה פתאום לאור. למדנו להשתמש בה כמילת קישור, כמילת חיבור, כמילה כמעט סתמית, אבל מלאה וגדושה בכל הטוב שהעולם הזה יכול לתת.

*

אי אפשר כנראה להחזיק בחיים בכח. 

אבל אפשר גם אפשר לתת אהבה, להעניק פיסות חיים לאחרים, בלי דרמות, בלי להתעטף בחסידות, פשוט להסתכל בעינים, לומר 'בְּאַהֲבָה!', ולהתכוון לזה.

דוד שלי אריאל פיזר סביבו הרבה אהבה ופיסות חיים. הלוואי שהם יחזרו אליו. הלוואי שירפאו אותו.

לתגובות

בין כיפור לסוכה

איך חמקת לי יום כיפור?

הסתכלתי על מה שנשאר ממך, 
חבילת טישו ומפה לבנה,
תפילת ערבית שהטסנו ביציאתך.

אבל בין החרדות שהיו לי ממך, 
והרצון לפייס אותך אלוקי הגן, 
אלוקי ה׳תן וקח׳,

נדמה, היו שם רגעים של אהבה,
רגעים שהידיים החזיקו פחות חזק,
גם את השאלה אם תהיה שנה טובה.

*

איפה אתה רגש חמקמק,
שמשחרר, שמתמזג, 
שלא חייב להצליח כלום, 
גם לא להתפלל.

איפה הנהר,
שישטוף אותי בטוהר,
שיפתח לי הידיים, 
שֶׁיַּרְפֶּה בי אחיזה.

*

ועכשיו בסוכתך,

בין אירוח לאירוח, בין חיוך לחיוך,
בין להיות באמת, ללהיות כי צריך,
ילדתי, מרוצה, נרדמת על מזרון.

ובנרות חיפשתי את השביל,
לנענע את עצמי לומר לך תודה,
אבל עוד לא ממש מוצא פה,
את מי שאני, ואת מי שאתה.

*

ובינינו, מה ביקשתי בעולמך,
אם לא קצת מקום בלב,
כדי להוסיף בו אהבה.

לתגובות

הרבי שריגש אותי

"אבא תשמע מה היה היום בישיבה, רֶבּ בִּנְיָמִין החליף רצועות לתפילין שלו.
הוא סיפר לנו שהוא מרגיש עכשיו בן אדם חדש.
אז לכבוד זה, הוא עבר היום ילד ילד וחילק לכל אחד שוקולד "מקופלת".
כן, הוא עבר אחד אחד וחילק ביד לכל אחד !"

אני מקשיב לסיפור הזה ופתאום אני מרגיש כמה הוא מרגש אותי. הרבה זמן לא התרגשתי ככה.

"רֶבּ בִּנְיָמִין" הזה, שמעתי עליו עוד מילדותי, הוא היה נקרא "רֶבּ בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק".
לדידי, 'צַּדִּיק' במקרים כאלו בא בקונוטציה של חמוץ פנים, חמור סבר, כזה שאתה לא רוצה לפגוש אלא אם אין לך ברירה.

לא באמת הכרתי את 'רֶבּ בִּנְיָמִין' הזה, ואני מרגיש היום שהוא הפליא לעשות.

הוא לא תקע לילדים בשופר באוזניים, הוא גם לא הסביר להם כמה חשוב לקנות זכויות ליום הדין עם עוד מצווה, הוא לא השתמש בטקטיקות פדגוגיות נושנות אשר מטרתן להשיג מעשים, האיש פשוט היה מחובר לעצמו.
ועם העצמו הזה, עם התחושה הפשוטה של 'איזה כיף, יש לי רצועות חדשות לתפילין', הוא הלך לילדים והמיר להם אותה בשוקולד. כן "מקופלת", פשוט כזה. כזה שהרבי מחלק ביד לכל אחד.

ואין לי ספק, הילדים האלו בני ה- 2020 בטוח חייכו לעצמם. מה הקשר עכשיו "מקופלת". מה הקשר "בן אדם חדש" בגלל רצועות של תפילין.

אבל הנה אני זכיתי לשמוע את הסיפור הזה בערב. אז זה כנראה נגע בילד.

ושמישהו יגיד לי, איפה החיבור הפשוט הזה. איפה החכם שיחליף כבר את כל הסימבוליקה הזו של אלול ויום הדין בחיבור פשוט, כזה בטעם של שוקולד, כזה שגם הילדים שבתוכנו יסכימו "לקנות".

לתגובות