רוצה לכתוב לכל האהובים, אלה שאותם אני קורא כל השנה, אלה שלפעמים קוראים גם אותי, לכל החברים הוירטואליים, שאת פניהם אולי מעולם לא ראיתי, רוצה, משתוקק לכתוב ולאחל: שתהיה שנה טובה ואוהבת.
אבל למה להגיד היום שנה טובה? מה בכלל קורה היום? כל זה לוטה אצלי בערפל.
את האחד והיחיד אליו אנו מכוונים את ליבנו, אותו מעולם לא ראינו, הוא חבוי, נעלם, מסתתר. עוד לא מצאתי את השביל המוביל באופן החלטי דווקא אליו.
אבל בתוך ערפל חיי, בתוך החידה הסתומה של המפץ הגדול והברירה הטבעית, שם עוד מחפש את האחד, את איחוד הפזורים, את הקשר בין המעשים הקטנים והויתורים הפרטיים, לבין גרמי השמים הנעים סביבי במעגלים.
*
בתורתו ביקש שנאהב אותו מכל הלב, עדיין לא אוכל להגיד כי אני אוהב אותו, לא ממש יודע מי זה 'הוא' כדי שארגיש כלפיו אהבה, אבל לאחרונה גיליתי כי דווקא את הרעיון של הקיום שלו – אני לגמרי אוהב, את הרעיון שהכל זה אחד ושזרימת אהבה הבוקעת ממני יכולה לשטוף את כל העולם עד קצה הכוכב, זה רעיון מקסים ששווה לי לחיות בשבילו.
*
אז מתוך הסבך, מתוך הערפל, אני מכין את עצמי נפשית לתחינת "מלוך על כל העולם בכבודך", אבקש אז ממנו, הראה את עצמך, הראה את קיומך, הראה את החוטים הקושרים בין החלקים בעולמך.
לאחד שכזה – הננו היום לעבדים. רק אל נא תדבר אלינו בשפת הסימנים.
צעדתי אתמול במרכז העיר, מיהרתי ממש, אבל לא יכלתי לפספס אותו. הוא עמד בתנוחה משונה בקצה השני של מעבר החציה, נשען על מקלו, כמעט ללא תזוזה. ניסיתי להסתכל עליו מבלי להביך אותו. נראה היה כי הוא רוצה לחצות את הכביש. לא היה לי ברור מספיק אם הוא זקוק לעזרה, אז המשכתי בדרכי כשאני מסובב את הראש לכיוונו מידי פעם. לפתע הבחנתי כי הוא מנסה לפנות ללא הצלחה לאחד האנשים שעברו לידו. סבתי על עקבותי וחציתי את הכביש לעברו. כשהתקרבתי הוא קרא לי וביקש שאושיט לו יד כדי לחצות את הכביש ביחד. הושטתי לו את הזרוע והתחלנו לצעוד. ידו האוחזת בי רעדה כולה, ובידו השניה, בעזרת המקל, הוא ניסה בקושי רב לייצב את עצמו.
אנו הולכים ובראשי מתרוצצות דאגות, איך הוא ימשיך מכאן. מצד אחד אין מצב שאני נצמד אליו היום. אבל מצד שני, הרי גם לא אוכל להשאיר אותו ככה, נראה כי הוא מט ליפול. תוך כדי מחשבות אנו מגיעים אל שפת המדרכה, הוא משחרר את אחיזתו, נעמד איכשהו בכוחות עצמו, מודה לי ומברך אותי לשלום. בליבי אני נאנח לרווחה. נראה כי הוא יוכל להסתדר בלעדי. אני מברך אותו בבריאות שלימה, מסובב את גבי וממהר לדרכי.
*
אני הולך, אבל בתוך הלב מתקשה להתנער בבת אחת מתחושת האחריות. אולי בעצם אני בורח לו ומתוך חרדה נמנע מלשאול אותו אם הוא זקוק לעזרה נוספת? הרגשתי גם קרוב לחוסר האונים שלו. איך הוא יוצא מהבית? האם יש לו משפחה תומכת? האם הוא, או אנשים כמותו, עלולים יום אחד להיתקע בבית מבלי יכול לזוז? כאב לי לראות פתאום את הצד הזה של המרקם האנושי. צולע כזה. חלש כזה. אפרורי כזה. וקשה לומר, אבל אולי גם – צועד אל המוות כזה. כנראה המחשבות העיקו, עלי כי לפתע, מבלי רעש וצלצולים, בצעתי בתוכי את טקס "העברת המקל", והחזרתי את כל כובד האחריות לאדון הגדול. האדון הרי מכיר את ההלך כבר מגיל קטן, בטח הוא גם יודע את שמו וכתובתו. אז הוא דאג לו. הוא ידאג לו. כן. מעבר אבסורדי ממאת אחוזי אחריות – לאפס.
*
וכאן התחברתי בתוכי לשאלתי העתיקה: אתה האדון, אתה המכונה על ידי חסידיך "רופא חולים", האם אתה באמת דואג לו להלך? האם אתה רואה אותו בשעה שהוא רועד וכמעט נופל?
כיוון שהאדון לא פנה אלי לאשש או להכחיש את המיוחס לו, השתמשתי בשיטת "הפיכת הקובייה", והסתכלתי שוב על המפעל העצום שנקרא "בית חולים".
מאות ואלפי אנשי צוות פועלים בכל מופע שלו, רבים מהם אחרי שנים רבות של לימוד והכשרה. לעזרתם עומד ציוד רב, ומכשור ממוחשב ומתוחכם, וכן חומרים רבים ומגוונים, טבעיים, סינטטיים ומהונדסים. ללא ספק, מיליוני שנות אדם של חקר והתבוננות בטבע, מערכותיו וחוקיו, מרוכזים בתמצית ברחבי המפעל הזה. והמפעל נע בתנועתו הערנית והאינסופית, לילה כיום, אל מטרתו היחידה – לרפא אנשים. בעצם קיומו הוא שב ומודיע: 'מחלה' אינה בהכרח עובדה מוגמרת.
אז אולי למפעל הזה, ולטבע והמציאות התומכים בו, לזה בדיוק קוראים "רופא חולים".
*
חשבתי שוב על ההלך. אולי גם ההלך הזה, כמו בכל יום, קיבל גם היום, איזה בחורציק נחמד לעבור איתו את הכביש. תיכף אולי גם תבוא אשתו האהובה או נכדתו היקרה, וכמו בכל יום, תצעד איתו ביחד הביתה. אולי גם הוא, כמו כל אחד מאיתנו, מוקף בעזרים כאלה ואחרים כדי להתקיים.
ואולי הוא גם לא חייב להיות כזה בדיכאון כמו שחשבתי.
קוראים לו אלוקים, קוראים לה אבולוציה, או קוראים לו X.
האם אני מכיר אישית או ראיתי פעם אחד מהם ?!
האם יש לי דרך לדעת ולהוכיח אם זה נכון או לא נכון ?!
*
ואם לומר את האמת, שאלות על גרמי השמים והיסטוריית ארץ לא ממש מטרידות אותי.
השאלות המטרידות באמת הן: חשבון הבנק, הקורונה וההרטבה של הילד בלילה.
אז סתם להגיד ״בראשית ברא״ כי כך צריך להגיד ?
להגיד כי אבותי אמרו, לסמן V ולקוות לטוב ?
זה יבש, קלוש ומשעמם.
אולי פעם זה עבד. היום זה לא.
*
לאחרונה אני לומד להפוך את הקוביה. להתחיל לחפש בתוכי.
אז יש אותי, ומסביבי כל שאר המציאות (״השמים והארץ״).
וכמה שאלות משמעותיות יש לי שם.
השאלה הראשונה היא, האם המציאות ואני הננו רק תפזורת כשבינינו כמה נקודות חיכוך, או שאנחנו מארג אחד.
בינינו הרי אינסוף עימותים, אז אם אנו תפזורת, העימות הוא הגיוני. נפגשנו פה במקרה, כל אחד מושך לכיוון שלו. מי שינצח – יקח. אבל אם אנחנו מארג אחד, זה יהיה ממש לא נכון להלחם זה בזה.
שאלה שניה: במידה ואנו מארג אחד, הרי יש בינינו חיבור דינאמי כל שהוא, האם לחיבור הזה ישנה אינטליגנציה רגשית ?
ובמידה ויש לו, אז שאלת השאלות, האם יש בו אכפתיות וקשב ? האם הוא רואה אותי ?
כל זה מענין אותי מאוד כי זה יכול לפתור לי כמה בעיות. כמו חשבון הבנק. הקורונה. וההרטבה של הילד בלילה.
ואני לא רוצה תשובות של כן, כן וכן.
כאן לא יעזרו תאוריות, לא מילים יפות ולא אמונות נושנות.
כאן אני חייב ממש לראות בעיניים.
*
בינתיים אין לי תשובות מפתיעות. גם לא הישגים מרעישים.
אבל להפיכת הקוביה הזאת, ישנה משמעות גדולה אצלי.
לחפש קודם כל בפנים, מה חסר במציאות העמומה שלי.
ואז לראות האם התורה מציעה לי פתרון טוב ועובד לבעיה.
*
אולי דוד התכוון להציע משהו כזה כאשר אמר את המשפט האמיץ הבא:
אבל אז לשאול מי זה האתה הזה אליו אני מדבר. איפה הוא. מי הוא. איך הוא. האם הוא.
והדממה חוזרת אלי מציוץ הציפורים ומהירוק של העלים.
משב רוח קליל בבגדי, וזבובונים חגים מעלי.
אז אתה זה הטבע. כך אומר קול הפשרה שבי. מנסה לסגור את הפער. לחזור אל החוף הבטוח.
אבל לא עבור פשרות באתי עד הנה.
ומבטי קמוץ וגופי קפוץ והשעון על ידי מתקתק. עוד מעט צריך כבר לזוז. והאוטו חונה שם רחוק. מה איתו ?
והציפור לידי עוד מצייצת, והתאנים שם על העץ, האם הן עוד יבשילו אי פעם. האם הן גם חושבות על עצמן ?
ומי הוא האתה הזה. ומי הוא האני הזה. ולמה אני בכלל כותב את זה. הכל בשביל הבלוג אולי ?
וכדור השמש דופק לי על הראש. אזוז קצת לצל.
מולי הגשר העצום, זה שנבנה עבור הרכבת. חותך את הטבע. משתלב לא משתלב בו.
לידי אני שומע חסידים מתבודדים. מדברים עם עצמם על עצמם. מחפשים שם אבא.
ואיך אדע שאתה. ואבותי שככה אמרו לי. האם הם גם שאלו את עצמם איך נדע שאתה.
ורבבות שמסרו את חייהם עוד בחייהם עבורך, האם הם גם שאלו איך נדע שאתה ?
אודה ולא אבוש כי לא הייתי ביציאת מצרים, גם לא תחת ההר. לפחות לא זוכר את זה.
ובאומרי שמע ישראל אתה אלוקינו, אתה אחד, אם תאיר לי בפנס, שם פנימה, תעבור את הבניינים והרחובות של הפחדים והמגננות, תראה שם בברור את סימן השאלה. זה ששואל מי אמר שאתה.
ואני נותר אז לבדי. כי אין איש איתי. גם אין אתה איתי.
אבל האלקטרוניקה הזאת בה אני משתמש עכשיו, מי מניע אותה. והרוח והציפורים ולבבי הפועם, וכולנו שהתרכזנו כאן בסתם יום בהיר. אקרא לך אלוקים, אקרא לך אבולוציה, אקרא לך X.
אתה ה X נראה לי מְתָאֵם גדול. קצוות במערכת שלך יודעות זו על זו. אם זה קוונטים. אם זה סתם עננים.
אבל האם אתה קשוּב אדון תֵּאוּם ?!
אם רק יוחל התֵּאוּם הזה גם עלי, אסתנכרן מעט ביני לבין עצמי. קצת תֵּאוּם במשכורת, קצת תֵּאוּם בחדרי הלב, קצת תֵּאוּם והרמוניה בתוך הגוף.
אני רק ׳בעל חי׳, אולי קצת יותר מורכב. אבל קצת הרבה יותר חלש.
ושנה חולפת שנה גם באה. רוח סתיו קרירה כבר דופקת בחלונות.
פעם אולי החקלאיים הרגישו עכשיו התחלה. יִחֲלוּ.
פעם, הטבע זה כל מה שהיה.
אבל אנחנו רחוקים כל כך מהטבע הזה.
גרים בבנייני קומות על פיסת אדמה דלה, ועובדים למחיתנו מול מחשב בארגון וסידור מחדש של אלקטרונים.
במקום להתרגש מהאדום של העגבניה, אנו נואשים לירוק של הוואטסאפ.
אבל בסוף, הטבע הוא עדיין השולט פה. החום הקור, הDNA והאטום.
וכמובן המיקרוביולוגיה.
אם רק משהו קטן יזוז שם, שום גוגל כבר לא תעזור.
ובכל מקרה, בתורתך הסתרת מה יש בראשון לחודש השביעי הזה. דיברת רק על יום תרועה. ״
אז סיום או לא של מחזור טבע.
תתן או לא את התיאום המדויק שלך.
אנחנו נתקע בשופר. נוריד את הראש בדממה נוכח מציאותך X הקונקרטית.
תורה ואני 