בראשית ברא. אבל מה זה מענין אותי ?

בשבת קראנו שוב בתורה:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אלוקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ

ושוב ושוב אני תוהה,

למה זה בעצם משנה לי מי ברא את השמים ?

קוראים לו אלוקים, קוראים לה אבולוציה, או קוראים לו X.

האם אני מכיר אישית או ראיתי פעם אחד מהם ?!

האם יש לי דרך לדעת ולהוכיח אם זה נכון או לא נכון ?!

*

ואם לומר את האמת, שאלות על גרמי השמים והיסטוריית ארץ לא ממש מטרידות אותי.

השאלות המטרידות באמת הן: חשבון הבנק, הקורונה וההרטבה של הילד בלילה.

אז סתם להגיד ״בראשית ברא״ כי כך צריך להגיד ?

להגיד כי אבותי אמרו, לסמן V ולקוות לטוב ?

זה יבש, קלוש ומשעמם.

אולי פעם זה עבד. היום זה לא.

*

לאחרונה אני לומד להפוך את הקוביה. להתחיל לחפש בתוכי.

אז יש אותי, ומסביבי כל שאר המציאות (״השמים והארץ״).

וכמה שאלות משמעותיות יש לי שם.

השאלה הראשונה היא, האם המציאות ואני הננו רק תפזורת כשבינינו כמה נקודות חיכוך, או שאנחנו מארג אחד.

בינינו הרי אינסוף עימותים,
אז אם אנו תפזורת, העימות הוא הגיוני. נפגשנו פה במקרה, כל אחד מושך לכיוון שלו. מי שינצח – יקח.
אבל אם אנחנו מארג אחד, זה יהיה ממש לא נכון להלחם זה בזה.

שאלה שניה: במידה ואנו מארג אחד, הרי יש בינינו חיבור דינאמי כל שהוא, האם לחיבור הזה ישנה אינטליגנציה רגשית ?

ובמידה ויש לו, אז שאלת השאלות, האם יש בו אכפתיות וקשב ? האם הוא רואה אותי ?

כל זה מענין אותי מאוד כי זה יכול לפתור לי כמה בעיות. כמו חשבון הבנק. הקורונה. וההרטבה של הילד בלילה.

ואני לא רוצה תשובות של כן, כן וכן.

כאן לא יעזרו תאוריות, לא מילים יפות ולא אמונות נושנות.

כאן אני חייב ממש לראות בעיניים.

*

בינתיים אין לי תשובות מפתיעות. גם לא הישגים מרעישים.

אבל להפיכת הקוביה הזאת, ישנה משמעות גדולה אצלי.

לחפש קודם כל בפנים, מה חסר במציאות העמומה שלי.

ואז לראות האם התורה מציעה לי פתרון טוב ועובד לבעיה.

*

אולי דוד התכוון להציע משהו כזה כאשר אמר את המשפט האמיץ הבא:

טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה׳ ״

זו הזמנה מכיוון פחות צפוי. אין בה אמת אבסולוטית. גם לא הוכחות חד משמעיות.

זו הזמנה לטְעִימוֹת. קח. תבדוק מה זה מחולל אצלך.

לתגובות..

רועד, אבל שואל

מהי הארת פנים. האם אפשר להרגיש דבר כזה. או הכל קשקוש.

בטח. כשהרכב נוסע, כשהוא חדש, והדגם הוא דגם שווה, אז כותבים מאחורה ״תודה לך השם״, או ״איזה טוב השם״.

אבל מה קורה כשהכל מפסיק לעבוד או כשהכל עובד כל כך מדויק אבל – נגדך.

תשכב על הרצפה. תדפוק את הראש. תצרח וואההההה.

וכשאיש לא יענה לך, אז, תחזור אל תוך עצמך, אל תוך מה שנשאר ממך. ותשאל שוב למה אתה קיים בכלל.

*

ומי הוא אתה הזה ? האם אתה אתה ? אתה כשטוב, אתה כשרע, אתה בכלל ?!

איך דוד החליט ״ שאתה טוב ?

מה זה אומר טוב, שהכל מסתדר ? שהכל נהדר ?

ומה כשהכל נדפק, כשהכל רע, כשכלום לא עובד ?

יש סימטריה או אין ?

ומה אתה רוצה אז, שנשב ונסבול בשקט ? שנהיה אפאתיים ? שנפסיק להרגיש ? שנגיד כי צריך להגיד ?

ומה בכלל רצית ממני שם בקצוות, בורא האני, בורא הקצוות, לראות איך האני שלך נפגש עם הקצוות שלך ? באמת.

*

והנה לָמָה רועד:

(קהלת ה א)

מחשבות למוצאי יום כיפור

מוצאי יום כיפור. מנסה לאסוף את המחשבות ואת התחושות.

*

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם ״ זו נשמעת הבטחה מקסימה.

אתה לא דורש תשלום הוגן ולא תיקון מדוקדק לכל עיוות שלנו.

היוזמה היא שלך. אתה מבצע כפרה. אנחנו רק צריכים להיות שם בנוכחות. להאמין שזה קורה.

אבל כל שנה מחדש אני שואל, מה קורה שם באמת ?

מה זאת אומרת לכפר ? האם אתה יום אחד בשנה מוחק שם את פנקסי רשומותיך, כך, סתם, בינך לבינך ?

והיכן אני בסיפור ?

סתם להאמין בלב כי ישנה שם רשימת חובות אשר נמחקת פעם בשנה ?

ועם מה אני קם מחר בבוקר, להמשיך את ה׳אני׳ של אתמול, לפתוח ולמלא רשימה עבור שנה הבאה ?

לא. משהו פה עדיין לא מתיישב לי בראש.

*

אבל במקום להתרכז במה קורה אצלך, אולי אנסה לחשוב מה קרה אצלנו, כאן למטה.

מדוע עם ישראל בן שנות 2020 – שָׁבַת היום ? על מה ולמה נעצר כך סדר יומו ?

*

זה לוקח אותי למקום אחר לגמרי.

זהו אותו עם הסוחב על גבו 3000 שנה את מצוות ׳ברית מילה׳.

גם בני מזרח, גם בני מערב עדיין מקפידים לקחת כל תינוק בן יומו ומבלי להיוועץ בו, מבצעים בגופו ניתוח להסרה חלקית של איבר.

ללא בית חולים, ללא רופא מנתח וללא להחתים איש. מדובר באירוע של ׳בית כנסת׳, ובסיומו – סעודה חגיגית.

מה ההגיון בזה ?

שתי אפשרויות עולות לי בראש, הן נראות דומות אך קיצוניות ביותר:

או שמדובר בטפשות, תמימות ורוע. אין רשות היחיד. אין בחירה חופשית. אין זכויות לַתינוק חסר היכולת והאונים.

או שיָצוּק בנו בטחון עצמתי ביותר באיזה מימד נסתר. ואנו מוסרים עבורו באהבה את רשות היחיד, את זכויות הפרט ואת הבחירה החופשית.

האפשרות השניה נראית מתאימה יותר לאקלים שלנו.

נראה כי אנו חווים מימד שהוא לא אנחנו. אנו מעמידים אותו במרכז וחגים סביבו.

אנו מוסרים עבורו את עצמנו.

*

אולי כזה הוא יום כיפור,

אם כל השנה אנחנו המרכז ו׳הוא׳ הקישוט. מבקשים ממנו שיעזור כשצריך וישתוק כשלא צריך.

אז ליום אחד הפכנו את נקודת המוצא.

ליום אחד באנו להניח על השולחן את זה שאנו קטנים, חסרים, מפוזרים וממש לא מדויקים.

ליום אחד באנו לציין כמה כלום לא באמת מגיע לנו.

ובאותה נשימה ממש לתלות עינים, לבקש את רוחב הלב, לבקש את הסדר. לבקש את הדיוק.

ליום אחד מסרנו את עצמנו.

*

אולי לזה למצב הזה בנפש קוראים ׳מחילה וכפרה׳.

לתגובות

מחשבות לראש השנה

לרוץ לומר ׳אתה׳. זה הכי פשוט. ככה אני רגיל.

אבל אז לשאול מי זה האתה הזה אליו אני מדבר. איפה הוא. מי הוא. איך הוא. האם הוא.

והדממה חוזרת אלי מציוץ הציפורים ומהירוק של העלים.

משב רוח קליל בבגדי, וזבובונים חגים מעלי.

אז אתה זה הטבע. כך אומר קול הפשרה שבי. מנסה לסגור את הפער. לחזור אל החוף הבטוח.

אבל לא עבור פשרות באתי עד הנה.

ומבטי קמוץ וגופי קפוץ והשעון על ידי מתקתק. עוד מעט צריך כבר לזוז. והאוטו חונה שם רחוק. מה איתו ?

והציפור לידי עוד מצייצת, והתאנים שם על העץ, האם הן עוד יבשילו אי פעם. האם הן גם חושבות על עצמן ?

ומי הוא האתה הזה. ומי הוא האני הזה. ולמה אני בכלל כותב את זה. הכל בשביל הבלוג אולי ?

וכדור השמש דופק לי על הראש. אזוז קצת לצל.

מולי הגשר העצום, זה שנבנה עבור הרכבת. חותך את הטבע. משתלב לא משתלב בו.

לידי אני שומע חסידים מתבודדים. מדברים עם עצמם על עצמם. מחפשים שם אבא.

ואיך אדע שאתה. ואבותי שככה אמרו לי. האם הם גם שאלו את עצמם איך נדע שאתה.

ורבבות שמסרו את חייהם עוד בחייהם עבורך, האם הם גם שאלו איך נדע שאתה ?

אודה ולא אבוש כי לא הייתי ביציאת מצרים, גם לא תחת ההר. לפחות לא זוכר את זה.

ובאומרי שמע ישראל אתה אלוקינו, אתה אחד, אם תאיר לי בפנס, שם פנימה, תעבור את הבניינים והרחובות של הפחדים והמגננות, תראה שם בברור את סימן השאלה. זה ששואל מי אמר שאתה.

ואני נותר אז לבדי. כי אין איש איתי. גם אין אתה איתי.

אבל האלקטרוניקה הזאת בה אני משתמש עכשיו, מי מניע אותה. והרוח והציפורים ולבבי הפועם, וכולנו שהתרכזנו כאן בסתם יום בהיר.
אקרא לך אלוקים, אקרא לך אבולוציה, אקרא לך X.

אתה ה X נראה לי מְתָאֵם גדול. קצוות במערכת שלך יודעות זו על זו. אם זה קוונטים. אם זה סתם עננים.

אבל האם אתה קשוּב אדון תֵּאוּם ?!

אם רק יוחל התֵּאוּם הזה גם עלי, אסתנכרן מעט ביני לבין עצמי.
קצת תֵּאוּם במשכורת, קצת תֵּאוּם בחדרי הלב, קצת תֵּאוּם והרמוניה בתוך הגוף.

אני רק ׳בעל חי׳, אולי קצת יותר מורכב. אבל קצת הרבה יותר חלש.

ושנה חולפת שנה גם באה. רוח סתיו קרירה כבר דופקת בחלונות.

פעם אולי החקלאיים הרגישו עכשיו התחלה. יִחֲלוּ.

פעם, הטבע זה כל מה שהיה.

אבל אנחנו רחוקים כל כך מהטבע הזה.

גרים בבנייני קומות על פיסת אדמה דלה, ועובדים למחיתנו מול מחשב בארגון וסידור מחדש של אלקטרונים.

במקום להתרגש מהאדום של העגבניה, אנו נואשים לירוק של הוואטסאפ.

אבל בסוף, הטבע הוא עדיין השולט פה. החום הקור, הDNA והאטום.

וכמובן המיקרוביולוגיה.

אם רק משהו קטן יזוז שם, שום גוגל כבר לא תעזור.

ובכל מקרה, בתורתך הסתרת מה יש בראשון לחודש השביעי הזה. דיברת רק על יום תרועה. ״

אז סיום או לא של מחזור טבע.

תתן או לא את התיאום המדויק שלך.

אנחנו נתקע בשופר. נוריד את הראש בדממה נוכח מציאותך X הקונקרטית.

נייחל להצצה קצת יותר משמעותית ממך.

תודה.

סליחה.

אוף. אני באמת קטן.

לתגובות..

הרבי שריגש אותי

"אבא תשמע מה היה היום בישיבה, רֶבּ בִּנְיָמִין החליף רצועות לתפילין שלו.
הוא סיפר לנו שהוא מרגיש עכשיו בן אדם חדש.
אז לכבוד זה, הוא עבר היום ילד ילד וחילק לכל אחד שוקולד "מקופלת".
כן, הוא עבר אחד אחד וחילק ביד לכל אחד !"

אני מקשיב לסיפור הזה ופתאום אני מרגיש כמה הוא מרגש אותי. הרבה זמן לא התרגשתי ככה.

"רֶבּ בִּנְיָמִין" הזה, שמעתי עליו עוד מילדותי, הוא היה נקרא "רֶבּ בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק".
לדידי, 'צַּדִּיק' במקרים כאלו בא בקונוטציה של חמוץ פנים, חמור סבר, כזה שאתה לא רוצה לפגוש אלא אם אין לך ברירה.

לא באמת הכרתי את 'רֶבּ בִּנְיָמִין' הזה, ואני מרגיש היום שהוא הפליא לעשות.

הוא לא תקע לילדים בשופר באוזניים, הוא גם לא הסביר להם כמה חשוב לקנות זכויות ליום הדין עם עוד מצווה, הוא לא השתמש בטקטיקות פדגוגיות נושנות אשר מטרתן להשיג מעשים, האיש פשוט היה מחובר לעצמו.
ועם העצמו הזה, עם התחושה הפשוטה של 'איזה כיף, יש לי רצועות חדשות לתפילין', הוא הלך לילדים והמיר להם אותה בשוקולד. כן "מקופלת", פשוט כזה. כזה שהרבי מחלק ביד לכל אחד.

ואין לי ספק, הילדים האלו בני ה- 2020 בטוח חייכו לעצמם. מה הקשר עכשיו "מקופלת". מה הקשר "בן אדם חדש" בגלל רצועות של תפילין.

אבל הנה אני זכיתי לשמוע את הסיפור הזה בערב. אז זה כנראה נגע בילד.

ושמישהו יגיד לי, איפה החיבור הפשוט הזה. איפה החכם שיחליף כבר את כל הסימבוליקה הזו של אלול ויום הדין בחיבור פשוט, כזה בטעם של שוקולד, כזה שגם הילדים שבתוכנו יסכימו "לקנות".

לתגובות

אשת יפת תואר, ועל אבא ואמא ברגע של טירוף

י כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אלקיך בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ
יא וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה
יב וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ
יג וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה
יד וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ
(דברים כא פסוקים י-יד)

חייל חוזר מן הקרב, שיכור ניצחון, עטור תהילה, אויביו ניתנו בידו, ואחריו הוא מוביל את שבוייו.

אבל זה לא הכל, קרה שם עוד משהו, הוא ראה בשבי אשה יפה וחשק בה.

ככה סתם. ראה וחשק.

אך כנראה לא סתם, כי במקרה המיוחד הזה, כך מסתבר, איש לא מנסה ״להנדס מחדש״ את פרץ רגשותיו.

באותה תורה המלמדת תמיד מה להרגיש ומה לחשוב, אותה תורה החותכת חד וחלק "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" |, כעת העמדה שונה.
מבלי לבוא בטענות, ומבלי לדקור ולהכאיב עם השאלה אם נכון או לא המקום שהגיע אליו הלוחם הנרגש, העיסוק הוא בדבר אחד: להכניס את התפרצות הגעש הזו לתוך סדר. להצליח להביא אותה הביתה.
ובמקרה הצורך, גם ללמד איך לסיים את הקשר הזה מבלי להתעלל.

*

אולי גם רגעים של טירוף ואיבוד גבולות, רגעים בהם רוח סערה וים גועש עלולים להפוך ברגע את האדם לחית טרף, לאבד את סדר חייו ואת מוסריותו, גם אותם אפשר להכניס הביתה, גם להם יש אבא ואמא. כאלה, אוהבים. כאלה שלא נבהלים.

אני חושב לרגע, על הילד המטורף שבי, ורגע אחרי על האבא שהייתי רוצה לתת לילדי שלי.

איך קוראים לו באמת ?

קָרוֹב ה׳ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת (תהלים קמה יח)

הבטחה משמעותית ואמיצה השאיר כאן דוד:
מי שלא יקרא לו, מתי שלא יקרא לו, ה׳ יהיה קרוב אליו, רק שיקרא לו באמת.

נשמע מקסים, לקבל קרבה מהאדון הגדול לפי קריאה.
האם יש מתנה טובה יותר שהיצור האנושי יכול לאחל לעצמו ?

אבל מה זה לקרוא ׳באמת׳, האם אפשר לקרוא לו אבל לא באמת ?

*              *

אתה, משום מקום, צונח לתוך הוויה, פשוט צץ בתוכה.

אתה מתחיל את חייך חלש וזערורי בגודל כאפונה, שוחה להנאתך במי שפיר, ומשם בקצב מהיר אתה גדל ומתפתח עד למימדים עצומים של ׳כל יכול׳.
לבסוף אתה מייצר בעצמך חיים, קונה נכסים, משייט בכבישים, וטס באוויר.

וההוויה עדיין דוממת לצדך, מתאמת עבורך את המזון ואת הדלק שיהיה זמין, נלחמת בתוך הדם שלך בַּחיידקים הפולשים, מציבה את השמש שתאיר לך בבוקר, מזרימה לך הביתה מים בכוחות שלובים ואוספת את הפסולת אחריך.

*

אבל לפעמים משהו בחייך מציק או מעיק, משהו לא בדיוק זורם לפי התכנית המקורית, משהו בדיוקים של ההוויה נראה מזויף, או דווקא מדויק אבל לרעתך.

אם אתה דתי, בטח שמעת, יש כמו ׳שירות לקוחות׳, קוראים לזה ׳תפילה׳.
אז אתה פונה בתפילה וזועק על המהומה.

אבל האם תמיד עונים לך שם ? האם האם באמת הם ״עושים הכל לשביעות רצון הלקוח״ ?
לא בטוח. כאן זה לא אמריקה.

*

אולי לכאן בא דוד עם הבטחתו המפתיעה.

אפשר לבקש ממנו ואפשר לבקש אותו.

אתה יכול לפנות אל האדון ולבקש ממנו ״בבקשה, סדר לי את הבעיה עם העבודה״.
אתה בארצך – קיים, הוא במרומו – קיים, אבל מה לעשות אתה חלש וצריך עזרה, אז אתה פונה לבעל היכולת ומבקש ממנו.
זה אמנם הליך בריא וטוב לפנות אליו, אבל לא בטוח עובד.

אבל אתה יכול לרגע לחזור לגודל האפונה שבך, למקום שאין ׳אותך׳ כל כך, ולבקש אותו:
״איפה נעלמת המְתָאֵם הגדול ? היכן איבדתי אותך ?״
״האטום, הפרוטון והDNA נעים בי כל כך במדויק, הדיוק זורם בעורקי וחג מסביבי, אז מה התפזר לי שם בעבודה, מה פיספסתי בדרך ?!״
״שוב אלי עם היופי, הדיוק והתיאום המושלם שלך״

אולי קריאה כזאת נקראת ׳יקראוהו׳ – לקרוא אותו.
ואולי עליה הבטיח דוד מנסיונו.

שווה כנראה לנסות גם..

לתגובות
עוד..

תמונה3

על בִּלְעָם ועל חוסר קֶשֶׁב

ביחס לדמויות אחרות המוזכרות בתורה, בִּלְעָם נראה טיפוס מזַן נדיר.
הוא אינו שייך לעם ישראל, ואף על פי כן יש לו קשר ישיר עם אלוקים,
הוא לא יעשה שום דבר משמעותי בלי לקבל רשות מאלוקים,
אם תהיה לו שאלה, הוא יודע כי בלילה אלוקים יתגלה ויפתור לו אותה,
הוא יודע לנהל שיח שלם גם עם אתון, לראות מלאך אלוקים ניצב לנגדו בדרך, ולהגיד ״חטאתי״ מיד כשנתפס בטעותו.
הוא מקריב קרבנות לאלוקים, ואז שומע ממנו דברי נבואה ומצווה לאומרם לבָּלָק.

*

אבל זה רק מצד אחד.
כי מצד שני, האלוקים של בִּלְעָם הוא מאוד מטושטש, ואחד שלא בדיוק יודע הכל.
הוא אמנם יודע כי באו אנשים לבלעם, אבל בלעם צריך להסביר לו מי האנשים האלה, לתווך ולפרש לו את המציאות.

תשובותיו של אלוקים, גם הם לא לגמרי עקביות,
בתחילה הוא אומר לא ללכת עם האנשים האלו, ולא לקלל את העם,
אחר כך, לנוכח שרים רבים ונכבדים מהראשונים, הוא אומר כן ללכת.
אחרי שבלעם מתחיל ללכת, בא מלאך האלוקים, עומד בדרך ומפריע לו ללכת,
וכשבלעם ישאל אותו האם לחזור, הוא יגיד לו להמשיך ללכת.

איזה מין אלוקים היה לבלעם,
האם זה אותו אלוקים שאמר על עצמו ״לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב״ (במדבר כג יט) ?

*

אבל במחשבה שלישית, אולי בלעם הזמין לעצמו את האלוקים הזה בדיוק.

בדבר אחד נראה כי בלעם נוהג בעקביות: בחוסר קֶשֶׁב.

הוא מדבר עם האלוקים על איזה ״עָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם״(…), אבל מתעלם לגמרי מחלקו של האלוקים בזה.
מצרים, | יתרו | ואנשי כנען | ידעו כי יציאת מצרים היא מעשה אלוקים, ודווקא בלעם מתעלם.

אלוקים אומר לו בברור, ״לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא״ (במדבר כב יב), אבל הוא לא קשוב.
הוא גם בוחר להסתיר את זה ולשליחים הממתינים לו הוא רק אומר: ״מֵאֵן ה׳ לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם״ (במדבר כב יג)
בכך הוא גורם לבלק לשלוח שרים רבים ונכבדים, ואז מנסה לשאול מחדש אם ללכת.

אלוקים אומר לו ״וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה״ (במדבר כב כ), אבל הוא עדיין בוחר ללכת, אולי ימצא את הדרך לקלל.

האתון אשר שירתה אותו בנאמנות מעולם, פתאום מתנהגת באופן משונה ביותר, היא סוטה מהדרך, לוחצת אותו אל הקיר, רובצת תחתיה, אבל הוא לא קשוב, הוא מכה, מכה, ושוב מכה.
היא פותחת את פיה ושואלת, למה אתה מכה אותי, אבל הוא לא נבהל, רק מחפש את החרב כדי להעניש ולהרוג אותה.

הוא רואה מלאך מול עיניו עם חרבו שלופה, אך עדיין לא יסוב על עקבותיו, רק ישאל, בתום, האם לחזור ?! הרי אמרו לי ללכת.

לבסוף הוא מגיע לבלק, ושם עם אמצעי חזק ביותר – קרבנות, הוא מנסה לקלל.

*

הוא במקום הכי קרוב לאלוקים, אבל מתנהל בחוסר קשב מוחלט, 
במקום ללכת אחרי האלוקים, הוא מוביל את האלוקים אליו, ואלוקים, למרבה הפלא, מאפשר ומאפשר.

מאפשר, אבל לא ממש באמת, לבסוף בלעם יגיד בדיוק את מה שישים אלוקים בפיו, ויחזור הביתה בבושת פנים.
חוסר הקשב יחזור אליו: ״וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם״ (יהושע כד י).

וסופו, ״וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב״ (במדבר לא ח),
הוא עצמו כבר חיפש בעבר חרב כדי להרוג את אתונו שהיתה לדעתו לא קשובה,
המלאך מהדרך, גם הוא אחז חרב, לימד אותו שהוא זה שאינו קשוב,
לבסוף לא נותרה ברירה, בהעדר קשב, מסתבר, שפת החרב מובנת יותר.

לתגובות
להכיר עוד..

תמונה1(יהושע כד י)

על כָּלֵב, וכשנשאר רק ׳אלוקים על הנייר׳

פרט אחד התחדד לי לאחרונה בדמותו של כָּלֵב – המרגל משבט יהודה, וב׳אנטי תזה׳ שהוא הציג למול חבריו – עשרת המרגלים.

המרגלים התבקשו על ידי משה לבדוק את חוזק העם היושב בארץ ואת חוזק הערים, הם בדקו וחזרו עם תשובות קשות.
תוך כדי מסירת העובדות למשה, כָּלֵב משתיק את חבריו ויוזם ויכוח בנושא יכולת העם להילחם ולכבוש את הארץ.
כָּלֵב אומר:

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ (במדבר יג ל)

 ואילו חבריו עונים:

לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג לא)

הוא בעצם היה אחד מהם, ראה מה שכולם ראו, ויותר, הוא היחיד שהגיע עד חברון מקום מגורי הענקים, עמד מול הפחד, ראה אותו עין בעין, ודווקא הוא קם ואומר: עָלֹה נַעֲלֶה, יָכוֹל נוּכַל.

ניסיתי להבין ׳מאילו חומרים׳ עשויה התגובה הזו של כָּלֵב, מנין האומץ והבטחון הפנימי, ומנין היכולת לעמוד אחד מול כולם.

*

במחשבה ראשונה, זה נראה אופייני לאיש גיבור משבט יהודה, שבט המלוכה.
אבל התורה עצמה נותנת לכָּלֵב מימד נוסף:

וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי  (במדבר יד כד)

כָּלֵב מתואר כ׳עבד ה׳׳, תיאור נדיר שככל הנראה שמור בתורה רק למשה רבינו.
כָּלֵב מביא אתו ׳רוח אחרת׳, ועם זה הוא ממלא איזה רֵיק – ״וימלא אחרי״.

איך עבד ה׳ פותר בעיות כאלו, מה היא הרוח האחרת הזאת, ומה הוא הריק שהוא ממלא ?

*

המידע הגולמי שהביאו המרגלים הגיע דוקר, הוא הכיל פער מובנה.
מצד אחד אלוקים אומר:

רְאֵה נָתַן ה׳ אלקיך לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ .. אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת (דברים א כא)

מצד שני העם עז, הערים בצורות וגדולות מאוד, ומלמעלה צופים ילידי הענק.
אלוקים לא השאיר בעולם תשובה לשאלה הזאת. מטעם הכמוס עמו, הוא השאיר את המציאות חצויה, אלו שנכחו שם חוזרים עם חוויה של חולשה מול כח ועוצמה, הם מרגישים כמו נמלים מול ענקים, ואיש מלבדם שלא היה שם בעצמו, לא יכול לגשר על הפער הזה. גם לא משה.

אבל כָּלֵב לא הרגיש ככה. לכָּלֵב היתה תחושת בטחון, והוא מסביר בעצמו מנין הבטחון.
מאוחר יותר, בדיבור משותף עם יהושע הוא אומר:

אִם חָפֵץ בָּנוּ ה׳ וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ (במדבר יד ח)

ובאותו דפוס, גם 45 שנה אחרי, בעומדו על מפתן הארץ, שריד אחרון לדור מדבר, הוא מבקש מאת יהושע – המנהיג החדש את חברון שהובטחה לו, ואומר:

כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי ה׳ אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ (יהושע יד יב)

*

ערים גדולות ובצורות זו עובדה, אנשים ענקיים זו עובדה, אבל בכדי לקבוע אם אפשר או אי אפשר לְנַצֵּחַ, השאלה היא מי זה אתה, עם מה אתה בא, מי הוא הצבא שלך, מהי תודעת הכח שלך, ומהי ההערכה העצמית שלך.
כאן לא יעזרו הצהרות, ולא מילים יפות.

כָּלֵב שילב את האלוקים עמוק לתוך המציאות, הוא חווה בתוך תוכו מציאות אינטגרלית אחת של נוכחות אלוקית עם עוצמה וכח, מציאות אחידה שבה הם, עם הנוודים קם ומנצח. ומכאן המשפט העצמתי עָלֹה נַעֲלֶה.. כִּי יָכוֹל נוּכַל.

עַם ישראל כבר למד קודם איך להתיחס לפערים במציאות, הם ראו כי גם מצרים המַעֲצָמָה היא לא באמת ׳כל יכולה׳, הם ראו איך ים עצום וגועש פתאום משתתק ומתפרק, ובמדבר הגדול והנורא הם קיבלו מגורים, אוכל ומים.
אבל עדיין ברגעים קשים אלו, נוכח הפער במציאות שנגלה להם, נשאר להם רק ״אלוקים על הנייר״.

ושם הופיע כלב, לקח את הידיעות האלו עמוק אל תוך הלב, שילב אותם עם הפער המובנה שהציגו העובדות, וראה מציאות אחת אחידה. מציאות של כח ועוצמה.
ועם זה הגיע אל משה ברגע של חוסר אונים, להושיט חבל הצלה לעם האובד בפחדיו.

תמונה1

לתגובות

להכיר עוד..