על בִּלְעָם ועל חוסר קֶשֶׁב

ביחס לדמויות אחרות המוזכרות בתורה, בִּלְעָם נראה טיפוס מזַן נדיר.
הוא אינו שייך לעם ישראל, ואף על פי כן יש לו קשר ישיר עם אלוקים,
הוא לא יעשה שום דבר משמעותי בלי לקבל רשות מאלוקים,
אם תהיה לו שאלה, הוא יודע כי בלילה אלוקים יתגלה ויפתור לו אותה,
הוא יודע לנהל שיח שלם גם עם אתון, לראות מלאך אלוקים ניצב לנגדו בדרך, ולהגיד ״חטאתי״ מיד כשנתפס בטעותו.
הוא מקריב קרבנות לאלוקים, ואז שומע ממנו דברי נבואה ומצווה לאומרם לבָּלָק.

*

אבל זה רק מצד אחד.
כי מצד שני, האלוקים של בִּלְעָם הוא מאוד מטושטש, ואחד שלא בדיוק יודע הכל.
הוא אמנם יודע כי באו אנשים לבלעם, אבל בלעם צריך להסביר לו מי האנשים האלה, לתווך ולפרש לו את המציאות.

תשובותיו של אלוקים, גם הם לא לגמרי עקביות,
בתחילה הוא אומר לא ללכת עם האנשים האלו, ולא לקלל את העם,
אחר כך, לנוכח שרים רבים ונכבדים מהראשונים, הוא אומר כן ללכת.
אחרי שבלעם מתחיל ללכת, בא מלאך האלוקים, עומד בדרך ומפריע לו ללכת,
וכשבלעם ישאל אותו האם לחזור, הוא יגיד לו להמשיך ללכת.

איזה מין אלוקים היה לבלעם,
האם זה אותו אלוקים שאמר על עצמו ״לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב״ (במדבר כג יט) ?

*

אבל במחשבה שלישית, אולי בלעם הזמין לעצמו את האלוקים הזה בדיוק.

בדבר אחד נראה כי בלעם נוהג בעקביות: בחוסר קֶשֶׁב.

הוא מדבר עם האלוקים על איזה ״עָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם״(…), אבל מתעלם לגמרי מחלקו של האלוקים בזה.
מצרים, | יתרו | ואנשי כנען | ידעו כי יציאת מצרים היא מעשה אלוקים, ודווקא בלעם מתעלם.

אלוקים אומר לו בברור, ״לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא״ (במדבר כב יב), אבל הוא לא קשוב.
הוא גם בוחר להסתיר את זה ולשליחים הממתינים לו הוא רק אומר: ״מֵאֵן ה׳ לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם״ (במדבר כב יג)
בכך הוא גורם לבלק לשלוח שרים רבים ונכבדים, ואז מנסה לשאול מחדש אם ללכת.

אלוקים אומר לו ״וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה״ (במדבר כב כ), אבל הוא עדיין בוחר ללכת, אולי ימצא את הדרך לקלל.

האתון אשר שירתה אותו בנאמנות מעולם, פתאום מתנהגת באופן משונה ביותר, היא סוטה מהדרך, לוחצת אותו אל הקיר, רובצת תחתיה, אבל הוא לא קשוב, הוא מכה, מכה, ושוב מכה.
היא פותחת את פיה ושואלת, למה אתה מכה אותי, אבל הוא לא נבהל, רק מחפש את החרב כדי להעניש ולהרוג אותה.

הוא רואה מלאך מול עיניו עם חרבו שלופה, אך עדיין לא יסוב על עקבותיו, רק ישאל, בתום, האם לחזור ?! הרי אמרו לי ללכת.

לבסוף הוא מגיע לבלק, ושם עם אמצעי חזק ביותר – קרבנות, הוא מנסה לקלל.

*

הוא במקום הכי קרוב לאלוקים, אבל מתנהל בחוסר קשב מוחלט, 
במקום ללכת אחרי האלוקים, הוא מוביל את האלוקים אליו, ואלוקים, למרבה הפלא, מאפשר ומאפשר.

מאפשר, אבל לא ממש באמת, לבסוף בלעם יגיד בדיוק את מה שישים אלוקים בפיו, ויחזור הביתה בבושת פנים.
חוסר הקשב יחזור אליו: ״וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם״ (יהושע כד י).

וסופו, ״וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב״ (במדבר לא ח),
הוא עצמו כבר חיפש בעבר חרב כדי להרוג את אתונו שהיתה לדעתו לא קשובה,
המלאך מהדרך, גם הוא אחז חרב, לימד אותו שהוא זה שאינו קשוב,
לבסוף לא נותרה ברירה, בהעדר קשב, מסתבר, שפת החרב מובנת יותר.

לתגובות
להכיר עוד..

תמונה1(יהושע כד י)

על כָּלֵב, וכשנשאר רק ׳אלוקים על הנייר׳

פרט אחד התחדד לי לאחרונה בדמותו של כָּלֵב – המרגל משבט יהודה, וב׳אנטי תזה׳ שהוא הציג למול חבריו – עשרת המרגלים.

המרגלים התבקשו על ידי משה לבדוק את חוזק העם היושב בארץ ואת חוזק הערים, הם בדקו וחזרו עם תשובות קשות.
תוך כדי מסירת העובדות למשה, כָּלֵב משתיק את חבריו ויוזם ויכוח בנושא יכולת העם להילחם ולכבוש את הארץ.
כָּלֵב אומר:

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ (במדבר יג ל)

 ואילו חבריו עונים:

לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג לא)

הוא בעצם היה אחד מהם, ראה מה שכולם ראו, ויותר, הוא היחיד שהגיע עד חברון מקום מגורי הענקים, עמד מול הפחד, ראה אותו עין בעין, ודווקא הוא קם ואומר: עָלֹה נַעֲלֶה, יָכוֹל נוּכַל.

ניסיתי להבין ׳מאילו חומרים׳ עשויה התגובה הזו של כָּלֵב, מנין האומץ והבטחון הפנימי, ומנין היכולת לעמוד אחד מול כולם.

*

במחשבה ראשונה, זה נראה אופייני לאיש גיבור משבט יהודה, שבט המלוכה.
אבל התורה עצמה נותנת לכָּלֵב מימד נוסף:

וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי  (במדבר יד כד)

כָּלֵב מתואר כ׳עבד ה׳׳, תיאור נדיר שככל הנראה שמור בתורה רק למשה רבינו.
כָּלֵב מביא אתו ׳רוח אחרת׳, ועם זה הוא ממלא איזה רֵיק – ״וימלא אחרי״.

איך עבד ה׳ פותר בעיות כאלו, מה היא הרוח האחרת הזאת, ומה הוא הריק שהוא ממלא ?

*

המידע הגולמי שהביאו המרגלים הגיע דוקר, הוא הכיל פער מובנה.
מצד אחד אלוקים אומר:

רְאֵה נָתַן ה׳ אלקיך לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ .. אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת (דברים א כא)

מצד שני העם עז, הערים בצורות וגדולות מאוד, ומלמעלה צופים ילידי הענק.
אלוקים לא השאיר בעולם תשובה לשאלה הזאת. מטעם הכמוס עמו, הוא השאיר את המציאות חצויה, אלו שנכחו שם חוזרים עם חוויה של חולשה מול כח ועוצמה, הם מרגישים כמו נמלים מול ענקים, ואיש מלבדם שלא היה שם בעצמו, לא יכול לגשר על הפער הזה. גם לא משה.

אבל כָּלֵב לא הרגיש ככה. לכָּלֵב היתה תחושת בטחון, והוא מסביר בעצמו מנין הבטחון.
מאוחר יותר, בדיבור משותף עם יהושע הוא אומר:

אִם חָפֵץ בָּנוּ ה׳ וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ (במדבר יד ח)

ובאותו דפוס, גם 45 שנה אחרי, בעומדו על מפתן הארץ, שריד אחרון לדור מדבר, הוא מבקש מאת יהושע – המנהיג החדש את חברון שהובטחה לו, ואומר:

כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי ה׳ אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ (יהושע יד יב)

*

ערים גדולות ובצורות זו עובדה, אנשים ענקיים זו עובדה, אבל בכדי לקבוע אם אפשר או אי אפשר לְנַצֵּחַ, השאלה היא מי זה אתה, עם מה אתה בא, מי הוא הצבא שלך, מהי תודעת הכח שלך, ומהי ההערכה העצמית שלך.
כאן לא יעזרו הצהרות, ולא מילים יפות.

כָּלֵב שילב את האלוקים עמוק לתוך המציאות, הוא חווה בתוך תוכו מציאות אינטגרלית אחת של נוכחות אלוקית עם עוצמה וכח, מציאות אחידה שבה הם, עם הנוודים קם ומנצח. ומכאן המשפט העצמתי עָלֹה נַעֲלֶה.. כִּי יָכוֹל נוּכַל.

עַם ישראל כבר למד קודם איך להתיחס לפערים במציאות, הם ראו כי גם מצרים המַעֲצָמָה היא לא באמת ׳כל יכולה׳, הם ראו איך ים עצום וגועש פתאום משתתק ומתפרק, ובמדבר הגדול והנורא הם קיבלו מגורים, אוכל ומים.
אבל עדיין ברגעים קשים אלו, נוכח הפער במציאות שנגלה להם, נשאר להם רק ״אלוקים על הנייר״.

ושם הופיע כלב, לקח את הידיעות האלו עמוק אל תוך הלב, שילב אותם עם הפער המובנה שהציגו העובדות, וראה מציאות אחת אחידה. מציאות של כח ועוצמה.
ועם זה הגיע אל משה ברגע של חוסר אונים, להושיט חבל הצלה לעם האובד בפחדיו.

תמונה1

לתגובות

להכיר עוד..