מוצאי יום כיפור. מנסה לאסוף את המחשבות ואת התחושות.
*
כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם ״ זו נשמעת הבטחה מקסימה.
אתה לא דורש תשלום הוגן ולא תיקון מדוקדק לכל עיוות שלנו.
היוזמה היא שלך. אתה מבצע כפרה. אנחנו רק צריכים להיות שם בנוכחות. להאמין שזה קורה.
אבל כל שנה מחדש אני שואל, מה קורה שם באמת ?
מה זאת אומרת לכפר ? האם אתה יום אחד בשנה מוחק שם את פנקסי רשומותיך, כך, סתם, בינך לבינך ?
והיכן אני בסיפור ?
סתם להאמין בלב כי ישנה שם רשימת חובות אשר נמחקת פעם בשנה ?
ועם מה אני קם מחר בבוקר, להמשיך את ה׳אני׳ של אתמול, לפתוח ולמלא רשימה עבור שנה הבאה ?
לא. משהו פה עדיין לא מתיישב לי בראש.
*
אבל במקום להתרכז במה קורה אצלך, אולי אנסה לחשוב מה קרה אצלנו, כאן למטה.
מדוע עם ישראל בן שנות 2020 – שָׁבַת היום ? על מה ולמה נעצר כך סדר יומו ?
*
זה לוקח אותי למקום אחר לגמרי.
זהו אותו עם הסוחב על גבו 3000 שנה את מצוות ׳ברית מילה׳.
גם בני מזרח, גם בני מערב עדיין מקפידים לקחת כל תינוק בן יומו ומבלי להיוועץ בו, מבצעים בגופו ניתוח להסרה חלקית של איבר.
ללא בית חולים, ללא רופא מנתח וללא להחתים איש. מדובר באירוע של ׳בית כנסת׳, ובסיומו – סעודה חגיגית.
מה ההגיון בזה ?
שתי אפשרויות עולות לי בראש, הן נראות דומות אך קיצוניות ביותר:
או שמדובר בטפשות, תמימות ורוע. אין רשות היחיד. אין בחירה חופשית. אין זכויות לַתינוק חסר היכולת והאונים.
או שיָצוּק בנו בטחון עצמתי ביותר באיזה מימד נסתר. ואנו מוסרים עבורו באהבה את רשות היחיד, את זכויות הפרט ואת הבחירה החופשית.
האפשרות השניה נראית מתאימה יותר לאקלים שלנו.
נראה כי אנו חווים מימד שהוא לא אנחנו. אנו מעמידים אותו במרכז וחגים סביבו.
אנו מוסרים עבורו את עצמנו.
*
אולי כזה הוא יום כיפור,
אם כל השנה אנחנו המרכז ו׳הוא׳ הקישוט. מבקשים ממנו שיעזור כשצריך וישתוק כשלא צריך.
אז ליום אחד הפכנו את נקודת המוצא.
ליום אחד באנו להניח על השולחן את זה שאנו קטנים, חסרים, מפוזרים וממש לא מדויקים.
ליום אחד באנו לציין כמה כלום לא באמת מגיע לנו.
ובאותה נשימה ממש לתלות עינים, לבקש את רוחב הלב, לבקש את הסדר. לבקש את הדיוק.
ליום אחד מסרנו את עצמנו.
*
אולי לזה למצב הזה בנפש קוראים ׳מחילה וכפרה׳.
תורה ואני 