מחשבות למוצאי יום כיפור

מוצאי יום כיפור. מנסה לאסוף את המחשבות ואת התחושות.

*

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם ״ זו נשמעת הבטחה מקסימה.

אתה לא דורש תשלום הוגן ולא תיקון מדוקדק לכל עיוות שלנו.

היוזמה היא שלך. אתה מבצע כפרה. אנחנו רק צריכים להיות שם בנוכחות. להאמין שזה קורה.

אבל כל שנה מחדש אני שואל, מה קורה שם באמת ?

מה זאת אומרת לכפר ? האם אתה יום אחד בשנה מוחק שם את פנקסי רשומותיך, כך, סתם, בינך לבינך ?

והיכן אני בסיפור ?

סתם להאמין בלב כי ישנה שם רשימת חובות אשר נמחקת פעם בשנה ?

ועם מה אני קם מחר בבוקר, להמשיך את ה׳אני׳ של אתמול, לפתוח ולמלא רשימה עבור שנה הבאה ?

לא. משהו פה עדיין לא מתיישב לי בראש.

*

אבל במקום להתרכז במה קורה אצלך, אולי אנסה לחשוב מה קרה אצלנו, כאן למטה.

מדוע עם ישראל בן שנות 2020 – שָׁבַת היום ? על מה ולמה נעצר כך סדר יומו ?

*

זה לוקח אותי למקום אחר לגמרי.

זהו אותו עם הסוחב על גבו 3000 שנה את מצוות ׳ברית מילה׳.

גם בני מזרח, גם בני מערב עדיין מקפידים לקחת כל תינוק בן יומו ומבלי להיוועץ בו, מבצעים בגופו ניתוח להסרה חלקית של איבר.

ללא בית חולים, ללא רופא מנתח וללא להחתים איש. מדובר באירוע של ׳בית כנסת׳, ובסיומו – סעודה חגיגית.

מה ההגיון בזה ?

שתי אפשרויות עולות לי בראש, הן נראות דומות אך קיצוניות ביותר:

או שמדובר בטפשות, תמימות ורוע. אין רשות היחיד. אין בחירה חופשית. אין זכויות לַתינוק חסר היכולת והאונים.

או שיָצוּק בנו בטחון עצמתי ביותר באיזה מימד נסתר. ואנו מוסרים עבורו באהבה את רשות היחיד, את זכויות הפרט ואת הבחירה החופשית.

האפשרות השניה נראית מתאימה יותר לאקלים שלנו.

נראה כי אנו חווים מימד שהוא לא אנחנו. אנו מעמידים אותו במרכז וחגים סביבו.

אנו מוסרים עבורו את עצמנו.

*

אולי כזה הוא יום כיפור,

אם כל השנה אנחנו המרכז ו׳הוא׳ הקישוט. מבקשים ממנו שיעזור כשצריך וישתוק כשלא צריך.

אז ליום אחד הפכנו את נקודת המוצא.

ליום אחד באנו להניח על השולחן את זה שאנו קטנים, חסרים, מפוזרים וממש לא מדויקים.

ליום אחד באנו לציין כמה כלום לא באמת מגיע לנו.

ובאותה נשימה ממש לתלות עינים, לבקש את רוחב הלב, לבקש את הסדר. לבקש את הדיוק.

ליום אחד מסרנו את עצמנו.

*

אולי לזה למצב הזה בנפש קוראים ׳מחילה וכפרה׳.

לתגובות

איך קוראים לו באמת ?

קָרוֹב ה׳ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת (תהלים קמה יח)

הבטחה משמעותית ואמיצה השאיר כאן דוד:
מי שלא יקרא לו, מתי שלא יקרא לו, ה׳ יהיה קרוב אליו, רק שיקרא לו באמת.

נשמע מקסים, לקבל קרבה מהאדון הגדול לפי קריאה.
האם יש מתנה טובה יותר שהיצור האנושי יכול לאחל לעצמו ?

אבל מה זה לקרוא ׳באמת׳, האם אפשר לקרוא לו אבל לא באמת ?

*              *

אתה, משום מקום, צונח לתוך הוויה, פשוט צץ בתוכה.

אתה מתחיל את חייך חלש וזערורי בגודל כאפונה, שוחה להנאתך במי שפיר, ומשם בקצב מהיר אתה גדל ומתפתח עד למימדים עצומים של ׳כל יכול׳.
לבסוף אתה מייצר בעצמך חיים, קונה נכסים, משייט בכבישים, וטס באוויר.

וההוויה עדיין דוממת לצדך, מתאמת עבורך את המזון ואת הדלק שיהיה זמין, נלחמת בתוך הדם שלך בַּחיידקים הפולשים, מציבה את השמש שתאיר לך בבוקר, מזרימה לך הביתה מים בכוחות שלובים ואוספת את הפסולת אחריך.

*

אבל לפעמים משהו בחייך מציק או מעיק, משהו לא בדיוק זורם לפי התכנית המקורית, משהו בדיוקים של ההוויה נראה מזויף, או דווקא מדויק אבל לרעתך.

אם אתה דתי, בטח שמעת, יש כמו ׳שירות לקוחות׳, קוראים לזה ׳תפילה׳.
אז אתה פונה בתפילה וזועק על המהומה.

אבל האם תמיד עונים לך שם ? האם האם באמת הם ״עושים הכל לשביעות רצון הלקוח״ ?
לא בטוח. כאן זה לא אמריקה.

*

אולי לכאן בא דוד עם הבטחתו המפתיעה.

אפשר לבקש ממנו ואפשר לבקש אותו.

אתה יכול לפנות אל האדון ולבקש ממנו ״בבקשה, סדר לי את הבעיה עם העבודה״.
אתה בארצך – קיים, הוא במרומו – קיים, אבל מה לעשות אתה חלש וצריך עזרה, אז אתה פונה לבעל היכולת ומבקש ממנו.
זה אמנם הליך בריא וטוב לפנות אליו, אבל לא בטוח עובד.

אבל אתה יכול לרגע לחזור לגודל האפונה שבך, למקום שאין ׳אותך׳ כל כך, ולבקש אותו:
״איפה נעלמת המְתָאֵם הגדול ? היכן איבדתי אותך ?״
״האטום, הפרוטון והDNA נעים בי כל כך במדויק, הדיוק זורם בעורקי וחג מסביבי, אז מה התפזר לי שם בעבודה, מה פיספסתי בדרך ?!״
״שוב אלי עם היופי, הדיוק והתיאום המושלם שלך״

אולי קריאה כזאת נקראת ׳יקראוהו׳ – לקרוא אותו.
ואולי עליה הבטיח דוד מנסיונו.

שווה כנראה לנסות גם..

לתגובות
עוד..

תמונה3

מחשבות על ׳בית מקדש׳

ימים לא רבים היה בית המקדש קיים בהדרו, כאשר ישראל מולך בארצו.
ומאז עליות ומורדות, הארץ עוברת מיד ליד, העם יצא שוב ושוב לגלויות וחלקו שב ובונה את ארצו.
ובמשך כל הדורות, אנו עוד זוכרים ומצפים לבניינו.

אבל מהו בית המקדש ? הרי מעולם לא ראינו אותו.
אנחנו יכולים לחשוב עליו, לנסות לדמיין אותו אבל לא באמת יודעים מה הוא.
עבודת הקרבנות פחות מובנת לנו היום, ועבודת האלילים הנגדית, גם היא כמעט ולא מוּכּרת, בוודאי לא מושכת.

מנסה לקבל איזה מגע, שייכות לדבר הזה בימים של 2020.

*

חשבתי על ׳דיוּק׳.

׳דיוּק׳ אני מתכוון תיאום מוחלט בין האידאות, המחשבות והאמונות, לבין המעשים בפועל.

בבין אדם לחברו למשל, דיוּק הוא להיות באמת טוב, ולא רק לדבר על טוב.
ברמה גבוהה יותר דיוּק הוא לחיות בקשב למציאות, לציית לה ולא להפעיל נגדה כח.

בית המקדש היה מקום של דיוּק,
מחד שרר בו פאר והדר – המיטב של עולם חומרי, ומאידך היה לו כיוון אחד בלבד, קשב מוחלט להוויה, למציאות, לאדון הכל.

האנשים ששרתו בו, כוונותיהם, ומעשיהם היו כולם של קשב וכוונה.

המתקרב אל הבית לא איבד את העצמי שלו כסובייקט. להיפך, הוא בא כדי לדייק ולכוון אותו.

ומסתבר כי האנושות הגיעה אי פעם לפסגה כזאת של דיוק וטעמה את הטעם.
ואנחנו דורי דורות עוד צופים לשם, מטפסים ונופלים.
אולי עוד יום אחד נכבוש את הפסגה הזאת שוב.

לתגובות..

להכיר עוד..