באישון ליל בחדר הלידה…
*
אנו מוקפים פה באיזו מציאות מגובשת של מדע מתוחכם,
המכשור מגוון וממוקד מטרה, ערוצים חוטיים ואל חוטיים מזרימים חומרים נראים ובלתי נראים.
אנשים ומחשבים קולטים ומעבדים מידע, פולטים מסקנות, מפזרים החלטות ובונים סטטיסטיקה.
ולמעט כמה בחירות קטנות, אנחנו שם בתוך השבלונה הזאת מוּבָלִים כמעט לחלוטין.
ככה זה עובד. אתה לא ממציא את הגלגל, הוא קיים ומסתובב, תרצה או לא תרצה, אתה כנראה תעלה עליו.
ואני חושב שוב ושוב על השבלונה שאנחנו בתוכה – שבלונת החיים.
אתה צונח לעולם ללא כל התראה מוקדמת, אתה מוצא שם את עצמך בתוך צורה, מין וצבע, אתה חלק ממשפחה, שבט ועם.
סביבך מערכת חוקים נוקשה וקבועה מראש, בתוכך כבר נטועים רצונות ודחפים, וככה אתה נע אל תוך עולם של מגבלות ואפשרויות.
פעם היית שם בכובע הילד, היום אתה בכובע המבוגר, ותרצה או לא תרצה, גלגל החיים עוד נוֹע ינוע.
גם הרכב שאתו טסתי לבית חולים הוא מערכת חוקים שלימה שעובדת בזכות עצמה, צוות מהנדסים יפני כינס ותיאם כמה חומרי גלם ועוד כמה חוקי טבע לתוך קופסא, ולתוכו באתי אדון 'אני', אבל מלבד כמה תמרונים שאני מבצע, כל השאר באוטו פשוט קורה מעצמו, הדלק ניצת כי דלק ניצת, הבוכנה מתנועעת כי היא בוכנה, והצמיג מתגלגל על הכביש כי הוא עגול ועשוי גומי.
אז אחרי כל הדרמה הגדולה, לבסוף כל חייך אתה כמו בובה אוטומטית במערכת גדולה ומאורגנת.
ומה נשאר לך להיות ? האם יש לך בכלל משהו משלך ?
מה מבדיל בין שבלונה שהוציאה ציור נהדר לבין אחת שהוציאה פחות מזה ?
זה הכל תלוי בתנאים ובחומרי היסוד שלה ?!
לא יודע.
*
אם אני חופשי במשהו, זה כנראה רק בַּרָצוֹן.
לרצות לתמרן לכיוון הטוב, ובדגש על ה'לרצות'.
ועדיף גם שזה יהיה באהבה, בלי שוטרים ובלי קנסות.
*
ועוד לפני שמשהו בוקע מתוך כאב הצירים המפרק הזה, אני פונה אליך אלוהי השבלונה, אדוני הדיוק:
דייק נא את צירינו, קח אותם עליך, שלוף מפה עולל בריא ושלם והענק לו אמא בריאה ושלימה.
פקוד נא עִמָּנוּ את אחיותינו הנושאות עיניהן עליך.
אתה הוא המערכת. המערכת היא אתה.
קטוננו. פיצפוננו. אנחנו לא נפריע.
תורה ואני 