החג נמצא בסיום השנה החקלאית, זמן איסוף התבואה הביתה. התורה מלמדת כי זהו זמן שיש להתמסר אליו, לשמוח בו, ולא להניח לו לחמוק ולהשתלב בתוך שגרת הטרדות. היא מלמדת גם לעצור לרגע את שגרת הצריכה האינסופית, לשאת עיניים אל האדון הגדול ולהיזכר שוב: "זה לא שלי", "זה לא מובן מאיליו".
אבל איך אפשר למצוא קשר בין הריגוש המיוחד של האסיף לבין דור ה-2020 ?
רוב מקורות הפרנסה היום אינם שייכים באופן ישיר לאדמה, ובוודאי שאינם תלויים במחזורי הטבע החקלאיים.
מי מרגיש או יודע משהו אודות החיטה ממנה עשוי הלחם שהוא אוכל ?!
תן היום לאדם מחשב, חבר אותו לאינטרנט וסגור אותו בחדר שבעים שנה, הוא יסתדר מצוין. הוא יצטרך אולי רק פסיכולוג, אבל זה אפשרי גם בזום.
*
זה מחזיר אותי שוב למצרך הנדיר ביותר היום: חיבור.
לא חיבור ל WiFi, לא חיבור לרשת.
חיבור לעצמנו. לחומרי היסוד שלנו.
לא יודע אם יש עוד סיכוי לבצע את כל הדרך אחורה חזרה עד האדמה.
אבל אולי לרגעים בסוכה, תחת גג טבעי ובלתי מתועש, חשוף מעט יותר לרוחות השמים, תוך לקיחת פסק זמן משגרת העבודה הלוהטת, אולי שם ניתן להשיג קצת מהחומר הזה הנקרא ׳חיבור׳.
חיבור להישגים. חיבור למשפחה. חיבור לילדים. חיבור לאהבה.
חיבור לברכה הנמצאת ועוטפת אותנו. היא זקוקה לרגע של התייחסות, חיוך ושביעות רצון מצידנו.
ואם לא לחגוג איסוף תבואה חיצוני, אולי לפחות נחגוג איסוף עצמי.
אבל אז לשאול מי זה האתה הזה אליו אני מדבר. איפה הוא. מי הוא. איך הוא. האם הוא.
והדממה חוזרת אלי מציוץ הציפורים ומהירוק של העלים.
משב רוח קליל בבגדי, וזבובונים חגים מעלי.
אז אתה זה הטבע. כך אומר קול הפשרה שבי. מנסה לסגור את הפער. לחזור אל החוף הבטוח.
אבל לא עבור פשרות באתי עד הנה.
ומבטי קמוץ וגופי קפוץ והשעון על ידי מתקתק. עוד מעט צריך כבר לזוז. והאוטו חונה שם רחוק. מה איתו ?
והציפור לידי עוד מצייצת, והתאנים שם על העץ, האם הן עוד יבשילו אי פעם. האם הן גם חושבות על עצמן ?
ומי הוא האתה הזה. ומי הוא האני הזה. ולמה אני בכלל כותב את זה. הכל בשביל הבלוג אולי ?
וכדור השמש דופק לי על הראש. אזוז קצת לצל.
מולי הגשר העצום, זה שנבנה עבור הרכבת. חותך את הטבע. משתלב לא משתלב בו.
לידי אני שומע חסידים מתבודדים. מדברים עם עצמם על עצמם. מחפשים שם אבא.
ואיך אדע שאתה. ואבותי שככה אמרו לי. האם הם גם שאלו את עצמם איך נדע שאתה.
ורבבות שמסרו את חייהם עוד בחייהם עבורך, האם הם גם שאלו איך נדע שאתה ?
אודה ולא אבוש כי לא הייתי ביציאת מצרים, גם לא תחת ההר. לפחות לא זוכר את זה.
ובאומרי שמע ישראל אתה אלוקינו, אתה אחד, אם תאיר לי בפנס, שם פנימה, תעבור את הבניינים והרחובות של הפחדים והמגננות, תראה שם בברור את סימן השאלה. זה ששואל מי אמר שאתה.
ואני נותר אז לבדי. כי אין איש איתי. גם אין אתה איתי.
אבל האלקטרוניקה הזאת בה אני משתמש עכשיו, מי מניע אותה. והרוח והציפורים ולבבי הפועם, וכולנו שהתרכזנו כאן בסתם יום בהיר. אקרא לך אלוקים, אקרא לך אבולוציה, אקרא לך X.
אתה ה X נראה לי מְתָאֵם גדול. קצוות במערכת שלך יודעות זו על זו. אם זה קוונטים. אם זה סתם עננים.
אבל האם אתה קשוּב אדון תֵּאוּם ?!
אם רק יוחל התֵּאוּם הזה גם עלי, אסתנכרן מעט ביני לבין עצמי. קצת תֵּאוּם במשכורת, קצת תֵּאוּם בחדרי הלב, קצת תֵּאוּם והרמוניה בתוך הגוף.
אני רק ׳בעל חי׳, אולי קצת יותר מורכב. אבל קצת הרבה יותר חלש.
ושנה חולפת שנה גם באה. רוח סתיו קרירה כבר דופקת בחלונות.
פעם אולי החקלאיים הרגישו עכשיו התחלה. יִחֲלוּ.
פעם, הטבע זה כל מה שהיה.
אבל אנחנו רחוקים כל כך מהטבע הזה.
גרים בבנייני קומות על פיסת אדמה דלה, ועובדים למחיתנו מול מחשב בארגון וסידור מחדש של אלקטרונים.
במקום להתרגש מהאדום של העגבניה, אנו נואשים לירוק של הוואטסאפ.
אבל בסוף, הטבע הוא עדיין השולט פה. החום הקור, הDNA והאטום.
וכמובן המיקרוביולוגיה.
אם רק משהו קטן יזוז שם, שום גוגל כבר לא תעזור.
ובכל מקרה, בתורתך הסתרת מה יש בראשון לחודש השביעי הזה. דיברת רק על יום תרועה. ״
אז סיום או לא של מחזור טבע.
תתן או לא את התיאום המדויק שלך.
אנחנו נתקע בשופר. נוריד את הראש בדממה נוכח מציאותך X הקונקרטית.
תורה ואני 