חמשה לשמונה בבוקר. רוקד עם הילדים ריקוד בוקר. מסובב אותם והם נופלים, ואז גם אני.
הקטנטן ניגש אלי עם קופסת משחת נעליים שהוא מצא במגירה הפתוחה.
רגליים קטנות. עיניים גדולות, שואלות בתמימות: 'אבא מה עשיתי עכשיו?'
אויש כמה זה מתוק.
אבל הלב שלי.
חצי פֹּה, חצי לא.
חצי נותן את עצמו במתנה לילדים.
אבל חצי שני פוזל שוב ושוב לשעון. ממהר כבר לעבודה. לעשות את "הדברים האמיתיים".
מה הילדים הקטנים מבינים בכלל?!
*
והנה עכשיו. בעבודה. כמו בצד שני של כדור הארץ.
פגישות מרובות משתתפים. פינג פונג של תובנות. פה ושם קצת יחסי כוחות.
ולרגע אני פתאום מבין. אוי כמה אני עסוק בשטויות. הכל שטויות. העיקר זה המשפחה והילדים.
רק שהיא תהיה מאושרת. רק שהם יהיו בריאים.
הילדים הם הכי מבינים.
הם חיים את החיים האמיתיים.
*
בא לי גם,
למצוא את אבא שלי,
להראות לו את קופסת משחת הנעליים שמצאתי במגירה,
שיגיד לי כמה אני מתוק.
תורה ואני 