דוד שלי אריאל חולה.
הדוד הנפלא עם הלב החם.
משהו בגוף שלו לא טוב.
לא רציתי לשמוע, גם לא שמעתי את המילה 'סופני'.
במלחמת המפרץ הוא הגיע מרחוק, עם האוטו הצהוב הישן, תיקן לנו את הרדיו כשהיתה האזעקה.
היום הוזעקנו אנחנו לכותל, כל אלו שדוד אריאל תמיד חייך להם ואהב אותם,
עמדנו לידו, התפללנו איתו. התפללנו עליו.
*
הסתכלתי בחזור על פיסות החיים, על הרכבות והתשתיות, על העצים הנטועים והמדרכות היפות, הכל עומד הכן להעניק לאנשים פיסות חיים.
קיוסקים מוארים, מוזיקה בפול ווליום, באסים מרעידים למרחוק, בחורים מצחקקים, קונים פחית קולה או אייס קפה.
אבל למי יש כח לעבוד בשביל פיסות חיים, מי בכלל הכיל בראש את כל פיסות החיים האלו.
דוד שלי חולה.
*
'בְּאַהֲבָה!' זו המילה החדשה שגיליתי בחיי. אומרים לי תודה, אני באוטומט כבר משיב, "בְּאַהֲבָה!'.
וזו לא המצאה שלי, יותר ויותר אני שומע סביבי, את המילה הזו 'באהבה', רן, היועץ משכנתאות, יוסי השכן, המוכר הנחמד בפיצה, ועוד ועוד.
אני מרגיש שהמילה הזו יצאה פתאום לאור. למדנו להשתמש בה כמילת קישור, כמילת חיבור, כמילה כמעט סתמית, אבל מלאה וגדושה בכל הטוב שהעולם הזה יכול לתת.
*
אי אפשר כנראה להחזיק בחיים בכח.
אבל אפשר גם אפשר לתת אהבה, להעניק פיסות חיים לאחרים, בלי דרמות, בלי להתעטף בחסידות, פשוט להסתכל בעינים, לומר 'בְּאַהֲבָה!', ולהתכוון לזה.
דוד שלי אריאל פיזר סביבו הרבה אהבה ופיסות חיים. הלוואי שהם יחזרו אליו. הלוואי שירפאו אותו.
תורה ואני 