עם שאלה אחת
היא מחכה לי בפינה,
שואלת, בוחנת ולא מרפה,
״כמה אני בְּאַהֲבָה״
וזה לא משנה
אם אני היום בטוב,
או טיפ טיפה
שׂוֹחֶה ברע,
וזה לא משנה
אם יש לי על הראש,
טון או שניים
של דאגה,
כי ברגע שהצטמקתי
לתוך עצמי,
ברגע שראיתי
רק אותי,
היא לא הענישה
ולא כעסה,
פשוט קרסה
לתוך עצמה.
*
הכל מסביבי רוצה אותי באהבה.
מבקש את זה, מתחנן את זה, צועק את זה ושותק את זה.
להיות באהבה. זה חבר המלווה אותך. בכל מטר שתלך בחיים.
תבחר להיכנס הביתה, תבחר להתכנס לתוך עצמך,
תבחר לצאת החוצה, לכביש, לסופר, או לחפש עבודה.
תמיד תהיה שם השאלה המַנְחָה: ״כמה אתה באהבה״.
אהבה היא חיים.
אהבה היא נקודת מוצא.
אהבה שורדת חום וקור יובש וסערה.
אהבה נושאת עליה כל משא.
אבל, להיות באהבה זה כמו חבר נסתר. נעלם.
יום אחד הוא נמצא אתך, וביום הבא, נשארת לבדך.
והשאלה מטרידה,
האם האהבה הזו היא באמת גלים גלים, ענין של מצב רוח, יום באה ויום הולכת.
או שאהבה ניתנת לבחירה.
האם כמו לבחור באוכל בריא, ניתן לבחור ״להיות באהבה״ ?
כאשר ביתי הקטנה מכניסה את ראשה בין עיני ודורשת ״אבא תיתכל״ (תסתכל), נראה שאני יכול לבחור באהבה.
אבל כאשר אני מחזיק מול המוסכניק ׳תושבת מנוע׳ ושואל בחשד מדוע הוא החליף אותה אם היא נראית כחדשה, נראה שאינני יכול לבחור באהבה.
*
אבל אם אשאל את מהנדס האהבה, זה שהמציא אותי ואותה, נראה כי תשובתו ברורה.
ישנם שתי מערכות יחסים בסיסיות וראשוניות ביותר,
אחת היא אתה מול רֵעֲךָ – האנשים הסובבים אותך,
ואחת היא מול הווייתך – מול כל הקורה אתך,
על הראשונה הוא הצמיד ציווי:
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט)
וכך גם על השניה:
וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אלקיך (דברים ו)
התשובה במילה: וְאָהַבְתָּ. תהיה לאוהב.
בכל דרך שתלך, בְּחַר באהבה. הֱיֵה באהבה.
אז ״להיות באהבה״ – זה כנראה שלך,
נשאר עכשיו לחפש את הנוסחה.
תורה ואני 