מי היה משה?

בקריאות התורה בתקופה זו, אנו מכירים מחדש את משה.
בספר בראשית משה איננו, אבל בארבעת הספרים האחרים, נדמה כי אין דבר שזז בלעדיו.

ושוב מרתקת אותי השאלה: מי הוא היה משה?
אנו מכירים אותו בעיקר מסביבות גיל 80 בו הוא עומד בשליחות ה׳ לפני פרעה, אבל זהו רק בשליש האחרון של חייו.

האם אפשר למצוא בתורה רמז מי היה משה בשמונים שנותיו הראשונות, ואיזה מצע הוא הכין אשר עליו לבסוף נח דבר האלוקים?


*

הסיפור הראשון ואחד הבודדים על פועלו של משה לפני הגילוי האלוקי, הוא הסיפור של הכאת המצרי והטמנתו בחול.
כתבתי כאן בעבר את מה שהסיפור הזה עורר בי, וכותב שוב בעקבות חידוד אחד או שניים שהתעוררו לי השנה.

כבן לבת פרעה משה יוצא אל אחיו כדי לראות בסבלותם, שם הוא רואה איש מצרי מכה איש מאחיו, מכה את המצרי מכת מוות וטומן אותו בחול.
למרות זהירותו של משה, הדבר מגיע לאזני פרעה אשר מבקש להורגו.
בעקבות מעשה זה, משה מאבד באחת את בית פרעה, מאבד את היכולת לעזור לאחיו וכמעט מאבד גם את חייו.
הוא בורח לבדו אל ארץ זרה, שם, ביחד עם אשה בת לכהן מדין, מנסה לחיות את שארית חייו ברעיית צאן חמיו.

והשאלה ברורה: איזה הגיון יש להרוג את המצרי? האם ישועת עמו תבוא ממצרי אחד פחות?!
הרי גם ישועת האח הבודד לכאורה לא תבוא מכך, מצרים רבים יש במצרים, ימות אחד, יבואו אלף במקומו.
ודווקא משה במיקומו האסטרטגי, האם אינו מחויב לשמור על עצמו יותר מכל אחד אחר?
אז מה פשר המעשה הנראה קרוב להתאבדות, כשלצידו כ 0 אחוזי רווח?

נראה כי משה לא הניח למול עיניו את פרויקט הצלת העם וגם לא את פרויקט הצלת האח הבודד.
משה לא ניסה לבצע מעשים גדולים וגם לא מעשים מרחיקי לכת.
אבל, את ההתמסרות הטוטאלית ואת כל הכח והעוצמה שצריך כדי לבצע מעשים גדולים כאלו, הוא מגיש בשלמות לאח אחד ברגע אחד של מצוקה.

*

כל כך קשה לי לנסח את הלוגיקה של המעשה הזה.
אני מתקשה למצוא היכן עובר קו הגבול בין התמסרות נכונה לבין איבוד פרופורציות.
ובכלל, קשה להבין כיצד מכאן צומח ״מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳״.

אבל מצד שני, אפשר לראות בברור מאילו חומרים עשוי האיש ה״עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״

לי אישית גם קל להבין כי לוּ משה היה כעת במקומי, היה, מן הסתם, מניח בצד כעת את כל הפרויקטים החשובים והחיוניים לטובת רגע של קינוח אף והקשבה אמיתית לילד הקטן שלי, ורגע נוסף של מבט בעינים, מחיית דמעה וחיבוק אמיתי – לקטנה.

לתגובות

'להרים פרוייקט' או להיות בקשב

בשבת האחרונה הבחנתי בדבר פלא,

הפעם הראשונה שבה מופיע דבר ה' אל שלשת האבות, נמצא בהקשר של עזיבת מקום מגוריהם בדרכם אל הלא נודע.

אברהם עוזב את בית אביו אל "הארץ אשר אראך".
יצחק עוזב את ביתו מפני הרעב, עוצר בגרר, וכוונתו היא לרדת למצרים.
יעקב עוזב את בית אביו ואמו בדרכו לחרן.
ובדיוק שם, ולכולם בפעם הראשונה, מופיע דבר ה'.

מנסה להבין מה מסתתר שם בעזיבה אל הבלתי נודע ?

*

מבין שלל ההיבטים שבה, עזיבה אל הבלתי נודע נראית כמו ההיפך הגמור מלהיות בתוך 'פרויקט'.
אם פרויקט הוא תנועה לעבר השגת מטרה כל שהיא, נוספת על עצם הקיום,
בעזיבה אל הבלתי נודע, התנועה היא רק כדי לשרוד.

אולי האבות לא היו בתוך פרויקט.
הם לא ציפו להישג. ולא היו בדרך לכבוש יעד.
הם לא ביקשו "לבנות עם ישראל", ולא להוות ייצוג מושלם לבורא על פני האדמה.
האבות היו רק בקשב.
קשב בשביל קשב. ללא כל מטרה נוספת.

והקשב הזה הגיע לטהרתו דווקא על ידי העזיבה.
עזיבת מקומות הקבע, עזיבת העוגנים, עזיבת הערכים,
עזיבה עד מקום בו עצם הקיום כבר אינו מובטח.

*

אם עד היום הדמיון היה כי השגת דבר ה' היא נקודת יעד בפרויקט של "להיות צדיק":


אולי האבות מלמדים את ההיפך, דבר ה' נוכח שם ומשמיע את קולו כל הזמן, בכל מקום, לכל אחד.
הנכונות לצאת, לעזוב, ולשחרר אחיזות, היא בעצם פסגת הקשב שבה ניתן פשוט לשמוע אותו.

לתגובות

כִּמְעַט. ואוּפְּס. שָׁכַב.

אבימלך מלך גרר מופיע בתורה גם בחיי אברהם וגם בחיי יצחק.
אופי האינטראקציה בינו לבינם נראה חוזר על עצמו.

בשני המופעים ישנם עניינים בלתי פתורים בין אבימלך ונשים יפות עוברות אורח.
בשניהם מאבקים על משאבי מים, כולל גזלות או נזקים של בארות מצד אנשי אבימלך.
ובשניהם פונה אבימלך ושר צבאו בבקשה לכריתת ברית.

דבר נוסף החוזר על עצמו הוא התום של אבימלך וחוסר הידיעה המלווה את מעשיו.

תהיתי, מה לי ולסיפורי אבימלך. מדוע חשוב לי לדעת את כל זה.

(אגב, כדי לעקוב בקלות, ליקטתי את המקראות הנוגעות לאבימלך לפוסט אחד)

*

מחשבה רבה הושקעה כדי למצוא אישה ליצחק.
עבד אברהם נדד הרחק עד הבאר, שם עשה לעצמו סימנים בלתי מתפשרים כדי לברור את האחת המיוחדת.
רק כאשר זו הופיעה ומבלי שהתבקשה, מיהרה, שאבה והשקתה את עשרת גמליו הבאים מן הדרך, פנה העבד לְבַקְשָׁהּ לבן אדונו.
לאחר שהסכימה משפחתה והסכימה גם היא, הצטרפה אליו בדרך חזרה אל בית אדונו.

גם בגרר מבקשים נשים, אך שם העניינים מתנהלים קצת אחרת.
כאשר נקלעת אישה אל גרר, אמנם שואלים ובודקים אחריה,
אך לא, השאלה אינה האם היא גומלת חסד, גם לא אודות בית אביה, בגרר גם לא מבקשים את ידה.
בגרר כן יבדקו כמה טובה האישה למראה, והאם יש לה בן זוג חי. ומכאן ועד לקיחתה, קצרה הדרך.
מסיבה זו או אחרת, בני זוג הנקלעים עם נשותיהם לגרר, חוששים לחייהם.

אבימלך מלך גרר הוא דווקא תמים וצדיק. כך הוא מעיד על עצמו.
לילה אחד בעבר, הוא אף זכה לשמוע בעצמו את גערת האלוקים וכן לענות עליה.
אבימלך זה, חלילה וחס, לא יגע בנשים לא לו. חלילה, גם לא יגזול דבר שאינו שלו.
הוא חושש מן החטא בין חטא שלו, ובין חטא של ממלכתו.

אבל למרבה הפלא, אל ביתו ועד חדר משכבו של אבימלך, מובאות הנשים עוברות האורח.
וכמו כן, בביתו עלולים להימצא גם מים מבארות אשר גזלו עבדיו.
הכל כמובן ללא ידיעתו.

*

נראה כי אבימלך מייצג מצב של "קשב מטושטש" למציאות.
במצב כזה, אפשר להיות ביד אחת תם צדיק וירא אלוקים, וביד השניה לתת חסות וגם ליהנות מציד נשים וגזלת משאבים.

אולי זו הסיבה שאנו, אלפי שנים אחרי, עוד מכירים את שמו של אבימלך.
האיש מהווה אבן דרך חשובה בהבנת התפתחות המוסר האנושי.
חשובה ההבנה כי קטבים אלו בנפש האדם, ללא זיקוק יתר, יכולים לחיות ביחד. באותו אדם. בעת ובעונה אחת.

*

כאשר נוזף אבימלך ביצחק על שהעז להסתיר את עובדת היותו בן הזוג של רבקה,
נראה כי הוא מסכם את משנתו במשפט אחד:

״מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ, וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם״

הוא אבימלך, זה המשקיף אל צנעת הפרט כדי לדלות מידע על אישה הנוגעת לליבו,
זה שכבר לקח בעבר את שרה האֵם וכמעט שילם על כך בחייו,
הוא, בשם יראת החטא, נוזף בבן זוגה אשר הסתיר זהותו רק מפני שחשש לעורו.
ומדוע נוזף בו ?
כי בעקבות שהסתיר את זהותו, עלול היה אחד העם, ביום בהיר וללא התראה מוקדמת, לקחתה.
ומבלי משים, מבלי דעת, וגם מבלי לשאול, היה מוצא את עצמו שוכב עמה.

ככה פתאום, כִּמְעַט ואוּפְּס שָׁכַב.

אוי. זה באמת נורא.

לתגובות

דם על הידיים ו'הנני' בעקידת יצחק

תיכף זה קורה.

אבא אברהם יירד מן ההר עם דם על הידיים.

יצחק איננו. נשאר ממנו רק מעט אפר קר ודומם.

אמא שרה, כנראה אינה בסוד העניינים.
מסכימה או לא מסכימה, זה כלל לא נכנס לשיקול.

ויצחק עצמו, מה קרה איתו שם ? האם הוא בכה צעק או התנגד ?

*

האם זה הוא הנוזף באבימלך על "רק אין יראת אלוקים והרגוני" ?
האם לא גרוע יותר להרוג בשם יראת האלוקים ?

ואנשי סדום אשר לא זכו בסוף לחנינה – האם ברשימת עוונותיהם היה בכלל רצח ?!

וזעקת "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", התהיה לה אי פעם תשובה ?

והבטחת "כי ביצחק יקרא לך זרע" ?!
וההבטחה להתברך בכל ולהינצל מכל שונא ?!
והדיבורים היפים במעמד ברית המילה ?!
וההבטחות על ירושת הארץ ?!

כלום. התאבדות.
אין אמונות. אין הבטחות. אין צדק. אין יושר.

נראה כי חסר רק כדור בראש כדי להיקבר סופית יחד עם כל מפעל החיים המזעזע הזה.

*

ובאם בכל זאת יבחר האיש הזקן לרדת מן ההר, האם יישאר לו משהו ביד ?

נראה כי יישאר לו ה'הנני'.

אותו 'הנני' אשר היה לו מעולם:

הנני לעזוב את בית אבי ומולדתי בדרך לארץ כנען.
הנני לוותר על ארץ כנען כדי לרדת למצרים.
הנני להילחם ולהציל את לוט מיד שוביו, את לוט שבחר להתגורר דווקא בסדום.
הנני לרוץ אל האורחים כחום היום ולהאיץ בכל אנשי הבית כדי לארח אותם כראוי.
הנני להקשיב שוב ושוב להבטחה המתמהמהת של בן עתידי.
הנני להגן על סדום עיר הרשע, להתפתל ולדרוש צדק דווקא מאלהי הצדק.
הנני כדי לקיים שוב ושוב משא ומתן עם אבימלך התם, זה שתחת חסותו נחטפת ממני האשה, נגזלת הבאר, והוא עדיין בוחר שלא לדעת.
הנני לוותר ולשלוח את ישמעאל הבן לצמיתות, כי זה נכון לשמוע בקול שרה.

הנני קיים, בקשב ובהיענות.
הנני להעז ולדעת מה קורה סביבי.
הנני להישאר נוכח, מבלי להסתיר, להדחיק או לברוח.
הנני בכל חזית שתהיה. מול אדם ומול אלוקים. לא כדי להשיג משהו. לא כדי להיות מישהו.
פשוט כדי להיות.

אז כן,
הנני לקבל בן, והנני להחזיר אותו אם זה מה שנכון.

אולי עם 'הנני' כזה אפשר 'להמשיך את החיים' ולרדת מן ההר.

*

תודה רבה לאריה מאיר על חידוד הדברים בצוותא.

לתגובות

עוד על עקידת יצחק:

הויתור בעקידת יצחק
האיש נראה מאוהב

אברם. לֶךְ לְךָ. ומפגש מקורקע אדם ואלוקים

ה"יהדות", זו ששינתה סדרי עולם, התסיסה מלכים ושרים, ועל מזבחה נשחטו מליוני אנשים,
כל כולה מתחילה באמירה אחת פשוטה של אלקים לאברם:

לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ ״

אברם מְצֻוֶּה לעזוב, ובצד הציווי הבטחה גורפת: להפוך לעם גדול וחשוב, להיות למקור של ברכה, ולהישאר שמור מכל אויב.

והשאלה מטרידה ומציקה לי כל פעם מחדש:
התורה לא מספרת קודם דבר וחצי דבר על טיבו של אברם זה.
לא שמענו כי הוא מצא חן בעיני ה׳ כמו נח, ולא כי הוא התהלך את האלוקים כמו חנוך.
אז מי זה האיש, מה הוא עשה בחייו, מדוע דווקא הוא מקבל ציווי כה ישיר ומבטיח מאלוקים ??

*

מתבונן בהמשך הסיפור:
אברם, כצפוי, קם והולך אל ארץ כנען.
ומה עם ההבטחות היפות ? הן מתפרקות אחת לאחת:

בארץ המובטחת, לא ניתן להישאר, יש רעב. הוא נאלץ לעזוב ולרדת למצרים.
להיות גוי גדול – הוא לא נהיה. אין לו ילדים. הוא ואשתו רק הולכים ומזקינים.
שמירה מאויבים – איזה. הוא בסכנת מוות מפני המצרים החומדים את אשתו.
ברכה – כן, הוא מקבל צאן ובקר מפרעה, אך במחיר לא הוגן של אשתו הנגזלת.

ואלוקים ?! איה מקום כבודו ?!
הייתי מצפה למינימום אמפתיה: "המתן יקירי, החזק מעמד, זה הכל זמני".
אבל לא. דממה.

והאיש הולך והולך.
לא הולך ופניו נפולות. לא הולך ומקלל את יומו.
הוא הולך בשיר ומזמור. מקים מזבחות וקורא בשם ה׳. לפני הצרות, ואחריהן, כאילו הן לא היו.

האם זה בן אדם בכלל ? נשמע יותר מלאך. או רובוט.

*

זה מביא אותי למחשבה חדשה לגמרי.

אולי, בשונה ממה שאנו נוטים לדמיין, לא הָיְתָה שום התגלות פלאית לאברם.
למרחב שלו לא חדרה ולא הופיעה שום יישות מעולם אחר.

לאברם היה רק קשב. קשב לקולה של המציאות.

שנים רבות כנראה, לקחו לו כדי לְעַבֵּד את מציאות חייו ולקבל החלטה לגבי ההמשך.
רק בגיל 75 הוא הגיע לבהירות הפנימית: "די. צריך לעזוב הכל ! צריך לעזוב, וברור כי כל הטוב שבעולם תלוי בעזיבה הזאת". (אני משאיר את זה פתוח, מה בדיוק היה השינוי)

המציאות דיברה אליו כמו שדיברה לכל אחד אחר שהיה מוכן לשמוע.

והוא, אברם, הקשוב הגדול, אסף את עצמו, רתם את משפחתו ורכושו כדי לשמוע בקולה.

וכשזה ברור, כשזה בהיר, הבְּעֵרָה היא פנימית. אין שאלות ואין פחד. הולכים !

*

אם נקפוץ לרגע אל החיים, כמה כח ועצמה יש באברם הזה.

מותר לך להתברבר שנים בשאלה מה אתה עושה עם עצמך בחיים האלה.
אבל once החלטת שצריך לעזוב, לשנות כיוון, לך על זה עד הסוף.
שלם את המחיר כמו גדול והישאר נאמן להחלטותיך.

*

אולי סיפור הפתיחה של אברם הוא בעצם סיפור על איש שידע פשוט להקשיב באמת.

ואולי הדרך לפגוש את אלוקים היא בעצם קצת יותר פשוטה.

לתגובות..

על המרגלים, ועל ׳להיות בְּקֶשֶׁב׳

אחת השאלות שהטרידו אותי בפרשת המרגלים, היא מה היתה הטענה על בני ישראל.

משה שלח מרגלים לתור את הארץ והם חזרו עם תשובות קשות, הם סיפרו על עם עז, ערים בצורות וילידי ענק, כמעט כולם אמרו שאין יכולת לעם לִגְבּוֹר על יושבי הארץ.
מתבקש לכאורה שתגובת העם תהיה פחד ובהלה.
אבל התורה כותבת עליהם טענות קשות: ״עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי״. (במדבר יד יא)

פרשה זו קשה. ויש עוד הרבה מה להבין בה.
אבל משהו שהתחדד לי בענין הזה ועל ׳להיות בְּקֶשֶׁב׳.

*

קול עקבי וברור ׳זרם בדם׳ לבני ישראל במשך כמה דורות אודות הבטחת הארץ.

לאברהם נאמר:

כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם (בראשית יג טו)

ליצחק:

כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ (בראשית כו ג)

וליעקב:

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ (בראשית כח יג)

משה מקבל את המינוי להוציא את ישראל, והקול הופך לתכנית קונקרטית:

וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג ח)

הוא מעביר לעם את הקול הזה כהבטחה אישית אשר תחול עליהם עצמם:

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה׳ (שמות ו ח)

העם יוצא ממצרים וחוצה את הים בניסים ובגבורות, על שפת הים הוא שר שירה.
חלק מהשיר הוא על הכניסה העתידית לארץ:

תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה׳ (שמות טו יז)

ממשיכים לַמִּדְבָּר, מקבלים את התורה, והבטחת הארץ מקבלת פָּן מעשי, הם שומעים איך הולך להתבצע הפלא:

וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ.
לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.
מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ.
וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ (שמות כג)

והנה, לאחר כל ההכנות וההבטחות, מגיע הקול הגדול האומר לקום ולצאת לדרך:

רְאֵה נָתַן ה׳ אלקיך לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ אלקי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת (דברים א כא)

עֲלֵה רֵשׁ ! הגיע הזמן.

*

אבל רגע לפני שזה קורה המרגלים נשלחים, חוזרים עם התשובות הקשות, ופתאום אין קול ואין עונה. הקול האלוקי שליווה אותם עד כה, אינו עונה דבר על טענת המרגלים.
לא תשובה על השאלות ולא תמיכה בפחד. דממה.
איך ניתן להבין שינוי דרסטי כזה ?
נראה שהוא לא הולם את רצף הקולות שהיו עד אז.

*

קו הגבול שבו הקול השתתק, היה הריגול.
האם ריגול מצד עצמו הינו דבר רע ?
לא יתכן.
משה עצמו אומר על זה ״וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר״ (דברים א כג), וחוזר ושולח מרגלים במלחמת האֱמֹרִי: ״וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר״ (במדבר כא לב).
גם יהושע תלמידו לאחר 40 שנות ציפייה בָּמִּדְבָּר, שולח שוב מרגלים לתור את הארץ (יהושע ב).

תפקיד המרגלים היה לייצר מגע עם המציאות המוחשית, לְעַמֵּת את הדיבורים, הידיעות וההבטחות עם המציאות בשטח. וזו הדרך להתחיל לפעול ולקיים את הציווי ״עֲלֵה רֵשׁ״.
השאלה המקורית עליה נדרשו המרגלים לענות לא היתה האם לצאת למלחמה אלא איך לצאת, באיזה דרך ללכת, ומאלו ערים להתחיל. (דברים א כב)

ולכן, הרגע בו העם הפך ממצב סביל הרואה גבורות וניסים ושומע הבטחות, למצב פעיל וטבעי של מלחמה, הוא הרגע שהאחריות על המצב עוברת לידי אדם, ושם הקול מסיים את תפקידו.

*

אמנם קול אלוקי הבטיח את הארץ, הוא גם הראה מעשי גבורה ושליטה מוחלטת בטבע,
אבל אין לו ערך אם לא יהיה לו קֶשֶׁב.
קול, הוא רק קול, הוא נותן הצעה, הוא נותן כיוון, אבל רק השומע יבחר כיצד לנהוג בו.
יבחר, יתן קשב מלא,
יבחר, יתן קשב חלקי,
יבחר, לא יקשיב בכלל.

ובשונה מהפעלת כח, קול מטבעו אינו לוחמני, הוא יאמר את דברו וישתוק.

*

׳להיות בְּקֶשֶׁב׳, זהו מצב בנפש, לְקשב יש שכבות של עומק.
אפשר לראות מציאות מלאת עוצמה וגבורה, להתאחד איתה ולקבל כח, כזה שלא משאיר מקום לשום פחד. (וכזה היה כָּלֵב)
אבל אפשר להיות גם בקשב שטחי, ואז כאשר הכל מנגן ויש ניסים ונפלאות, אפשר אפילו לשיר על הכניסה לארץ.
אבל כאשר צריך לעמת אותו עם מציאות קונקרטית, שם אין כלים.

*

ומענין, דבר אחד מצליח להחזיר את העם לקשב: כאב.
כאשר מגיע הכאב בדמות עונש לכל הולכי מדבר, כשהם שומעים כי במדבר הזה ימותו כולם ורק בניהם ירשו את הארץ, רק אז העם מתעורר ומחליט לקום להילחם.
אבל אז כבר מאוחר, הקול הספיק להתחלף, כעת הוא אומר שלא לעלות.

*

המציאות מדברת,
בְּשָׂפָה משלה היא מנווטת ומובילה,
כאב, זה לא הדרך שלה,
פעם אחת היא תתן את קולה,
ואז תייחל בדממה,
ללב קשוב ואמיץ,
שילך בדיוק בדיוק איתה.

תמונה3(תהלים פא)

לתגובות
להכיר עוד..