מחשבות על ׳בית מקדש׳

ימים לא רבים היה בית המקדש קיים בהדרו, כאשר ישראל מולך בארצו.
ומאז עליות ומורדות, הארץ עוברת מיד ליד, העם יצא שוב ושוב לגלויות וחלקו שב ובונה את ארצו.
ובמשך כל הדורות, אנו עוד זוכרים ומצפים לבניינו.

אבל מהו בית המקדש ? הרי מעולם לא ראינו אותו.
אנחנו יכולים לחשוב עליו, לנסות לדמיין אותו אבל לא באמת יודעים מה הוא.
עבודת הקרבנות פחות מובנת לנו היום, ועבודת האלילים הנגדית, גם היא כמעט ולא מוּכּרת, בוודאי לא מושכת.

מנסה לקבל איזה מגע, שייכות לדבר הזה בימים של 2020.

*

חשבתי על ׳דיוּק׳.

׳דיוּק׳ אני מתכוון תיאום מוחלט בין האידאות, המחשבות והאמונות, לבין המעשים בפועל.

בבין אדם לחברו למשל, דיוּק הוא להיות באמת טוב, ולא רק לדבר על טוב.
ברמה גבוהה יותר דיוּק הוא לחיות בקשב למציאות, לציית לה ולא להפעיל נגדה כח.

בית המקדש היה מקום של דיוּק,
מחד שרר בו פאר והדר – המיטב של עולם חומרי, ומאידך היה לו כיוון אחד בלבד, קשב מוחלט להוויה, למציאות, לאדון הכל.

האנשים ששרתו בו, כוונותיהם, ומעשיהם היו כולם של קשב וכוונה.

המתקרב אל הבית לא איבד את העצמי שלו כסובייקט. להיפך, הוא בא כדי לדייק ולכוון אותו.

ומסתבר כי האנושות הגיעה אי פעם לפסגה כזאת של דיוק וטעמה את הטעם.
ואנחנו דורי דורות עוד צופים לשם, מטפסים ונופלים.
אולי עוד יום אחד נכבוש את הפסגה הזאת שוב.

לתגובות..

להכיר עוד..

על הדיוּק שבטבע והכָּאוֹס בחיים

הטבע מדויק כל כך, הוא עובד מצוין, לבד ובהרמוניה.
הפרחים מהונדסים בקפידה, העגבניות אדומות, הבננות צבועות צהוב, והתות מלא ריח.
החמנייה מסובבת ראשה אט אט כדי להביט אל יְדִידָהּ, כוכב מימן עצום, המקפיד בוקר בוקר לבקרה.
העננים עולים מן הים בקצה אחד של הכדור, נודדים ימים רבים, במסירות, להשקות איזו פיסת אדמה בקצה האחר.
הגוזלים הקטנטנים פותחים מקור ענק, צווחים לאמא ציפור וזו אצה רצה להביא עוד גרגיר.

הדיוק הטבעי נמצא מעלינו, חג סביבנו, וזורם בעורקינו, הוא עובד לבד, מנגן את ניגונו בדממה.

גם המין האנושי למד לייצר דיוקים, תראה F16 ממריא בשאגת מנוע, מכונית חשמלית של טסלה צוברת תאוצה, או אייפון וגלקסי של הדור הבא.

*

כשאני מסתכל על כל זה, ממש מוזר לי לאיפה נעלם כל הדיוק הזה בחיים שלנו,

אנו חיים ב׳בלבלה׳ אחת גדולה,
בְּיוֹם אחד הכל זורם ומאושר, וביום שני הכל הפוך ומיותר,
אנשים ממורמרים וטרודים, ולא משנה כמה הם מרוויחים בחודש, מלאים בחרדות, מייצרים אין סוף ביטוחים רק כדי לשרוד, ביטוח לאומי ביטוח בריאות, ביטוח תאונות אישיות, ביטוח חיים, ביטוח רכב, ועדיין כלום לא בטוח. מספיק איזה וירוס סיני בגודל 0 כדי לפרק את כל המערכת.

והלב. הלב הזה. למה כל יום וחצי הוא נשבר ?! האם אדון הטבע לא יכול היה לשמור עליו שלם, להעניק לו בדיוק כל מה שהוא צריך כדי שהוא יהיה מאושר כל יום. קבוע. אחת ולתמיד ?

לא ברור מה חָטָא המין אנושי בעצם קיומו, גודלו קטן מפרומיל ביחס לטבע המדויק הזה, אבל מצליח לגרור אליו כל כך הרבה כָּאוֹס.
מה מסובך לתת לחיינו איזה שהוא רצף עקבי כמו ב DNA, סדר ודיוק כמו בגרעין האטום, וקצת יותר קֶשֶׁב למחשבותינו ולרגשותינו כמו בתורת הקוונטים ?

*

אז לא מצאתי תשובה לשאלות. אבל משהו בקשר ללב השבור.

בתהלים יש פרק שאני אומר בתפילה יום יום, ורק לאחרונה שמתי לב כמה הוא יפה,
מצטט ממנו 2 פסוקים סמוכים:

(ג) הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם

(ד) מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא

רצף מוזר יש כאן, זה מתחיל בתיאור על מקור של רחמים, מקור של אהבה, כח המרפא שבורי לב ונותן תחבושת לכל עצב.
ובאותה נשימה ממש, לפני כל הסבר איך ולמה זה בדיוק קורה, יש קפיצה לתיאור על מספרים ושמות של כוכבים וגרמי שמים.
איך זה בדיוק קשור ?

אולי כך הכוונה: הדיוּק ממרומו, ממקום שאינו נאבד בין מליארדי כוכבים אשר באין סוף גלקסיות, ממקום שלכל כוכב הוא נותן שם עצמי ומספר, אותו דיוּק פונה לטפל בשבורי הלב.
לכל רגש יש שם ומספר, לכוס שהתנפצה, להיא שעצבנה, לחריקות באוטו בעת ההנעה, למזג האוויר המשונה, לתכנית לְטיול שהשתבשה, ולכל שאר מליארדי הכוכבים האלו הנעים שם בלב.

אדון דיוק לא מבטיח לתת דו״ח מדוע כל דבר קרה. הוא לא מבטיח למנוע את זה כדי שלא יקרה בפעם הבאה.
אבל הוא כן יודע איך קוראים להם, יודע בדיוק איך הם מרגישים, הוא יודע איך לדבר אתם, והוא בא במיוחד כדי לרפא אותם.

אם בלבי שאלתי את אלוקים ״האם תדע להרגיש כאב ?!״, נראה שכאן יש סוג של מענה.

*

ולמי שרוצה למשוך אליו את הדיוּק הזה באופן יזום, בהמשך הפרק יש נוסחה:

(ו) מְעוֹדֵד עֲנָוִים ה׳ מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי אָרֶץ

(יא) רוֹצֶה ה׳ אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ

כאשר אתה מרגיש ׳גדול׳ ו׳מבין׳, חושב שאתה ״כל יכול״ ו״עף על עצמך״, כנראה אתה חָשׂוּף יותר לחוסר הדיוק וללב השבור – מחלתו המוזרה של המין האנושי.
הביטחון והדיוּק נמצאים דווקא במקום שאתה מבין כמה אתה חלש, מבין כמה אתה קטן.
אז אם הגעת לרגע כזה, אתה במקום מצוין. אל תברח. הַרְפֵּה והמתן שם.
אדון הדיוקים מחפש בדיוק אותך. בדיוק ככה.
תכף הוא בא ומחולל לך שם סדר.

תמונה9(תהלים קמז)

לתגובות
להכיר עוד..