צעדתי אתמול במרכז העיר, מיהרתי ממש, אבל לא יכלתי לפספס אותו.
הוא עמד בתנוחה משונה בקצה השני של מעבר החציה, נשען על מקלו, כמעט ללא תזוזה.
ניסיתי להסתכל עליו מבלי להביך אותו. נראה היה כי הוא רוצה לחצות את הכביש.
לא היה לי ברור מספיק אם הוא זקוק לעזרה, אז המשכתי בדרכי כשאני מסובב את הראש לכיוונו מידי פעם.
לפתע הבחנתי כי הוא מנסה לפנות ללא הצלחה לאחד האנשים שעברו לידו.
סבתי על עקבותי וחציתי את הכביש לעברו.
כשהתקרבתי הוא קרא לי וביקש שאושיט לו יד כדי לחצות את הכביש ביחד.
הושטתי לו את הזרוע והתחלנו לצעוד.
ידו האוחזת בי רעדה כולה, ובידו השניה, בעזרת המקל, הוא ניסה בקושי רב לייצב את עצמו.
אנו הולכים ובראשי מתרוצצות דאגות, איך הוא ימשיך מכאן.
מצד אחד אין מצב שאני נצמד אליו היום. אבל מצד שני, הרי גם לא אוכל להשאיר אותו ככה, נראה כי הוא מט ליפול.
תוך כדי מחשבות אנו מגיעים אל שפת המדרכה, הוא משחרר את אחיזתו, נעמד איכשהו בכוחות עצמו, מודה לי ומברך אותי לשלום.
בליבי אני נאנח לרווחה. נראה כי הוא יוכל להסתדר בלעדי.
אני מברך אותו בבריאות שלימה, מסובב את גבי וממהר לדרכי.
*
אני הולך, אבל בתוך הלב מתקשה להתנער בבת אחת מתחושת האחריות.
אולי בעצם אני בורח לו ומתוך חרדה נמנע מלשאול אותו אם הוא זקוק לעזרה נוספת?
הרגשתי גם קרוב לחוסר האונים שלו. איך הוא יוצא מהבית? האם יש לו משפחה תומכת? האם הוא, או אנשים כמותו, עלולים יום אחד להיתקע בבית מבלי יכול לזוז?
כאב לי לראות פתאום את הצד הזה של המרקם האנושי. צולע כזה. חלש כזה. אפרורי כזה. וקשה לומר, אבל אולי גם – צועד אל המוות כזה.
כנראה המחשבות העיקו, עלי כי לפתע, מבלי רעש וצלצולים, בצעתי בתוכי את טקס "העברת המקל", והחזרתי את כל כובד האחריות לאדון הגדול.
האדון הרי מכיר את ההלך כבר מגיל קטן, בטח הוא גם יודע את שמו וכתובתו.
אז הוא דאג לו. הוא ידאג לו.
כן. מעבר אבסורדי ממאת אחוזי אחריות – לאפס.
*
וכאן התחברתי בתוכי לשאלתי העתיקה:
אתה האדון, אתה המכונה על ידי חסידיך "רופא חולים", האם אתה באמת דואג לו להלך? האם אתה רואה אותו בשעה שהוא רועד וכמעט נופל?
כיוון שהאדון לא פנה אלי לאשש או להכחיש את המיוחס לו, השתמשתי בשיטת "הפיכת הקובייה", והסתכלתי שוב על המפעל העצום שנקרא "בית חולים".
מאות ואלפי אנשי צוות פועלים בכל מופע שלו, רבים מהם אחרי שנים רבות של לימוד והכשרה.
לעזרתם עומד ציוד רב, ומכשור ממוחשב ומתוחכם, וכן חומרים רבים ומגוונים, טבעיים, סינטטיים ומהונדסים.
ללא ספק, מיליוני שנות אדם של חקר והתבוננות בטבע, מערכותיו וחוקיו, מרוכזים בתמצית ברחבי המפעל הזה.
והמפעל נע בתנועתו הערנית והאינסופית, לילה כיום, אל מטרתו היחידה – לרפא אנשים.
בעצם קיומו הוא שב ומודיע: 'מחלה' אינה בהכרח עובדה מוגמרת.
אז אולי למפעל הזה, ולטבע והמציאות התומכים בו, לזה בדיוק קוראים "רופא חולים".
*
חשבתי שוב על ההלך.
אולי גם ההלך הזה, כמו בכל יום, קיבל גם היום, איזה בחורציק נחמד לעבור איתו את הכביש.
תיכף אולי גם תבוא אשתו האהובה או נכדתו היקרה, וכמו בכל יום, תצעד איתו ביחד הביתה.
אולי גם הוא, כמו כל אחד מאיתנו, מוקף בעזרים כאלה ואחרים כדי להתקיים.
ואולי הוא גם לא חייב להיות כזה בדיכאון כמו שחשבתי.
תורה ואני 