ההֵלֶךְ, הקובייה ואני

צעדתי אתמול במרכז העיר, מיהרתי ממש, אבל לא יכלתי לפספס אותו.
הוא עמד בתנוחה משונה בקצה השני של מעבר החציה, נשען על מקלו, כמעט ללא תזוזה.
ניסיתי להסתכל עליו מבלי להביך אותו. נראה היה כי הוא רוצה לחצות את הכביש.
לא היה לי ברור מספיק אם הוא זקוק לעזרה, אז המשכתי בדרכי כשאני מסובב את הראש לכיוונו מידי פעם.
לפתע הבחנתי כי הוא מנסה לפנות ללא הצלחה לאחד האנשים שעברו לידו.
סבתי על עקבותי וחציתי את הכביש לעברו.
כשהתקרבתי הוא קרא לי וביקש שאושיט לו יד כדי לחצות את הכביש ביחד.
הושטתי לו את הזרוע והתחלנו לצעוד.
ידו האוחזת בי רעדה כולה, ובידו השניה, בעזרת המקל, הוא ניסה בקושי רב לייצב את עצמו.

אנו הולכים ובראשי מתרוצצות דאגות, איך הוא ימשיך מכאן.
מצד אחד אין מצב שאני נצמד אליו היום. אבל מצד שני, הרי גם לא אוכל להשאיר אותו ככה, נראה כי הוא מט ליפול.
תוך כדי מחשבות אנו מגיעים אל שפת המדרכה, הוא משחרר את אחיזתו, נעמד איכשהו בכוחות עצמו, מודה לי ומברך אותי לשלום.
בליבי אני נאנח לרווחה. נראה כי הוא יוכל להסתדר בלעדי.
אני מברך אותו בבריאות שלימה, מסובב את גבי וממהר לדרכי.

*

אני הולך, אבל בתוך הלב מתקשה להתנער בבת אחת מתחושת האחריות.
אולי בעצם אני בורח לו ומתוך חרדה נמנע מלשאול אותו אם הוא זקוק לעזרה נוספת?
הרגשתי גם קרוב לחוסר האונים שלו. איך הוא יוצא מהבית? האם יש לו משפחה תומכת? האם הוא, או אנשים כמותו, עלולים יום אחד להיתקע בבית מבלי יכול לזוז?
כאב לי לראות פתאום את הצד הזה של המרקם האנושי. צולע כזה. חלש כזה. אפרורי כזה. וקשה לומר, אבל אולי גם – צועד אל המוות כזה.
כנראה המחשבות העיקו, עלי כי לפתע, מבלי רעש וצלצולים, בצעתי בתוכי את טקס "העברת המקל", והחזרתי את כל כובד האחריות לאדון הגדול.
האדון הרי מכיר את ההלך כבר מגיל קטן, בטח הוא גם יודע את שמו וכתובתו.
אז הוא דאג לו. הוא ידאג לו.
כן. מעבר אבסורדי ממאת אחוזי אחריות – לאפס.

*

וכאן התחברתי בתוכי לשאלתי העתיקה:
אתה האדון, אתה המכונה על ידי חסידיך "רופא חולים", האם אתה באמת דואג לו להלך? האם אתה רואה אותו בשעה שהוא רועד וכמעט נופל?

כיוון שהאדון לא פנה אלי לאשש או להכחיש את המיוחס לו, השתמשתי בשיטת "הפיכת הקובייה", והסתכלתי שוב על המפעל העצום שנקרא "בית חולים".

מאות ואלפי אנשי צוות פועלים בכל מופע שלו, רבים מהם אחרי שנים רבות של לימוד והכשרה.
לעזרתם עומד ציוד רב, ומכשור ממוחשב ומתוחכם, וכן חומרים רבים ומגוונים, טבעיים, סינטטיים ומהונדסים.
ללא ספק, מיליוני שנות אדם של חקר והתבוננות בטבע, מערכותיו וחוקיו, מרוכזים בתמצית ברחבי המפעל הזה.
והמפעל נע בתנועתו הערנית והאינסופית, לילה כיום, אל מטרתו היחידה – לרפא אנשים.
בעצם קיומו הוא שב ומודיע: 'מחלה' אינה בהכרח עובדה מוגמרת.

אז אולי למפעל הזה, ולטבע והמציאות התומכים בו, לזה בדיוק קוראים "רופא חולים".

*

חשבתי שוב על ההלך.
אולי גם ההלך הזה, כמו בכל יום, קיבל גם היום, איזה בחורציק נחמד לעבור איתו את הכביש.
תיכף אולי גם תבוא אשתו האהובה או נכדתו היקרה, וכמו בכל יום, תצעד איתו ביחד הביתה.
אולי גם הוא, כמו כל אחד מאיתנו, מוקף בעזרים כאלה ואחרים כדי להתקיים.

ואולי הוא גם לא חייב להיות כזה בדיכאון כמו שחשבתי.

לתגובות

על נח, מבול והמארג הטבעי

מאז הגן ועד היום, נח והתיבה נותרו בתוכי ללא מגע.

מנסה להסיר את האבק הרב שהצטבר שם.

*

כמו בפוסט הקודם, ניסיתי שוב "להפוך את הקוביה" ולספר את הסיפור בשפת המארג הטבעי.

בסיפור, המין האנושי משחית את דרכיו ומעוות את צורתו. הטבע מגיב גם הוא בחוסר איזון.

גשם יורד ארבעים יום ללא הפסקה, ובמקום להביא בשורת חיים הוא מביא פירוק ומוות.

המין האנושי והחיים בכלל, מוכחדים, מלבד ׳קפסולה׳ עם מדגמית של צורת החיים שחוצה את המבול לעולם החדש.

בעולם החדש שאחרי המבול החוקים משתנים. ישנה הבטחת קיום למין החי.

הטבע מבחינתו ימשיך לתפקד כרגיל גם אם האדם ישחית את דרכיו.

*

לאחר המבול מתרחש למעשה נתק בתוך המארג. המִתְאָם והאחידות נפגעים.

אולי המארג עדיין חי וקיים, אבל אחד השחקנים, האדם או הטבע – 'נזרק' החוצה.

*

כך או כך, עדיין לא הוכרז על ייאוש טוטאלי.
עוברות אלף ומשהו שנים ומתרחש ניסיון נוסף.

"בני ישראל" מבני בניו של שֵׁם בן נח, עולים לארצם המובטחת. והנה שם המארג הקוסמי חוזר לחיים:

אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ.. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ "
פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם.. וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם "

הטבע חזר להיות "תגובתי".

*

אבל איפה אנחנו בסיפור. בני ה 2020.

האם אנחנו עוד חלק מהמארג ? האם הוא בכלל קשור אלינו ?

כמה יחסי גומלין מתרחשים באמת בינינו ובין הטבע כאשר חיטה אפשר לייבא מארצות הברית, מים אנו יודעים כבר להתפיל, ואת ה iPhone החדש חברת Apple תייצר עם או בלי גשם.

אבל אולי כן ישנו איזה כח משיכה המושך אותנו אל האחידות הזאת. אל מארג מתוקן ומחובר של אדם וטבע.

לתגובות..

בראשית ברא. אבל מה זה מענין אותי ?

בשבת קראנו שוב בתורה:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אלוקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ

ושוב ושוב אני תוהה,

למה זה בעצם משנה לי מי ברא את השמים ?

קוראים לו אלוקים, קוראים לה אבולוציה, או קוראים לו X.

האם אני מכיר אישית או ראיתי פעם אחד מהם ?!

האם יש לי דרך לדעת ולהוכיח אם זה נכון או לא נכון ?!

*

ואם לומר את האמת, שאלות על גרמי השמים והיסטוריית ארץ לא ממש מטרידות אותי.

השאלות המטרידות באמת הן: חשבון הבנק, הקורונה וההרטבה של הילד בלילה.

אז סתם להגיד ״בראשית ברא״ כי כך צריך להגיד ?

להגיד כי אבותי אמרו, לסמן V ולקוות לטוב ?

זה יבש, קלוש ומשעמם.

אולי פעם זה עבד. היום זה לא.

*

לאחרונה אני לומד להפוך את הקוביה. להתחיל לחפש בתוכי.

אז יש אותי, ומסביבי כל שאר המציאות (״השמים והארץ״).

וכמה שאלות משמעותיות יש לי שם.

השאלה הראשונה היא, האם המציאות ואני הננו רק תפזורת כשבינינו כמה נקודות חיכוך, או שאנחנו מארג אחד.

בינינו הרי אינסוף עימותים,
אז אם אנו תפזורת, העימות הוא הגיוני. נפגשנו פה במקרה, כל אחד מושך לכיוון שלו. מי שינצח – יקח.
אבל אם אנחנו מארג אחד, זה יהיה ממש לא נכון להלחם זה בזה.

שאלה שניה: במידה ואנו מארג אחד, הרי יש בינינו חיבור דינאמי כל שהוא, האם לחיבור הזה ישנה אינטליגנציה רגשית ?

ובמידה ויש לו, אז שאלת השאלות, האם יש בו אכפתיות וקשב ? האם הוא רואה אותי ?

כל זה מענין אותי מאוד כי זה יכול לפתור לי כמה בעיות. כמו חשבון הבנק. הקורונה. וההרטבה של הילד בלילה.

ואני לא רוצה תשובות של כן, כן וכן.

כאן לא יעזרו תאוריות, לא מילים יפות ולא אמונות נושנות.

כאן אני חייב ממש לראות בעיניים.

*

בינתיים אין לי תשובות מפתיעות. גם לא הישגים מרעישים.

אבל להפיכת הקוביה הזאת, ישנה משמעות גדולה אצלי.

לחפש קודם כל בפנים, מה חסר במציאות העמומה שלי.

ואז לראות האם התורה מציעה לי פתרון טוב ועובד לבעיה.

*

אולי דוד התכוון להציע משהו כזה כאשר אמר את המשפט האמיץ הבא:

טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה׳ ״

זו הזמנה מכיוון פחות צפוי. אין בה אמת אבסולוטית. גם לא הוכחות חד משמעיות.

זו הזמנה לטְעִימוֹת. קח. תבדוק מה זה מחולל אצלך.

לתגובות..

תודה לניר שטרן על החכמה שלמדתי ממנו וחלקה שזורה כאן.