מאז הגן ועד היום, נח והתיבה נותרו בתוכי ללא מגע.
מנסה להסיר את האבק הרב שהצטבר שם.
*
כמו בפוסט הקודם, ניסיתי שוב "להפוך את הקוביה" ולספר את הסיפור בשפת המארג הטבעי.
בסיפור, המין האנושי משחית את דרכיו ומעוות את צורתו. הטבע מגיב גם הוא בחוסר איזון.
גשם יורד ארבעים יום ללא הפסקה, ובמקום להביא בשורת חיים הוא מביא פירוק ומוות.
המין האנושי והחיים בכלל, מוכחדים, מלבד ׳קפסולה׳ עם מדגמית של צורת החיים שחוצה את המבול לעולם החדש.
בעולם החדש שאחרי המבול החוקים משתנים. ישנה הבטחת קיום למין החי.
הטבע מבחינתו ימשיך לתפקד כרגיל גם אם האדם ישחית את דרכיו.
*
לאחר המבול מתרחש למעשה נתק בתוך המארג. המִתְאָם והאחידות נפגעים.
אולי המארג עדיין חי וקיים, אבל אחד השחקנים, האדם או הטבע – 'נזרק' החוצה.
*
כך או כך, עדיין לא הוכרז על ייאוש טוטאלי.
עוברות אלף ומשהו שנים ומתרחש ניסיון נוסף.
"בני ישראל" מבני בניו של שֵׁם בן נח, עולים לארצם המובטחת. והנה שם המארג הקוסמי חוזר לחיים:
אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ.. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ "
פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם.. וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם "
הטבע חזר להיות "תגובתי".
*
אבל איפה אנחנו בסיפור. בני ה 2020.
האם אנחנו עוד חלק מהמארג ? האם הוא בכלל קשור אלינו ?
כמה יחסי גומלין מתרחשים באמת בינינו ובין הטבע כאשר חיטה אפשר לייבא מארצות הברית, מים אנו יודעים כבר להתפיל, ואת ה iPhone החדש חברת Apple תייצר עם או בלי גשם.
אבל אולי כן ישנו איזה כח משיכה המושך אותנו אל האחידות הזאת. אל מארג מתוקן ומחובר של אדם וטבע.
תורה ואני 