בין זהב לזהב

זה זהב וזה זהב.
את שניהם נדבו אבותינו במדבר ממיטב תכשיטיהם והנזמים שבאוזניהם.

אבל האחד יצר עגל,
ואילו השני בנה משכן.

האחד היה חדגוני, שיטתי. כולו זהב.
השני היה ססגוני, צבעוני, חבר לכסף, לנחושת, לעצים ולאריגים.

האחד נולד להיות אלוהים – אלוהי זהב.
השני היה רק מקום וכלי – קישוט לדבר האלוקים.

*

ואני חושב על האדם.

יש אחד שמתחיל ונגמר בעצמו.
הוא שליטה וסמל ניצחון, הוא אֱלֹהֵי כֹּל יכול.

ויש אחר, שהוא חבר של.. ואח של..
הוא שלם רק כאשר הוא נוכח עם שלל צבעים.

הראשון בא לדבר. מצביע על עצמו.
לכן ייגמר כשיבוא יומו.

השני מנכיח את אחר. הוא בא להקשיב.
לכן הוא קיים כל עוד האחר משמיע את קולו.

*

בא לי להיות השני.

לתגובות

משכן העדות

תראה כי המשכן אינו רק אוסף של כלים ועבודות, אלא ישנו ייחוס אחד ועקבי בין המשכן וכל כליו לדבר אחד – לעדות, והעדות עומדת בפני עצמה. בזכות עצמה.

ראשון הוא הארון, הארון נקרא:

אֲרוֹן הָעֵדֻת (שמות כה-כב)

הכפורת המכסה את הארון, היא:

הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת (ויקרא טז-יג)

הכרובים הסוככים על הכפורת:

הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת  (שמות כה-כב)

גם הדיבור שיוצא אל משה:

וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת (שמות כה-כב)

הפרוכת שבין הקודש לקודש הקדשים,
תפקידה להסך על ארון העדות:

וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת (שמות מ ג)

וּשמה:

פָרֹכֶת הָעֵדֻת (ויקרא כד-ג)

עד כאן תחום קדש הקדשים, ומכאן תחום הקדש,
השולחן, מקומו אינו עצמי אלא יחסי לפרוכת העדות:

וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת (שמות כו-לה)

המנורה, מקומה יחסי לשולחן אשר מחוץ לפרוכת:

וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן (שמות כו-לה)

ועבודת המנורה מתייחסת גם לעדות:

בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ (שמות כז-כא)

מזבח הזהב, מקומו ביחס לעדות:

וְנָתַתָּה אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב לִקְטֹרֶת לִפְנֵי אֲרוֹן הָעֵדֻת (שמות מ-ה)

והקטורת אשר מוקטרת על מזבח הזהב ניתנת לפני העדות:

וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת (שמות ל ו)

הקרשים והיריעות החופים את המשכן והחצר הסובבת תוחמים את המשכן ששמו:

מִשְׁכַּן הָעֵדֻת (שמות לח-כא)

מזבח העולה, מקומו יחסי לפתח משכן העדות:

וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד (שמות מ-ו)

הכיור, מקומו יחסי למשכן ולמזבח:

וְנָתַתָּ אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ (שמות מ-ז)

ותפקידו לרחיצת ידי הבאים אל המשכן (שמות ל-כ).

גם צנצנת המן מוכנסת לנוכח העדות:

וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת (שמות טז לד)

ובמחלוקת קורח נכנס מטה אהרן לאותו מקום:

הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת (במדבר יז כה)

והענן, תפקידו לכסות את המשכן אשר הוא אוהל לעדות:

וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת (במדבר ט טו)

*

ומה היא העדות ?

וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים (שמות לא יח)

*

נראה כי העדות היא כמו גרעין. וסביבה גלים גלים מתרחבים.
הארון הכפורת והכרובים הם מרחב ראשון ועצמי,
הפרוכת הסוככת על הארון מסמנת את מרחב קודש קדשים,
שולחן מחוץ לפרוכת, מנורה נוכח השולחן, מזבח זהב המכוון לפני הארון, ופרוכת סוככת המסמנת את מרחב הקדש,
קרשים ויריעות התוחמים את כל מרחב המשכן,
מזבח עולה לפני פתח המשכן, כיור בין המשכן למזבח, וקלעי החצר התוחמים את חצר המשכן.
וכולם סובבים נוכחות אחת – עדות.

*

הוא הגדול שלמעלה או אי שם, הנמצא, הנוכח, אבל נשגב ונעלם, זה שקיומו מוכרח אבל בלתי נתפס,
הוא דיבר אלינו והשאיר עדות פיזית פה בעולם.

לעדות הזאת יש משכן, הוא מקיף אותה וסובב אותה, בעוד מחיצה, בעוד עבודה, בעוד דיוּק ובעוד הכנה.

לא ניתן לגשת אל העדות בסתם בוקר אחד ולמשש אותה.

אבל היא קיימת שם, בהירה וברורה, היא מוחזקת בידינו אנו, בתוך המיטב שבכספנו וזהבנו, במשכן שאנו בונים לה בנדבת ליבנו.

לתגובה 

להכיר עוד..

נדב ואביהוא

בפוסט זה אנסה לחבר בין נדב ואביהוא הגדולים שביקשו תוספת של קרבת השם במשכן ומשה אמר עליהם כי הם גדולים ממנו ומאהרן, לבין נדב ואביהוא שחז"ל מונים להם בזה אחר זה חטאים שהיו קשורים באש הזרה שהקריבו • קודם אמנה מספר שאלות

1. מדוע חז"ל לא קיבלו שסיבת המיתה היתה הקרבת אש זרה ללא ציווי
התורה מתארת את מעשה בני אהרן שבעקבותיו מתו: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צווה אותם". אבל חז"ל אינם מקבלים שזהו החטא שבסיבתו מתו אלא מביאים כמה דעות במה חטאו בני אהרן, הידועות שבהם שנכנסו שתויי יין, ושהורו הלכה בפני משה רבם, והשאלה ברורה, מדוע חז"ל לא קיבלו את המילים "אש זרה אשר לא צווה אותם" כהסבר לחטאם, ולהפך, ומדוע בתורה לא נאמר וימת נדב ואביהוא בהורותם הלכה בפני רבם או בהכנסם שתויי יין.

2. מה הכוונה "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש"
משה אומר לאהרן לאחר מיתת בניו: "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד", ורש"י מבאר: "יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך". וקשה, א. האם משה חשב שהוא או אהרן עתידים למות עבור המשכן, וכי המשכן מחייב שמישהו ימות עבורו ? ולא הגיוני שיהיה ברור למשה שהוא או אהרן יחטאו ויתחייבו מיתה. ב. כיצד כעת הובהר למשה שנדב ואביהוא גדולים ממנו ואהרן, הלא נדב ואביהוא מתו בחטאם, ומשה ואהרן לא חטאו ולכך לא מתו.

3. מה משמעות של "ותצא אש מלפני השם ותאכל", פעמיים בזו אחר זו
פעמיים יוצאת אש מלפני השם ואוכלת, פעם ראשונה: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים", ומיד לאחר מכן: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה'". מה עניינה של האש שיוצאת מלפני השם, והאם יש משמעות להקבלת התיאור של האש בין אכילת הקרבנות לאכילת בני אהרן.

מהות המשכן, ונדב ואביהוא

קודם אפרש בקצרה את מהותו של המשכן כפי שהארכתי בפוסט "המשכן": השוני שיש בין עולם הגשם לעולם הרוח משאיר שתי אפשרויות לחבר אלוקים ואדם, האחת דרך הפרדת האדם מהחומר והשנייה דרך חיבור אלוקים לחומר, במשכן התקיים החיבור בדרך השנייה, דרך חיבור האלוקים לחומר, המשכן נעשה ממיטב החומר שיש בעולם כסף וזהב אומנות יופי ופאר, וכולם באו מנדבת לבו של האדם, והיו תלויים בה, וכיצד התקיימה בו שכינה ? האדם הביא את מיטב עצמו ואת מיטב עולמו רק כחומר אבל לא נתן שום צורה מדעתו, תבנית המשכן, מידותיו, גודלו, מראהו, אופן בניינו ולאחר מכן גם עבודתו, כולם באו כציווי ממעלה, וכך התקיים החיבור כאשר בחומר שהביא האדם היתה נתונה ומעורבת הצורה האלוקית.

ברור מדוע הציות אל הציווי היה חלק בלתי נפרד ממהות המשכן.

נפנה אל יומו הראשון של המשכן, עם ישראל תרם את רכושו, עמל, בנה והכין את כל המשכן כאשר צווה, עברו שבעת ימי המילואים של חינוך והכנת המשכן והכהנים, והגיע יום ראשון להקמתו הקבועה של המשכן, כעת עם ישראל ממתין לדעת האם אכן תרד שכינה אליהם, האם כל החומר שבמשכן עומד נכון ומכוון כפי שצווה כדי שמעתה יתקיים דרכו חיבור בין אלוקים לאדם.

ואכן השכינה יורדת, הביטוי לזה קורה ב"ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים", מתגלית התערבות אלוקית בתוך החומר כאשר אש באה מידי שמים אל החומר שהביא האדם ומקיימת בו את ייעודו על ידי שהקרבנות נשרפים, והעם רואה: "וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם".

על הפסגה הזאת של חיבור אלוקים ואדם משה מבין שנאמר "בקרובי אקדש", זאת הדרך שהקב"ה מתקדש בעולם כאשר הוא מתערב בחומר האנושי, והתקדשות זו היא דרך המקורבים משה ואהרן שניצחו על כל העבודה, ציוו, וכיוונו אותה.

אבל אז באים נדב ואביהוא ומביאים בנדבת לבם 'אש זרה אשר לא צווה אותם'. אש שאינה מכוונת לציווי נוגדת במהותה את ענין המשכן, היא זרה בו. המשכן חסר כשחלק ממנו לא תואם לציווי.

והזרות הזאת באה לידי תיקון, אותה אש ניסית שיוצאת מלפני השם בפעם הראשונה ומבטאת את התערבות הצורה האלוקית בתוך החומר על ידי שריפת הקרבנות, יורדת שוב אל החומר לדרוש את כבוד המשכן וכך נדב ואביהוא מתים.

כעת נוכחות השכינה במשכן מתבררת שוב אבל בצורה שונה וחזקה יותר ממה שהתבררה בשריפת הקרבנות, שריפת הקרבנות היתה צפויה כחלק ממעשה הקרבנות והעם גם המתין לה, ואילו שריפת נדב ואביהוא לא היתה צפויה הן מבחינת העיתוי שלה – זמן שמחה, והן מבחינת המיידיות שלה – שבשונה משאר עבירות של בין אדם למקום שאין אדם נפרע עליהם מיד כאן נפרעו מיד, וכן, שריפת הקרבנות יש בה תגובה למעשי העם כולו ואילו שריפת נדב ואביהוא זו תגובה רק למעשיהם של יחידים.

המילים "בהקריבם אש זרה" מגלות את גדולת נדב ואביהוא, דרכם הוגשמה נוכחות השכינה על ידי התגובה המיידית למעשיהם, אפילו שהיו יחידים, אפילו שטעו, אפילו שזה היה ביום שמחה ואפילו שהיה זה מתוך רצון להתקרב.

אך מדוע בעונש כה חמור ? הרי כל עונש שהוא היה מוכיח ומחזק את נוכחות השכינה במשכן ? לזה חז"ל מונים מה היה במעשיהם שבידי שמים ראוי למות עליו.

אך התורה שבאה לציין את גדולתם של נדב ואביהוא ואת תרומתם לרוממות המשכן, מבארת רק את האש הזרה.

לתגובות

להכיר עוד..