מה הוא אוהב, האדון?!

אני עסוק בלעשות טוב, ככה לפחות אני מספר לעצמי,

אבל כשאני בודק באמת, זה שני זרמים שזורמים בתוכי,

האחד הוא רצון אמיתי, להקשיב, להבין, לעשות טוב – פשוט כי הוא טוב.

והשני הוא לְרַצּוֹת את האדון, לתת לו מתנות, רק שלא יכעס, רק שיסדר את העניינים.

זרמים כל כך שונים אך לעיתים קרובים זה לזה מרחק נגיעה.

*

אבל בתנ"ך המקסים שלנו, כלום לא מתפספס.
שוב ושוב המסר חוזר על עצמו:
אל תביא לאלוקים מתנות. אל תנסה לְרַצּוֹת אותו. זה לא עובד ככה.

ואם במשפט קצרצר של ספר משלי:

עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לה׳ מִזָּבַח (")

זבח, או קרבן בלשוננו, הוא האמצעי להקריב לפניו, לתת לו, להעניק לו,
אך הפסוק מלמד שזה לא הקצה, זה לא המקום הכי רחוק שאפשר להגיע אליו.

*

אני חושב שהבנתי מה הוא אוהב, וזה לגמרי בתוכי.

צדקה ומשפט.

כל כך יפה, כל כך פשוט. וגם כל כך מתגלגל ברחובות.

רק לאסוף ולחבק את הקסם הזה.

אני רץ.

לתגובות