אני עסוק בלעשות טוב, ככה לפחות אני מספר לעצמי,
אבל כשאני בודק באמת, זה שני זרמים שזורמים בתוכי,
האחד הוא רצון אמיתי, להקשיב, להבין, לעשות טוב – פשוט כי הוא טוב.
והשני הוא לְרַצּוֹת את האדון, לתת לו מתנות, רק שלא יכעס, רק שיסדר את העניינים.
זרמים כל כך שונים אך לעיתים קרובים זה לזה מרחק נגיעה.
*
אבל בתנ"ך המקסים שלנו, כלום לא מתפספס.
שוב ושוב המסר חוזר על עצמו:
אל תביא לאלוקים מתנות. אל תנסה לְרַצּוֹת אותו. זה לא עובד ככה.
ואם במשפט קצרצר של ספר משלי:
עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לה׳ מִזָּבַח (")
׳זבח׳, או ׳קרבן׳ בלשוננו, הוא האמצעי להקריב לפניו, לתת לו, להעניק לו,
אך התנ״ך, בווריאציות רבות חוזר ומלמד כי ביחסים שלנו-שלו, קרבן אינו הקצה, ולא המקום הקרוב ביותר אליו.
זהו משהו פנימי יותר. אמיתי יותר.
*
אני חושב שהבנתי מה הוא אוהב, וזה לגמרי בתוכי.
צדקה ומשפט.
כל כך יפה, כל כך פשוט. וגם כל כך מתגלגל ברחובות.
רק לאסוף ולחבק את הקסם הזה.
אני רץ.
תורה ואני 