י כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אלקיך בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ
יא וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה
יב וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ
יג וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה
יד וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ
(דברים כא פסוקים י-יד)
חייל חוזר מן הקרב, שיכור ניצחון, עטור תהילה, אויביו ניתנו בידו, ואחריו הוא מוביל את שבוייו.
אבל זה לא הכל, קרה שם עוד משהו, הוא ראה בשבי אשה יפה וחשק בה.
ככה סתם. ראה וחשק.
אך כנראה לא סתם, כי במקרה המיוחד הזה, כך מסתבר, איש לא מנסה ״להנדס מחדש״ את פרץ רגשותיו.
באותה תורה המלמדת תמיד מה להרגיש ומה לחשוב, אותה תורה החותכת חד וחלק "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" |, כעת העמדה שונה.
מבלי לבוא בטענות, ומבלי לדקור ולהכאיב עם השאלה אם נכון או לא המקום שהגיע אליו הלוחם הנרגש, העיסוק הוא בדבר אחד: להכניס את התפרצות הגעש הזו לתוך סדר. להצליח להביא אותה הביתה.
ובמקרה הצורך, גם ללמד איך לסיים את הקשר הזה מבלי להתעלל.
*
אולי גם רגעים של טירוף ואיבוד גבולות, רגעים בהם רוח סערה וים גועש עלולים להפוך ברגע את האדם לחית טרף, לאבד את סדר חייו ואת מוסריותו, גם אותם אפשר להכניס הביתה, גם להם יש אבא ואמא. כאלה, אוהבים. כאלה שלא נבהלים.
אני חושב לרגע, על הילד המטורף שבי, ורגע אחרי על האבא שהייתי רוצה לתת לילדי שלי.
תורה ואני 