אברם. לֶךְ לְךָ. ומפגש מקורקע אדם ואלוקים

ה"יהדות", זו ששינתה סדרי עולם, התסיסה מלכים ושרים, ועל מזבחה נשחטו מליוני אנשים,
כל כולה מתחילה באמירה אחת פשוטה של אלקים לאברם:

לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ ״

אברם מְצֻוֶּה לעזוב, ובצד הציווי הבטחה גורפת: להפוך לעם גדול וחשוב, להיות למקור של ברכה, ולהישאר שמור מכל אויב.

והשאלה מטרידה ומציקה לי כל פעם מחדש:
התורה לא מספרת קודם דבר וחצי דבר על טיבו של אברם זה.
לא שמענו כי הוא מצא חן בעיני ה׳ כמו נח, ולא כי הוא התהלך את האלוקים כמו חנוך.
אז מי זה האיש, מה הוא עשה בחייו, מדוע דווקא הוא מקבל ציווי כה ישיר ומבטיח מאלוקים ??

*

מתבונן בהמשך הסיפור:
אברם, כצפוי, קם והולך אל ארץ כנען.
ומה עם ההבטחות היפות ? הן מתפרקות אחת לאחת:

בארץ המובטחת, לא ניתן להישאר, יש רעב. הוא נאלץ לעזוב ולרדת למצרים.
להיות גוי גדול – הוא לא נהיה. אין לו ילדים. הוא ואשתו רק הולכים ומזקינים.
שמירה מאויבים – איזה. הוא בסכנת מוות מפני המצרים החומדים את אשתו.
ברכה – כן, הוא מקבל צאן ובקר מפרעה, אך במחיר לא הוגן של אשתו הנגזלת.

ואלוקים ?! איה מקום כבודו ?!
הייתי מצפה למינימום אמפתיה: "המתן יקירי, החזק מעמד, זה הכל זמני".
אבל לא. דממה.

והאיש הולך והולך.
לא הולך ופניו נפולות. לא הולך ומקלל את יומו.
הוא הולך בשיר ומזמור. מקים מזבחות וקורא בשם ה׳. לפני הצרות, ואחריהן, כאילו הן לא היו.

האם זה בן אדם בכלל ? נשמע יותר מלאך. או רובוט.

*

זה מביא אותי למחשבה חדשה לגמרי.

אולי, בשונה ממה שאנו נוטים לדמיין, לא הָיְתָה שום התגלות פלאית לאברם.
למרחב שלו לא חדרה ולא הופיעה שום יישות מעולם אחר.

לאברם היה רק קשב. קשב לקולה של המציאות.

שנים רבות כנראה, לקחו לו כדי לְעַבֵּד את מציאות חייו ולקבל החלטה לגבי ההמשך.
רק בגיל 75 הוא הגיע לבהירות הפנימית: "די. צריך לעזוב הכל ! צריך לעזוב, וברור כי כל הטוב שבעולם תלוי בעזיבה הזאת". (אני משאיר את זה פתוח, מה בדיוק היה השינוי)

המציאות דיברה אליו כמו שדיברה לכל אחד אחר שהיה מוכן לשמוע.

והוא, אברם, הקשוב הגדול, אסף את עצמו, רתם את משפחתו ורכושו כדי לשמוע בקולה.

וכשזה ברור, כשזה בהיר, הבְּעֵרָה היא פנימית. אין שאלות ואין פחד. הולכים !

*

אם נקפוץ לרגע אל החיים, כמה כח ועצמה יש באברם הזה.

מותר לך להתברבר שנים בשאלה מה אתה עושה עם עצמך בחיים האלה.
אבל once החלטת שצריך לעזוב, לשנות כיוון, לך על זה עד הסוף.
שלם את המחיר כמו גדול והישאר נאמן להחלטותיך.

*

אולי סיפור הפתיחה של אברם הוא בעצם סיפור על איש שידע פשוט להקשיב באמת.

ואולי הדרך לפגוש את אלוקים היא בעצם קצת יותר פשוטה.

לתגובות..

על המרגלים, ועל ׳להיות בְּקֶשֶׁב׳

אחת השאלות שהטרידו אותי בפרשת המרגלים, היא מה היתה הטענה על בני ישראל.

משה שלח מרגלים לתור את הארץ והם חזרו עם תשובות קשות, הם סיפרו על עם עז, ערים בצורות וילידי ענק, כמעט כולם אמרו שאין יכולת לעם לִגְבּוֹר על יושבי הארץ.
מתבקש לכאורה שתגובת העם תהיה פחד ובהלה.
אבל התורה כותבת עליהם טענות קשות: ״עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי״. (במדבר יד יא)

פרשה זו קשה. ויש עוד הרבה מה להבין בה.
אבל משהו שהתחדד לי בענין הזה ועל ׳להיות בְּקֶשֶׁב׳.

*

קול עקבי וברור ׳זרם בדם׳ לבני ישראל במשך כמה דורות אודות הבטחת הארץ.

לאברהם נאמר:

כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם (בראשית יג טו)

ליצחק:

כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ (בראשית כו ג)

וליעקב:

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ (בראשית כח יג)

משה מקבל את המינוי להוציא את ישראל, והקול הופך לתכנית קונקרטית:

וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג ח)

הוא מעביר לעם את הקול הזה כהבטחה אישית אשר תחול עליהם עצמם:

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה׳ (שמות ו ח)

העם יוצא ממצרים וחוצה את הים בניסים ובגבורות, על שפת הים הוא שר שירה.
חלק מהשיר הוא על הכניסה העתידית לארץ:

תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה׳ (שמות טו יז)

ממשיכים לַמִּדְבָּר, מקבלים את התורה, והבטחת הארץ מקבלת פָּן מעשי, הם שומעים איך הולך להתבצע הפלא:

וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ.
לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.
מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ.
וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ (שמות כג)

והנה, לאחר כל ההכנות וההבטחות, מגיע הקול הגדול האומר לקום ולצאת לדרך:

רְאֵה נָתַן ה׳ אלקיך לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ אלקי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת (דברים א כא)

עֲלֵה רֵשׁ ! הגיע הזמן.

*

אבל רגע לפני שזה קורה המרגלים נשלחים, חוזרים עם התשובות הקשות, ופתאום אין קול ואין עונה. הקול האלוקי שליווה אותם עד כה, אינו עונה דבר על טענת המרגלים.
לא תשובה על השאלות ולא תמיכה בפחד. דממה.
איך ניתן להבין שינוי דרסטי כזה ?
נראה שהוא לא הולם את רצף הקולות שהיו עד אז.

*

קו הגבול שבו הקול השתתק, היה הריגול.
האם ריגול מצד עצמו הינו דבר רע ?
לא יתכן.
משה עצמו אומר על זה ״וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר״ (דברים א כג), וחוזר ושולח מרגלים במלחמת האֱמֹרִי: ״וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר״ (במדבר כא לב).
גם יהושע תלמידו לאחר 40 שנות ציפייה בָּמִּדְבָּר, שולח שוב מרגלים לתור את הארץ (יהושע ב).

תפקיד המרגלים היה לייצר מגע עם המציאות המוחשית, לְעַמֵּת את הדיבורים, הידיעות וההבטחות עם המציאות בשטח. וזו הדרך להתחיל לפעול ולקיים את הציווי ״עֲלֵה רֵשׁ״.
השאלה המקורית עליה נדרשו המרגלים לענות לא היתה האם לצאת למלחמה אלא איך לצאת, באיזה דרך ללכת, ומאלו ערים להתחיל. (דברים א כב)

ולכן, הרגע בו העם הפך ממצב סביל הרואה גבורות וניסים ושומע הבטחות, למצב פעיל וטבעי של מלחמה, הוא הרגע שהאחריות על המצב עוברת לידי אדם, ושם הקול מסיים את תפקידו.

*

אמנם קול אלוקי הבטיח את הארץ, הוא גם הראה מעשי גבורה ושליטה מוחלטת בטבע,
אבל אין לו ערך אם לא יהיה לו קֶשֶׁב.
קול, הוא רק קול, הוא נותן הצעה, הוא נותן כיוון, אבל רק השומע יבחר כיצד לנהוג בו.
יבחר, יתן קשב מלא,
יבחר, יתן קשב חלקי,
יבחר, לא יקשיב בכלל.

ובשונה מהפעלת כח, קול מטבעו אינו לוחמני, הוא יאמר את דברו וישתוק.

*

׳להיות בְּקֶשֶׁב׳, זהו מצב בנפש, לְקשב יש שכבות של עומק.
אפשר לראות מציאות מלאת עוצמה וגבורה, להתאחד איתה ולקבל כח, כזה שלא משאיר מקום לשום פחד. (וכזה היה כָּלֵב)
אבל אפשר להיות גם בקשב שטחי, ואז כאשר הכל מנגן ויש ניסים ונפלאות, אפשר אפילו לשיר על הכניסה לארץ.
אבל כאשר צריך לעמת אותו עם מציאות קונקרטית, שם אין כלים.

*

ומענין, דבר אחד מצליח להחזיר את העם לקשב: כאב.
כאשר מגיע הכאב בדמות עונש לכל הולכי מדבר, כשהם שומעים כי במדבר הזה ימותו כולם ורק בניהם ירשו את הארץ, רק אז העם מתעורר ומחליט לקום להילחם.
אבל אז כבר מאוחר, הקול הספיק להתחלף, כעת הוא אומר שלא לעלות.

*

המציאות מדברת,
בְּשָׂפָה משלה היא מנווטת ומובילה,
כאב, זה לא הדרך שלה,
פעם אחת היא תתן את קולה,
ואז תייחל בדממה,
ללב קשוב ואמיץ,
שילך בדיוק בדיוק איתה.

(תהלים פא)

לתגובות
להכיר עוד..