'להרים פרוייקט' או להיות בקשב

בשבת האחרונה הבחנתי בדבר פלא,

הפעם הראשונה שבה מופיע דבר ה' אל שלשת האבות, נמצא בהקשר של עזיבת מקום מגוריהם בדרכם אל הלא נודע.

אברהם עוזב את בית אביו אל "הארץ אשר אראך".
יצחק עוזב את ביתו מפני הרעב, עוצר בגרר, וכוונתו היא לרדת למצרים.
יעקב עוזב את בית אביו ואמו בדרכו לחרן.
ובדיוק שם, ולכולם בפעם הראשונה, מופיע דבר ה'.

מנסה להבין מה מסתתר שם בעזיבה אל הבלתי נודע ?

*

מבין שלל ההיבטים שבה, עזיבה אל הבלתי נודע נראית כמו ההיפך הגמור מלהיות בתוך 'פרויקט'.
אם פרויקט הוא תנועה לעבר השגת מטרה כל שהיא, נוספת על עצם הקיום,
בעזיבה אל הבלתי נודע, התנועה היא רק כדי לשרוד.

אולי האבות לא היו בתוך פרויקט.
הם לא ציפו להישג. ולא היו בדרך לכבוש יעד.
הם לא ביקשו "לבנות עם ישראל", ולא להוות ייצוג מושלם לבורא על פני האדמה.
האבות היו רק בקשב.
קשב בשביל קשב. ללא כל מטרה נוספת.

והקשב הזה הגיע לטהרתו דווקא על ידי העזיבה.
עזיבת מקומות הקבע, עזיבת העוגנים, עזיבת הערכים,
עזיבה עד מקום בו עצם הקיום כבר אינו מובטח.

*

אם עד היום הדמיון היה כי השגת דבר ה' היא נקודת יעד בפרויקט של "להיות צדיק":

אולי האבות מלמדים את ההיפך, דבר ה' נוכח שם ומשמיע את קולו כל הזמן, בכל מקום, לכל אחד.
הנכונות לצאת, לעזוב, ולשחרר אחיזות, היא בעצם פסגת הקשב שבה ניתן פשוט לשמוע אותו.

לתגובות