עוד כרועה צאן במדין, הוא גויס למען המטרה הגדולה של הוצאת בני ישראל מארץ מצרים,
הוא לא הרגיש ראוי ולא היה מעונין בתפקיד הזה, אבל ה׳ פשוט חִיֵּב אותו,
אז הוא חזר לאֶחָיו במצרים, שיכנע אותם עד שהאמינו כי ישועתם קרובה,
הלך שוב ושוב אל פרעה, בכבוד ובסובלנות, למרות תעתועיו ואיומיו, וכך הוביל אותו אל הברירה היחידה – לשחרר את ישראל.
הוא הוציא את העם ממצרים, חצה איתו את הים, הוליך אותו אל הר סיני לקבל תורה,
הוביל אותו אל תוך המדבר ודאג לו ללחם ומים.
שפט את העם, נשא את משאוֹ, הקשיב לתלונותיו, והכיל את מריוֹ.
הציל את העם מכִּלָּיוֹן כאשר שוב ושוב הִמְרָה את דבר ה׳,
ואף נענש עם העם ביחד בעיכוב של 40 שנה מלהיכנס לארץ.
קודם הגיעם לגבול הארץ הוא גם נלחם וניצח במלחמות עמלק, הכנעני והאמורי היושב בגבול הארץ.
*
לבסוף, הוא והעם עומדים הָכֵן על גבול הארץ,
מגיע רגע השלמת המלאכה, רגע קיום ההבטחה עתיקת היומין של ירושת הארץ,
הרגע שלמענו הוּצָא העם ממצרים.
אבל דווקא אז, דווקא הוא, בהיותו חתום על איזה חוסר דיוק בחטא מי מריבה, מתברר כי הוא לא ייכנס לארץ,
הוא יישאר בחוץ, ימות ויקבר בחוץ.
הוא מתחנן על נפשו להיכנס אל הארץ הטובה, הוא רוצה רק לראות אותה.
אבל הוא מתבקש מאת ה׳ להפסיק ולהתחנן, פשוט לוותר.
הוא מוותר. מקבל את המציאות.
*
אבל דבר אחד כן מטריד אותו לפני מותו, ועליו הוא לא מוותר: למנות מנהיג טוב תחתיו.
מטריד אותו עד כדי שבכל התורה (כ – 70 פעם), הדיבור בינו לה׳ הוא בכיוון אחד ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר״, ה׳ מדבר, משה קשוב.
אבל כאן, פעם אחת בלבד, הוא הופך את הכיוון, ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה׳ לֵאמֹר״, הוא מדבר, וה׳, כך מסתבר – קשוב:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה׳ לֵאמֹר
יִפְקֹד ה׳.. אִישׁ עַל הָעֵדָה אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם..
וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה׳ כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה (במדבר כז)
*
על כניסת הארץ הנוגעת אליו ולהשלמת תפקידו, הוא מוותר.
אבל מינוי מנהיג אחר תחתיו שזה מהעניינים הנוגעים לאחרי מותו, את זה הוא דורש בתוקף.
ממה עשוי המנהיג הזה ?
ואולי זה לא ׳מנהיג׳, אולי זה רק רועה צאן.
מאז ומתמיד, עוד מתקופת מדין, הוא היה רועה טוב, אֵלּוּ היו ה׳קורות חיים׳ שלו.
לרועה טוב יש דאגה אחת: הצאן.
רועה טוב לא עסוק לרשום את ה״ביוגרפיה״ של חייו לא להשיג הישגים, ולא לכבוש ״יעדים״.
רועה טוב ימות לו בשלווה רק אם עוד בימי חייו הוא יזכה לראות את הרועה הטוב שיבוא תחתיו.
תורה ואני 
רועה צאן היה גם דוד כפי שאתה זוכר, עמוס היה בולס שקמים אאל"ט.
בלטינית אבי הקהילה הקטנה, הכומר נקרא: פסטור [ רועה צאן] ואחד הז'אנרים המוכרים היטב בשירה האירופית, מעט פחות בארץ ובעברית היא ה"פסטורלה", – יצירה שעיקרה תיאור נוף, רצוי חקלאי, שמכיל איזה איום סמוי בו.
משה רועה צאן, העם נקרא צאן הזקוק לרועה, לכלבי הרועה ולמקלו של הרועה על מנת לעשות כרצון הרועה. יש לעדר הזה מנהיג "טבעי" הנקרא משכוכית, והאם משה הוא רועה צאן או משכוכית?
לענ"ד אין לאל היהודי משמעות בסיפור הזה. הדרמה היא פנימית של משה, אופיו, חייו וגורלו. הסיפור מבטא את עוצמת השימוש בדת ובפחד הקמאי של ההומוספיינס מתופעות בלתי מוכרות ומשינויים ככלי לשליטה בקבוצות הלקטים-הציידים הקטנים ההופכים לשבט, והשבטים ל"עם", סביב עקרון מאחד, מטאפיסי, מפחיד ומאיים.
שוב, לענ"ד לאל היהודי אין חשיבות כלל בסיפור הזה, ודומני שגם אתה מסכים אתי.
נראה כי משה הוא משה ובזכות עצמו,
וכאן נמצאת ההוכחה כשהוא הופך לסובייקט ובא בדרישות.
אבל אולי הענווה עוצרת הנשימה שלו, היא כן תוצר או סיבת המגע עם הא-ל ?
לא אתווכח אתך כלל על הנחה/השערה/אמונה זו. נראה לי, שמשה בהחלט האמין שהוא מונחה על ידי ישות/כוח גדול ממנו, ולכן אולי הצניעות. אגב, יכול גם להיות, שהיותו מגמגם מלכתחילה, כמו אצל בעלי פגמים ונכויות רבות, הוא מעדיף לא להתבלט :-).