רוצה לכתוב לכל האהובים, אלה שאותם אני קורא כל השנה, אלה שלפעמים קוראים גם אותי,
לכל החברים הוירטואליים, שאת פניהם אולי מעולם לא ראיתי,
רוצה, משתוקק לכתוב ולאחל: שתהיה שנה טובה ואוהבת.
אבל למה להגיד היום שנה טובה? מה בכלל קורה היום? כל זה לוטה אצלי בערפל.
את האחד והיחיד אליו אנו מכוונים את ליבנו, אותו מעולם לא ראינו, הוא חבוי, נעלם, מסתתר.
עוד לא מצאתי את השביל המוביל באופן החלטי דווקא אליו.
אבל בתוך ערפל חיי, בתוך החידה הסתומה של המפץ הגדול והברירה הטבעית, שם עוד מחפש את האחד, את איחוד הפזורים, את הקשר בין המעשים הקטנים והויתורים הפרטיים, לבין גרמי השמים הנעים סביבי במעגלים.
*
בתורתו ביקש שנאהב אותו מכל הלב,
עדיין לא אוכל להגיד כי אני אוהב אותו, לא ממש יודע מי זה 'הוא' כדי שארגיש כלפיו אהבה,
אבל לאחרונה גיליתי כי דווקא את הרעיון של הקיום שלו – אני לגמרי אוהב, את הרעיון שהכל זה אחד ושזרימת אהבה הבוקעת ממני יכולה לשטוף את כל העולם עד קצה הכוכב, זה רעיון מקסים ששווה לי לחיות בשבילו.
*
אז מתוך הסבך, מתוך הערפל, אני מכין את עצמי נפשית לתחינת "מלוך על כל העולם בכבודך",
אבקש אז ממנו, הראה את עצמך, הראה את קיומך, הראה את החוטים הקושרים בין החלקים בעולמך.
לאחד שכזה – הננו היום לעבדים. רק אל נא תדבר אלינו בשפת הסימנים.
תורה ואני 
אוקיי
שמח אני על כך שזה אינו המאבק המשמעותי של חיי.
אינני רוצה להיות משועבד לשום רעיון, מספיק אני משועבד לגוף, איך כתב אבן-גבירול:
כְּאֵבִי רַב וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה / וְכֹחִי סָר וְעַצְמוּתִי חֲלוּשָה,
וְאֵין מִבְרָח וְאֵין מָנוֹס לְנַפְשִׁי, / וְאֵין מָקוֹם תְּהִי לִי בוֹ נְפִישָׁה.
שְׁלֹשָה אֻסְּפוּ עָלַי לְכַלּוֹת / שְׁאֵר גּוּפִי וְרוּחִי הָאֲנוּשָׁה:
גְּדָל עָווֹן וְרֹב מַכְאוֹב וּפֵרוּד ־ / וּמִי יוּכַל עֲמֹד לִפְנֵי שְׁלֹשָה?
הֲיָם אָנִי וְאִם תַּנִין, אֱלֹהַי, / וְכִי בַרְזֶל עֲצָמַי אוֹ נְחוּשָׁה?
אֲשֶׁר כֹּל עֵת יְבוֹאוּנִי תְלָאוֹת, / כְּאִלוּ הֵם מְסוּרִים לִי יְרֻשָּׁה,
וְתִדְרשׁ לַעֲווֹנִי רַק, כְּאִלּוּ / לְךָ אֵין עַל בְּנֵי אָדָם דְּרִישָׁה?
– – – – – –
שני הבתים הבאים הם בדיוק מה שאתה מבקש, סימן, הוכחה, משהו שיכניע אותך, ישטח אותך וימלא לבך.
רְאֵה נָא בַעֲמַל עַבְדָּךְ וְעָנְיוֹ / וְכִי נַפְשׁוֹ כְּמוֹ דָוָה יְקוּשָׁה ־
וְאֶהְיֶה לָךְ לְעוֹלָמִים לְעֶבֶד / וְלֹא אֶשְׁאַל עֲדֵי נֶצַח חֲפִישָׁה.
אהבתי את השיר! ובמבט ראשון אני די מבין אותך, יתכן בהחלט שאם הייתי נולד לא דתי, הייתי אומר את אותם דברים, למרות שכאבים כאלו, וכמו שאבן גבירול מתאר אותם, ספק לי אם יבין אדם שלא היה שם.
כאבים כל אחד מבין. ברור שהיתה לו, לרשב"ג איזו מחלת עור, פזוריאזיס? שגם כיערה אותו וגם גרמה לו לכאבים עזים, עדי שנאת גופו ממש. לא צריך להיות מאמין לצורך כך, אבל דוק – הוא מפעיל התנייה, כמוך, ביחס לאלוהים, ומניח, לא כמוך, שאלוהים דווקא זקוק לאמונה שלו. ובל נשכל שרשב"ג בהחלט ראה בעצמו משורר נהדר, מוצלח וכו'
אם יש לך זמן וסבלנות לקרוא, הנה כאבים מהסולת והשמן של הדת:
https://nirstern.wordpress.com/category/227-%d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%94%d7%a1%d7%aa%d7%9b%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a1%d7%99%d7%91%d7%94-%d7%a9%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%9c%d7%90-%d7%9e%d7%a7%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a6%d7%95/
מדהיםםם
רק אל תדבר אלינו בשפת הסימנים!
שנה מתוקה
תודה רבה! שנה מתוקה.
איזו מתנה זו שאתה כותב כך מהלב. כל כך כיף לקרוא ולקחת חלק בשאלות וברגשות שלך.
המשפט הזה נגע בי במיוחד: "את הרעיון שהכל זה אחד ושזרימת אהבה הבוקעת ממני יכולה לשטוף את כל העולם עד קצה הכוכב". מתחברת לזה מהמקום שלי.
שתהיה לכם שנה טובה ואוהבת, עם שאלות ותשובות, עם מחשבות ורגשות כנים.
שולחת לכם המון אהבה!
התקבל. תודה רבה.
תודה על שותפות למסע, רחוקה וקרובה מאין כמוה.