את המילים האלה אני אומר במשך לפחות עשר שנים, פעמיים ביום, אחת לפני שחרית ואחת לפני מנחה. אני אומר 'אומר', אבל כנראה יותר נכון 'מדקלם', כי אני לא כל כך מצליח עדיין להבין ולהתחבר לתוכן ולעבודה שבקרבנות.
אבל רק לאחרונה הקשבתי למילים: 'את קרבני לחמי לאישי'.
בן התמותה הקטן, החי במאמר פי עליון, זה שהחמצן לנשימתו, מולקולותיו ותכנית הדי אן אי שלו, מתוכננים ומחושבים בידי אלוקיו, זה האורח על פני האדמה שלא יודע האם בדקה הבאה יחיה או ימות, בא בנדבת לבו, לוקח איזה כבש, אחד ממיליארדים שנבראו כמוהו על פני האדמה, ומקריב אותו קרבן.
איך הקרבן הזה נהיה פתאום לחם לאלוקים ? לא קינוח, לא מעשה קטן וטוב. לחם.
וזה לא הכל, הפסוק ממשיך 'תשמרו להקריב לי במועדו': את הלחם שלי, אני מבקש, תקפידו להביא לי בזמן.
ממתי אלוקים צריך לאכול לחם ? ומדוע הוא לא לוקח אותו לבד ? למה לסמוך על בן אדם שהיום פה ומחר בקבר, היום צדיק ומחר רשע, כדי לספק דבר כל כך חשוב כמו לחם ?
ואלוקים עצמו אומר את מה שנראה ההפך המוחלט:
לֹא-אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ, עַתּוּדִים.
כִּי-לִי כָל-חַיְתוֹ יָעַר, בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי-אָלֶף.
יָדַעְתִּי, כָּל-עוֹף הָרִים, וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי.
אִם-אֶרְעַב, לֹא-אֹמַר לָךְ, כִּי-לִי תֵבֵל, וּמְלֹאָהּ.
הַאוֹכַל, בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה.
(תהילים נ)
אולי קשה לתפוס את זה אבל, יש דבר אחד בעולם שאינו מסור ביד האלוקים ואינו ביכולתו והוא, לעשות שאדם יבחר בטוב מפני שהוא טוב.
אלוקים יכול לאיים על האדם בעונשים, לפתותו בכל הטוב, אבל הבחירה בטוב מפני שהוא טוב, היא רק ביד האדם. אי אפשר לבחור במקום האדם, ואם האדם בכפיה עושה מעשה, זו כבר אינה בחירה.
וזאת נחת הרוח שביד האדם להביא לאלוקים.
אלוקים רוצה כמו לחם את בחירתנו הטובה, את מעשינו הטובים, הוא לא רק ממליץ לנו עליהם, הוא לא רק מפתה אותנו לעשותם, ומרחיק אותנו מביטולם, הוא רוצה, כמו שאדם צריך ורוצה לחם.
הוא רוצה כי זה משהו שאין לו.
אתה מעלה כאן נקודת מבט מעניינת על ענין הקרבנות. או יותר נכון: על ענין קרבן התמיד.
אם הבנתי אותך נכון, אתה אומר שהתורה נוקטת את קרבן התמיד כאקט המסמל את חפץ ורצון אלוהים במעשיו הטובים של האדם.
האם זה אכן כך? האם דווקא במצווה ציבורית עם זמן קבוע יש בה את הסמל של הבחירה בטוב?
הצדק אתך, כל בחירה בטוב של האדם נרצית לפני האלוקים מאותה סיבה שכתבתי.
קרבן התמיד בעיני, אינו סמל הבחירה בטוב, אדרבה, זה שזמנו קבוע והוא ציבורי, גורם לו להיות פחות נתון לבחירה.
אני חושב שההקבלה של התמיד ללחם מסמלת את הצורך הקיומי והתמידי, כשם שהלחם נצרך לאדם באופן תמידי והצורך בו הוא קיומי, כך הרצון האלוקי בשייכות העם אליו.
"אני חושב שההקבלה של התמיד ללחם מסמלת את הצורך הקיומי והתמידי, כשם שהלחם נצרך לאדם באופן תמידי והצורך בו הוא קיומי, כך הרצון האלוקי בשייכות העם אליו."
שכוייח. כעת ירדתי לסוף דעתך.
כבר איני יודע אם אלוקינו "אחד",
את אלוקיך איני מכיר
ואלוקי לא חסר מאומה..
אינו צריך.. ואינו רוצה מאום.
כמו שלימדנו המורה הגדול בכמה מקומות.
אזכיר אחת מהם עתה (מו"נ ח"ב פי"ח) "רצוננו והרצון הנפרד אמנם ייאמר עליהם 'רצון' בשיתוף, ואין דמיון בין שניהם".
ואם תתעקש לומר "רצון ה'" יאמר הרמב"ם גזירת ה'.
אמור מעתה – אין אלוקים 'רוצה' שיעבדוהו כך – אלא מפני מה כך נצטוינו בעבודת האלוקים – מפני שיש אלוקים.
אתה אומר "אינו צריך ואינו רוצה מאום",
שאינו צריך אני מבין,
אבל אינו רוצה ?! הרי הפסוקים מורים אחרת:
ובתפילה למדונו חז"ל לומר:
אקח דוגמא אחת שכתבת
אמור לי בבקשה – "על" מי הנך מתפלל "רצה ה' אלוקינו" על אלוקים
או על עצמך??
אלוקים ירצה בנו – או שמא אנו נהיה רצויים לפניו???
זאת ועוד –
ברור שהביטוי רוצה ביחס למעלה הוא נמנע במובן שאנו משתמשים בו כלפי אדם –
דהיינו אני רוצה דבר ש"אין לי" – או "אני רוצה" יתכן ביחס ל"זמן" שעדיין אין לי.
איננו משתמשים בביטוי לרצות את מה שיש..
וביחס לאלוקים שאינו חסר דבר…
קשה לי לשמוע את הביטוי רוצה… משמע אין לו והוא צריך….
ובעניי הבנתי עד הלום – כי רוצה ה' בעמו – אין בהיגד זה אמירה על אלוקים מה יאהב ומה ירצה ומה טעמו
כי אם לומר את העובדה – שעם ישראל רצוי מלפניו.
וזה חלקינו בעמלנו להשתדל בעבודה להמשיך להיות רצויים לפניו יתברך.
ובספרי נתקשו – "ואהבת את ה"- כיצד יתכן לאוהבו – ואמרו "והיו הדברים האלה על לבבך"…
עאכו"כ ש"אהבתי אתכם" אמר ה' – אינו מתפרש כאהבת בשר ודם.
צודק שהביטוי "רוצה" על אלוקים לא יתכן במשמעות של בני אדם – רוצה כי חסר לו.
אבל גם לא יתכן שהמילה "רוצה" באה לבטא מושג אחר שאינו שייך לעולמנו, כי הלא היא נמסרה לנו, בשפתינו, לאומרה וללומדה.
ולכן יש למצוא את המשותף בין רוצה שלנו, לבין רוצה של א-ל עליון.
האם עד כאן מקובל ?
אם כן, בפוסט זה באתי להסביר כי "רוצה" על אלוקים, כוונתו על דבר שאינו יכול להשיג בעצמו, וזה בחירת האדם בטוב.
לא יודע מדוע הוא רוצה את זה, ולא מה זה יוסיף לו.
אני כן יודע שאין לו את זה. ורק האדם בבחירתו הטובה יכול לתת לו את זה.