קרבני לחמי – איך אפשר לתת לו לחם ?

את המילים האלה אני אומר במשך לפחות עשר שנים, פעמיים ביום, אחת לפני שחרית ואחת לפני מנחה. אני אומר 'אומר', אבל כנראה יותר נכון 'מדקלם', כי אני לא כל כך מצליח עדיין להבין ולהתחבר לתוכן ולעבודה שבקרבנות.

אבל רק לאחרונה הקשבתי למילים: 'את קרבני לחמי לאישי'.

בן התמותה הקטן, החי במאמר פי עליון, זה שהחמצן לנשימתו, מולקולותיו ותכנית הדי אן אי שלו, מתוכננים ומחושבים בידי אלוקיו, זה האורח על פני האדמה שלא יודע האם בדקה הבאה יחיה או ימות, בא בנדבת לבו, לוקח איזה כבש, אחד ממיליארדים שנבראו כמוהו על פני האדמה, ומקריב אותו קרבן.
איך הקרבן הזה נהיה פתאום לחם לאלוקים ? לא קינוח, לא מעשה קטן וטוב. לחם.

וזה לא הכל, הפסוק ממשיך 'תשמרו להקריב לי במועדו': את הלחם שלי, אני מבקש, תקפידו להביא לי בזמן.

ממתי אלוקים צריך לאכול לחם ? ומדוע הוא לא לוקח אותו לבד ? למה לסמוך על בן אדם שהיום פה ומחר בקבר, היום צדיק ומחר רשע, כדי לספק דבר כל כך חשוב כמו לחם ?

ואלוקים עצמו אומר את מה שנראה ההפך המוחלט:

לֹא-אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ, עַתּוּדִים.
כִּי-לִי כָל-חַיְתוֹ יָעַר, בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי-אָלֶף.
יָדַעְתִּי, כָּל-עוֹף הָרִים, וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי.
אִם-אֶרְעַב, לֹא-אֹמַר לָךְ, כִּי-לִי תֵבֵל, וּמְלֹאָהּ.
הַאוֹכַל, בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה.
(תהילים נ)

אולי קשה לתפוס את זה אבל, יש דבר אחד בעולם שאינו מסור ביד האלוקים ואינו ביכולתו והוא, לעשות שאדם יבחר בטוב מפני שהוא טוב.

אלוקים יכול לאיים על האדם בעונשים, לפתותו בכל הטוב, אבל הבחירה בטוב מפני שהוא טוב, היא רק ביד האדם. אי אפשר לבחור במקום האדם, ואם האדם בכפיה עושה מעשה, זו כבר אינה בחירה.

וזאת נחת הרוח שביד האדם להביא לאלוקים.

אלוקים רוצה כמו לחם את בחירתנו הטובה, את מעשינו הטובים, הוא לא רק ממליץ לנו עליהם, הוא לא רק מפתה אותנו לעשותם, ומרחיק אותנו מביטולם, הוא רוצה, כמו שאדם צריך ורוצה לחם.
הוא רוצה כי זה משהו שאין לו.

לתגובות

להכיר עוד..