קרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת

‏ביד חסידיך המובהקים הייתה קבלה שאתה קרוב לכל מי שקורא לך באמת.

‏אבל איך קוראים לך באמת? ‏האם אפשר לקרוא לך לא באמת?!

‏וזה שקוראים לך ואתה קרוב, האם אפשר לנסות את זה בבית? האם אפשר לצפות לתוצאות?

‏ואיך זה בכלל נראה כשאתה קרוב?!

*

‏לרגעים העולם שלך נראה כל כך מדויק ואינטליגנטי. רגעים אחרים שהכל קורס.

‏ואני מטייל בשביל הדק הזה שבין לראות חכמה ותבונה בדיוק המופלא של הטבע, לבין לטפס שורה אחת מעל ‏ולהיות בטוח שהאינטליגנציה הזו גם קשובה, רואה את הפרט ומגלה כלפיו איכפתיות.

*

‏אם רק הייתי יודע איך קוראים אליך באמת.

ילד חדש. תן לנו הארה

חודש אחרי ה 7 באוקטובר.

זה התחיל ב-
"יש לי צירים כאלה לא ברורים. די חלשים אבל פעם בכמה דקות.. אני לא מצליחה לדעת.."

שאלתי "לבוא?", היא ענתה לי "כן!".

משם 3 שעות וקצת, מתוך כאב עצמתי ולא מעט דם, הנה הגיחו חיים לעולם.

הוא ניתק מחבל הטבור, בכה השתעל, נכנס לחימום, ינק מאמא. והתייצב. בן אדם חדש בעולם.

*

ובתוך הכאוס והשחור, ובתוך מסוקים שנוחתים ליד בית החולים מורידים חיילים מהדרום, דידתה יולדת טריה, תלויה בחסד, תלויה ברחמים.

וכמעט שאיבדתי נשימה כי בבית שלשה קטנים ומאיפה בכלל מתחילים?!

ומה עם שעות העבודה, ועם פגישה ועוד פגישה שהתבטלה, ועוד חבר חדש בצוות שלא הספיק לקבל חניכה. ומה אביא לילדים לארוחה?!

ולרגעים, אחרי שכבר היתה ברית מילה, ועשינו סעודה וקראנו לו יאיר, כי התפללנו להארה.

אני מרגיש איך בתוך הכאוס, אני בעצם עטוף, עם השכנים, עם החברים, המשפחה והידידים. אף אחד לא עזב, אף אחד לא ויתר על זכותו להיות שם ולעזור.

*

והיום כשקרובה אהובה מתל אביב פנתה וביקשה תפילה. הרגישה שהיא רוצה להתפלל אבל לא כל כך יודעת מה.
בכינו שלושתינו. כל אחד לחוד. משהו חזק היטלטל בתוכינו. הלב מבקש תפילה. אבל המוח לא מוצא סיבה.
העתקתי לה ברטט את "שיר למעלות אשא עיני". פסי מסרה לה פרקים מתוך צפונות ליבה, משעות החשיכה שלה עצמה.

וכולנו ביחד נשאנו עינים:
מה נוכל לעשות טוב יותר כדי שהמציאות האינטלגנטית העוטפת אותנו, לא תשוב ותאכזב.
מה נעשה אחרת כדי שהזרם החייתי שבאנושות שלנו לא יאבד שוב את הכיוון.
איך אפשר לבנות משהו פה בארץ הזאת עם קצת יותר משמעות וחיבור, עם קצת יותר צדק ושלום.
עם יד ביד. שלך ושלנו.

*

ואתה א-ל רחום וחנון. החיים זורמים ממך בלי ספק, אבל החוקיות שלך כל כך אבודה.

מבקשים ממך משענת מבקשים הארה.

לתגובות

מה הוא אוהב, האדון?!

אני עסוק בלעשות טוב, ככה לפחות אני מספר לעצמי,

אבל כשאני בודק באמת, זה שני זרמים שזורמים בתוכי,

האחד הוא רצון אמיתי, להקשיב, להבין, לעשות טוב – פשוט כי הוא טוב.

והשני הוא לְרַצּוֹת את האדון, לתת לו מתנות, רק שלא יכעס, רק שיסדר את העניינים.

זרמים כל כך שונים אך לעיתים קרובים זה לזה מרחק נגיעה.

*

אבל בתנ"ך המקסים שלנו, כלום לא מתפספס.
שוב ושוב המסר חוזר על עצמו:
אל תביא לאלוקים מתנות. אל תנסה לְרַצּוֹת אותו. זה לא עובד ככה.

ואם במשפט קצרצר של ספר משלי:

עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לה׳ מִזָּבַח (")

׳זבח׳, או ׳קרבן׳ בלשוננו, הוא האמצעי להקריב לפניו, לתת לו, להעניק לו,
אך התנ״ך, בווריאציות רבות חוזר ומלמד כי ביחסים שלנו-שלו, קרבן אינו הקצה, ולא המקום הקרוב ביותר אליו.

זהו משהו פנימי יותר. אמיתי יותר.

*

אני חושב שהבנתי מה הוא אוהב, וזה לגמרי בתוכי.

צדקה ומשפט.

כל כך יפה, כל כך פשוט. וגם כל כך מתגלגל ברחובות.

רק לאסוף ולחבק את הקסם הזה.

לתגובות

לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי

את המילים האלו אני מכיר מאז הילדות, היו שרים אותן אז במנגינה מרגשת.

אבל כמו כל דבר, גם הן התיישנו והעלו אבק רב.

היום שלושים שנה אחרי, אני פוגש אותן שוב. פותח אותן מחדש.
והן כל כך יפות לי.
אני נוגע – לא נוגע בהן.
מופתע לראות כמה הן רלוונטיות ועכשוויות.

לבקש לב טהור, לב נקי, לב שרוצה את כל העולם, את הכי הכי, אבל מתוך מקום טוב. מקום טהור.

ורוח נכונה, רוח שנושבת בדיוק למקום הנכון, רוצה את מה שצריך, לא רוצה את מה שלא.
רוח חדשה.

*

אבל אלוקים, האם אתה בורא לב כזה?! האם אתה מחדש בקרבנו רוח?!
חשבתי שזה רק שלי..
כך או כך, אני בהחלט לא מתנגד לקבל עזרה שם.

*

התפילה הזו מקסימה. אני אוהב אותה.

לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי
תהילים נא

לתגובות

שיגיד לי כמה אני מתוק

חמשה לשמונה בבוקר. רוקד עם הילדים ריקוד בוקר. מסובב אותם והם נופלים, ואז גם אני.

הקטנטן ניגש אלי עם קופסת משחת נעליים שהוא מצא במגירה הפתוחה.
רגליים קטנות. עיניים גדולות, שואלות בתמימות: 'אבא מה עשיתי עכשיו?'
אויש כמה זה מתוק.

אבל הלב שלי.
חצי פֹּה, חצי לא.

חצי נותן את עצמו במתנה לילדים.
אבל חצי שני פוזל שוב ושוב לשעון. ממהר כבר לעבודה. לעשות את "הדברים האמיתיים".
מה הילדים הקטנים מבינים בכלל?!

*

והנה עכשיו. בעבודה. כמו בצד שני של כדור הארץ.
פגישות מרובות משתתפים. פינג פונג של תובנות. פה ושם קצת יחסי כוחות.
ולרגע אני פתאום מבין. אוי כמה אני עסוק בשטויות. הכל שטויות. העיקר זה המשפחה והילדים.
רק שהיא תהיה מאושרת. רק שהם יהיו בריאים.

הילדים הם הכי מבינים.
הם חיים את החיים האמיתיים.

*

בא לי גם,
למצוא את אבא שלי,
להראות לו את קופסת משחת הנעליים שמצאתי במגירה,
שיגיד לי כמה אני מתוק.

לתגובות

ההֵלֶךְ, הקובייה ואני

צעדתי אתמול במרכז העיר, מיהרתי ממש, אבל לא יכלתי לפספס אותו.
הוא עמד בתנוחה משונה בקצה השני של מעבר החציה, נשען על מקלו, כמעט ללא תזוזה.
ניסיתי להסתכל עליו מבלי להביך אותו. נראה היה כי הוא רוצה לחצות את הכביש.
לא היה לי ברור מספיק אם הוא זקוק לעזרה, אז המשכתי בדרכי כשאני מסובב את הראש לכיוונו מידי פעם.
לפתע הבחנתי כי הוא מנסה לפנות ללא הצלחה לאחד האנשים שעברו לידו.
סבתי על עקבותי וחציתי את הכביש לעברו.
כשהתקרבתי הוא קרא לי וביקש שאושיט לו יד כדי לחצות את הכביש ביחד.
הושטתי לו את הזרוע והתחלנו לצעוד.
ידו האוחזת בי רעדה כולה, ובידו השניה, בעזרת המקל, הוא ניסה בקושי רב לייצב את עצמו.

אנו הולכים ובראשי מתרוצצות דאגות, איך הוא ימשיך מכאן.
מצד אחד אין מצב שאני נצמד אליו היום. אבל מצד שני, הרי גם לא אוכל להשאיר אותו ככה, נראה כי הוא מט ליפול.
תוך כדי מחשבות אנו מגיעים אל שפת המדרכה, הוא משחרר את אחיזתו, נעמד איכשהו בכוחות עצמו, מודה לי ומברך אותי לשלום.
בליבי אני נאנח לרווחה. נראה כי הוא יוכל להסתדר בלעדי.
אני מברך אותו בבריאות שלימה, מסובב את גבי וממהר לדרכי.

*

אני הולך, אבל בתוך הלב מתקשה להתנער בבת אחת מתחושת האחריות.
אולי בעצם אני בורח לו ומתוך חרדה נמנע מלשאול אותו אם הוא זקוק לעזרה נוספת?
הרגשתי גם קרוב לחוסר האונים שלו. איך הוא יוצא מהבית? האם יש לו משפחה תומכת? האם הוא, או אנשים כמותו, עלולים יום אחד להיתקע בבית מבלי יכול לזוז?
כאב לי לראות פתאום את הצד הזה של המרקם האנושי. צולע כזה. חלש כזה. אפרורי כזה. וקשה לומר, אבל אולי גם – צועד אל המוות כזה.
כנראה המחשבות העיקו, עלי כי לפתע, מבלי רעש וצלצולים, בצעתי בתוכי את טקס "העברת המקל", והחזרתי את כל כובד האחריות לאדון הגדול.
האדון הרי מכיר את ההלך כבר מגיל קטן, בטח הוא גם יודע את שמו וכתובתו.
אז הוא דאג לו. הוא ידאג לו.
כן. מעבר אבסורדי ממאת אחוזי אחריות – לאפס.

*

וכאן התחברתי בתוכי לשאלתי העתיקה:
אתה האדון, אתה המכונה על ידי חסידיך "רופא חולים", האם אתה באמת דואג לו להלך? האם אתה רואה אותו בשעה שהוא רועד וכמעט נופל?

כיוון שהאדון לא פנה אלי לאשש או להכחיש את המיוחס לו, השתמשתי בשיטת "הפיכת הקובייה", והסתכלתי שוב על המפעל העצום שנקרא "בית חולים".

מאות ואלפי אנשי צוות פועלים בכל מופע שלו, רבים מהם אחרי שנים רבות של לימוד והכשרה.
לעזרתם עומד ציוד רב, ומכשור ממוחשב ומתוחכם, וכן חומרים רבים ומגוונים, טבעיים, סינטטיים ומהונדסים.
ללא ספק, מיליוני שנות אדם של חקר והתבוננות בטבע, מערכותיו וחוקיו, מרוכזים בתמצית ברחבי המפעל הזה.
והמפעל נע בתנועתו הערנית והאינסופית, לילה כיום, אל מטרתו היחידה – לרפא אנשים.
בעצם קיומו הוא שב ומודיע: 'מחלה' אינה בהכרח עובדה מוגמרת.

אז אולי למפעל הזה, ולטבע והמציאות התומכים בו, לזה בדיוק קוראים "רופא חולים".

*

חשבתי שוב על ההלך.
אולי גם ההלך הזה, כמו בכל יום, קיבל גם היום, איזה בחורציק נחמד לעבור איתו את הכביש.
תיכף אולי גם תבוא אשתו האהובה או נכדתו היקרה, וכמו בכל יום, תצעד איתו ביחד הביתה.
אולי גם הוא, כמו כל אחד מאיתנו, מוקף בעזרים כאלה ואחרים כדי להתקיים.

ואולי הוא גם לא חייב להיות כזה בדיכאון כמו שחשבתי.

לתגובות

בראשית ברא. אבל מה זה מענין אותי ?

בשבת קראנו שוב בתורה:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אלוקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ

ושוב ושוב אני תוהה,

למה זה בעצם משנה לי מי ברא את השמים ?

קוראים לו אלוקים, קוראים לה אבולוציה, או קוראים לו X.

האם אני מכיר אישית או ראיתי פעם אחד מהם ?!

האם יש לי דרך לדעת ולהוכיח אם זה נכון או לא נכון ?!

*

ואם לומר את האמת, שאלות על גרמי השמים והיסטוריית ארץ לא ממש מטרידות אותי.

השאלות המטרידות באמת הן: חשבון הבנק, הקורונה וההרטבה של הילד בלילה.

אז סתם להגיד ״בראשית ברא״ כי כך צריך להגיד ?

להגיד כי אבותי אמרו, לסמן V ולקוות לטוב ?

זה יבש, קלוש ומשעמם.

אולי פעם זה עבד. היום זה לא.

*

לאחרונה אני לומד להפוך את הקוביה. להתחיל לחפש בתוכי.

אז יש אותי, ומסביבי כל שאר המציאות (״השמים והארץ״).

וכמה שאלות משמעותיות יש לי שם.

השאלה הראשונה היא, האם המציאות ואני הננו רק תפזורת כשבינינו כמה נקודות חיכוך, או שאנחנו מארג אחד.

בינינו הרי אינסוף עימותים,
אז אם אנו תפזורת, העימות הוא הגיוני. נפגשנו פה במקרה, כל אחד מושך לכיוון שלו. מי שינצח – יקח.
אבל אם אנחנו מארג אחד, זה יהיה ממש לא נכון להלחם זה בזה.

שאלה שניה: במידה ואנו מארג אחד, הרי יש בינינו חיבור דינאמי כל שהוא, האם לחיבור הזה ישנה אינטליגנציה רגשית ?

ובמידה ויש לו, אז שאלת השאלות, האם יש בו אכפתיות וקשב ? האם הוא רואה אותי ?

כל זה מענין אותי מאוד כי זה יכול לפתור לי כמה בעיות. כמו חשבון הבנק. הקורונה. וההרטבה של הילד בלילה.

ואני לא רוצה תשובות של כן, כן וכן.

כאן לא יעזרו תאוריות, לא מילים יפות ולא אמונות נושנות.

כאן אני חייב ממש לראות בעיניים.

*

בינתיים אין לי תשובות מפתיעות. גם לא הישגים מרעישים.

אבל להפיכת הקוביה הזאת, ישנה משמעות גדולה אצלי.

לחפש קודם כל בפנים, מה חסר במציאות העמומה שלי.

ואז לראות האם התורה מציעה לי פתרון טוב ועובד לבעיה.

*

אולי דוד התכוון להציע משהו כזה כאשר אמר את המשפט האמיץ הבא:

טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה׳ ״

זו הזמנה מכיוון פחות צפוי. אין בה אמת אבסולוטית. גם לא הוכחות חד משמעיות.

זו הזמנה לטְעִימוֹת. קח. תבדוק מה זה מחולל אצלך.

לתגובות..

תודה לניר שטרן על החכמה שלמדתי ממנו וחלקה שזורה כאן.

איך קוראים לו באמת ?

קָרוֹב ה׳ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת (תהלים קמה יח)

הבטחה משמעותית ואמיצה השאיר כאן דוד:
מי שלא יקרא לו, מתי שלא יקרא לו, ה׳ יהיה קרוב אליו, רק שיקרא לו באמת.

נשמע מקסים, לקבל קרבה מהאדון הגדול לפי קריאה.
האם יש מתנה טובה יותר שהיצור האנושי יכול לאחל לעצמו ?

אבל מה זה לקרוא ׳באמת׳, האם אפשר לקרוא לו אבל לא באמת ?

*              *

אתה, משום מקום, צונח לתוך הוויה, פשוט צץ בתוכה.

אתה מתחיל את חייך חלש וזערורי בגודל כאפונה, שוחה להנאתך במי שפיר, ומשם בקצב מהיר אתה גדל ומתפתח עד למימדים עצומים של ׳כל יכול׳.
לבסוף אתה מייצר בעצמך חיים, קונה נכסים, משייט בכבישים, וטס באוויר.

וההוויה עדיין דוממת לצדך, מתאמת עבורך את המזון ואת הדלק שיהיה זמין, נלחמת בתוך הדם שלך בַּחיידקים הפולשים, מציבה את השמש שתאיר לך בבוקר, מזרימה לך הביתה מים בכוחות שלובים ואוספת את הפסולת אחריך.

*

אבל לפעמים משהו בחייך מציק או מעיק, משהו לא בדיוק זורם לפי התכנית המקורית, משהו בדיוקים של ההוויה נראה מזויף, או דווקא מדויק אבל לרעתך.

אם אתה דתי, בטח שמעת, יש כמו ׳שירות לקוחות׳, קוראים לזה ׳תפילה׳.
אז אתה פונה בתפילה וזועק על המהומה.

אבל האם תמיד עונים לך שם ? האם האם באמת הם ״עושים הכל לשביעות רצון הלקוח״ ?
לא בטוח. כאן זה לא אמריקה.

*

אולי לכאן בא דוד עם הבטחתו המפתיעה.

אפשר לבקש ממנו ואפשר לבקש אותו.

אתה יכול לפנות אל האדון ולבקש ממנו ״בבקשה, סדר לי את הבעיה עם העבודה״.
אתה בארצך – קיים, הוא במרומו – קיים, אבל מה לעשות אתה חלש וצריך עזרה, אז אתה פונה לבעל היכולת ומבקש ממנו.
זה אמנם הליך בריא וטוב לפנות אליו, אבל לא בטוח עובד.

אבל אתה יכול לרגע לחזור לגודל האפונה שבך, למקום שאין ׳אותך׳ כל כך, ולבקש אותו:
״איפה נעלמת המְתָאֵם הגדול ? היכן איבדתי אותך ?״
״האטום, הפרוטון והDNA נעים בי כל כך במדויק, הדיוק זורם בעורקי וחג מסביבי, אז מה התפזר לי שם בעבודה, מה פיספסתי בדרך ?!״
״שוב אלי עם היופי, הדיוק והתיאום המושלם שלך״

אולי קריאה כזאת נקראת ׳יקראוהו׳ – לקרוא אותו.
ואולי עליה הבטיח דוד מנסיונו.

שווה כנראה לנסות גם..

לתגובות
עוד..

תמונה3

על הדיוּק שבטבע והכָּאוֹס בחיים

הטבע מדויק כל כך, הוא עובד מצוין, לבד ובהרמוניה.
הפרחים מהונדסים בקפידה, העגבניות אדומות, הבננות צבועות צהוב, והתות מלא ריח.
החמנייה מסובבת ראשה אט אט כדי להביט אל יְדִידָהּ, כוכב מימן עצום, המקפיד בוקר בוקר לבקרה.
העננים עולים מן הים בקצה אחד של הכדור, נודדים ימים רבים, במסירות, להשקות איזו פיסת אדמה בקצה האחר.
הגוזלים הקטנטנים פותחים מקור ענק, צווחים לאמא ציפור וזו אצה רצה להביא עוד גרגיר.

הדיוק הטבעי נמצא מעלינו, חג סביבנו, וזורם בעורקינו, הוא עובד לבד, מנגן את ניגונו בדממה.

גם המין האנושי למד לייצר דיוקים, תראה F16 ממריא בשאגת מנוע, מכונית חשמלית של טסלה צוברת תאוצה, או אייפון וגלקסי של הדור הבא.

*

כשאני מסתכל על כל זה, ממש מוזר לי לאיפה נעלם כל הדיוק הזה בחיים שלנו,

אנו חיים ב׳בלבלה׳ אחת גדולה,
בְּיוֹם אחד הכל זורם ומאושר, וביום שני הכל הפוך ומיותר,
אנשים ממורמרים וטרודים, ולא משנה כמה הם מרוויחים בחודש, מלאים בחרדות, מייצרים אין סוף ביטוחים רק כדי לשרוד, ביטוח לאומי ביטוח בריאות, ביטוח תאונות אישיות, ביטוח חיים, ביטוח רכב, ועדיין כלום לא בטוח. מספיק איזה וירוס סיני בגודל 0 כדי לפרק את כל המערכת.

והלב. הלב הזה. למה כל יום וחצי הוא נשבר ?! האם אדון הטבע לא יכול היה לשמור עליו שלם, להעניק לו בדיוק כל מה שהוא צריך כדי שהוא יהיה מאושר כל יום. קבוע. אחת ולתמיד ?

לא ברור מה חָטָא המין אנושי בעצם קיומו, גודלו קטן מפרומיל ביחס לטבע המדויק הזה, אבל מצליח לגרור אליו כל כך הרבה כָּאוֹס.
מה מסובך לתת לחיינו איזה שהוא רצף עקבי כמו ב DNA, סדר ודיוק כמו בגרעין האטום, וקצת יותר קֶשֶׁב למחשבותינו ולרגשותינו כמו בתורת הקוונטים ?

*

אז לא מצאתי תשובה לשאלות. אבל משהו בקשר ללב השבור.

בתהלים יש פרק שאני אומר בתפילה יום יום, ורק לאחרונה שמתי לב כמה הוא יפה,
מצטט ממנו 2 פסוקים סמוכים:

(ג) הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם

(ד) מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא

רצף מוזר יש כאן, זה מתחיל בתיאור על מקור של רחמים, מקור של אהבה, כח המרפא שבורי לב ונותן תחבושת לכל עצב.
ובאותה נשימה ממש, לפני כל הסבר איך ולמה זה בדיוק קורה, יש קפיצה לתיאור על מספרים ושמות של כוכבים וגרמי שמים.
איך זה בדיוק קשור ?

אולי כך הכוונה: הדיוּק ממרומו, ממקום שאינו נאבד בין מליארדי כוכבים אשר באין סוף גלקסיות, ממקום שלכל כוכב הוא נותן שם עצמי ומספר, אותו דיוּק פונה לטפל בשבורי הלב.
לכל רגש יש שם ומספר, לכוס שהתנפצה, להיא שעצבנה, לחריקות באוטו בעת ההנעה, למזג האוויר המשונה, לתכנית לְטיול שהשתבשה, ולכל שאר מליארדי הכוכבים האלו הנעים שם בלב.

אדון דיוק לא מבטיח לתת דו״ח מדוע כל דבר קרה. הוא לא מבטיח למנוע את זה כדי שלא יקרה בפעם הבאה.
אבל הוא כן יודע איך קוראים להם, יודע בדיוק איך הם מרגישים, הוא יודע איך לדבר אתם, והוא בא במיוחד כדי לרפא אותם.

אם בלבי שאלתי את אלוקים ״האם תדע להרגיש כאב ?!״, נראה שכאן יש סוג של מענה.

*

ולמי שרוצה למשוך אליו את הדיוּק הזה באופן יזום, בהמשך הפרק יש נוסחה:

(ו) מְעוֹדֵד עֲנָוִים ה׳ מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי אָרֶץ

(יא) רוֹצֶה ה׳ אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ

כאשר אתה מרגיש ׳גדול׳ ו׳מבין׳, חושב שאתה ״כל יכול״ ו״עף על עצמך״, כנראה אתה חָשׂוּף יותר לחוסר הדיוק וללב השבור – מחלתו המוזרה של המין האנושי.
הביטחון והדיוּק נמצאים דווקא במקום שאתה מבין כמה אתה חלש, מבין כמה אתה קטן.
אז אם הגעת לרגע כזה, אתה במקום מצוין. אל תברח. הַרְפֵּה והמתן שם.
אדון הדיוקים מחפש בדיוק אותך. בדיוק ככה.
תכף הוא בא ומחולל לך שם סדר.

תמונה9(תהלים קמז)

לתגובות
להכיר עוד..

קרבני לחמי – איך אפשר לתת לו לחם ?

את קרבני לחמי

את המילים האלה אני אומר במשך לפחות עשר שנים, פעמיים ביום, אחת לפני שחרית ואחת לפני מנחה. אני אומר 'אומר', אבל כנראה יותר נכון 'מדקלם', כי אני לא כל כך מצליח עדיין להבין ולהתחבר לתוכן ולעבודה שבקרבנות.

אבל רק לאחרונה הקשבתי למילים: 'את קרבני לחמי לאישי'.

בן התמותה הקטן, החי במאמר פי עליון, זה שהחמצן לנשימתו, מולקולותיו ותכנית הדי אן אי שלו, מתוכננים ומחושבים בידי אלוקיו, זה האורח על פני האדמה שלא יודע האם בדקה הבאה יחיה או ימות, בא בנדבת לבו, לוקח איזה כבש, אחד ממיליארדים שנבראו כמוהו על פני האדמה, ומקריב אותו קרבן.
איך הקרבן הזה נהיה פתאום לחם לאלוקים ? לא קינוח, לא מעשה קטן וטוב. לחם.

וזה לא הכל, הפסוק ממשיך 'תשמרו להקריב לי במועדו': את הלחם שלי, אני מבקש, תקפידו להביא לי בזמן.

ממתי אלוקים צריך לאכול לחם ? ומדוע הוא לא לוקח אותו לבד ? למה לסמוך על בן אדם שהיום פה ומחר בקבר, היום צדיק ומחר רשע, כדי לספק דבר כל כך חשוב כמו לחם ?

ואלוקים עצמו אומר את מה שנראה ההפך המוחלט:

לֹא-אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ, עַתּוּדִים.
כִּי-לִי כָל-חַיְתוֹ יָעַר, בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי-אָלֶף.
יָדַעְתִּי, כָּל-עוֹף הָרִים, וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי.
אִם-אֶרְעַב, לֹא-אֹמַר לָךְ, כִּי-לִי תֵבֵל, וּמְלֹאָהּ.
הַאוֹכַל, בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה.
(תהילים נ)

אולי קשה לתפוס את זה אבל, יש דבר אחד בעולם שאינו מסור ביד האלוקים ואינו ביכולתו והוא, לעשות שאדם יבחר בטוב מפני שהוא טוב.

אלוקים יכול לאיים על האדם בעונשים, לפתותו בכל הטוב, אבל הבחירה בטוב מפני שהוא טוב, היא רק ביד האדם. אי אפשר לבחור במקום האדם, ואם האדם בכפיה עושה מעשה, זו כבר אינה בחירה.

וזאת נחת הרוח שביד האדם להביא לאלוקים.

אלוקים רוצה כמו לחם את בחירתנו הטובה, את מעשינו הטובים, הוא לא רק ממליץ לנו עליהם, הוא לא רק מפתה אותנו לעשותם, ומרחיק אותנו מביטולם, הוא רוצה, כמו שאדם צריך ורוצה לחם.
הוא רוצה כי זה משהו שאין לו.

לתגובות

להכיר עוד..

 

מה עשה רע המשכים לבוא לבית הכנסת ?

אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק

מאז שלמדתי את הגמרא הזאת ועד לא מזמן, ליוותה אותי תחושה לא טובה, לא הבנתי מדוע אדם שבא לבית כנסת כל יום, הקב"ה "שם עליו עין" יותר מאדם רגיל, אם הוא לא בא אף פעם לבית כנסת, הוא בסדר, אבל אם קבוע הוא בא ומפספס יום, אוי ואבוי ?!

לא בפה, אבל אי שם בלב היתה השוואה מרירה בין לבוא קבוע לבית הכנסת, לבין להיות מוכר למשטרה ולמס ההכנסה.

אבל אז זה השתנה לי, אמנם לא בבת אחת אלא בתהליך, למדתי משהו חדש על עצמי ועל הצורה שבא תפסתי עד היום את הבורא.

הבורא היה השוטר, זה שתמיד יודע מתי אני לא בסדר, ובמומחיות גדולה ידע לדקדק גם בתוך ה"בסדר" כדי למצוא את הקצת שעדיין לא, הוא היה הבלש שמחכה לי עם כל חייליו – מלאכי מרום בסמטאות החשוכות של חיי ונשקו דרוך, נכון להעניש ולחנך.

ארוך בשביל פוסט זה לתאר איך הבנתי שהבורא הוא לא כזה.

אבל כשהבנתי, נולדה בי הבנה חדשה לגמרא הזאת, מי שרגיל לבוא כל יום לבית הכנסת, מי שהוא אורח קבוע אצל הקב"ה, החיסרון שלו ניכר, כאשר הוא לא בא הקב"ה מתעניין בשלומו, מדוע האורח שלי לא בא היום, האם יש משהו שאפשר לעזור ? וזו הכוונה "הקב"ה משאיל בו"

כל כך פשוט שלא ברור איך יכולתי להבין אחרת.

נקודה אחת עדייו אני משאיר פתוח, מדוע באמת אם הוא הולך לדבר רשות, לא יצליח ? האם יתכן שאדם שבא קבוע לבית כנסת יפסיד יותר על חיסור אחד מאדם שלא בא בכלל ?

ובמילה אחת: להיות אורח קבוע אצל הבורא, זו מערכת יחסים, זו נתינת אמון, הישענות והנחת הראש על כתפיים גדולות, לכן, סתם לא לבוא יום אחד, זו כמו בגידה בקשר. באמת לא בסדר..

לתגובות

להכיר עוד..